הילה בניוביץ'-הופמן, בת 43 מפתח תקווה, הייתה אמורה לעבור פרוצדורה רפואית פשוטה בבית החולים בלינסון. אבל בגלל שהיא סובלת מווסטיבולודיניה - תסמונת שגורמת לכאבי תופת במגע בפתח הנרתיק - הורתה לה רופאת הנשים המטפלת בה לבצע את הבדיקה בהרדמה מלאה בבית החולים, ואף ציינה זאת במפורש בהפנייה שכתבה לה. אלא שבבלינסון סרבו להרדים את המטופלת, והיא חוותה בדיקה כואבת ומשפילה. בשבוע שעבר תיעדה בניוביץ’-הופמן את המקרה בפוסט זועם, ובימים האחרונים גם החליטה לנקוט בצעדים משפטיים כנגד בית החולים.
"אני עדיין נאבקת למצוא מילים, כי כשלא מאמינים למילים שיוצאות לך מהפה את מאבדת אמון ביכולת שלך לומר מה את מרגישה", פתחה את הפוסט, ובהמשך עברה לתאר את אירועי אותו היום בו הגיעה לבלינסון. לאחר שבדקה טלפונית עם מזכירת המחלקה שאכן מדובר בבדיקה בהרדמה וזו אישרה לה פעמיים שכך הדבר, המתינה בניוביץ'-הופמן לרופא עם החברה שהגיעה עמה. בשלב כלשהו הוזמנה על ידי מנהל המחלקה, שהודיע לה ש"אין דבר כזה בדיקה בהרדמה".
"הסברתי, בפעם השלישית לאותו יום, שיש לי וסטיבולודיניה, שזה כואב נורא, יותר מכל מה שאי פעם הרגשתי", כתבה, "'את מצליחה לקיים יחסים?' הקשה הבכיר. אמרתי שיחסי מין זה הרבה יותר מחדירה (מה שנראה לו לא רלוונטי), אבל בחדירה זה תמיד כואב. 'אז אם אם מצליחה לקיים יחסים, תצליחי לעשות גם פאפ', שוב בנחרצות. אמרתי שלא, כי ניסיתי בעבר והתעלפתי מרוב כאבים. אני לא קוראת מחשבות, אבל הרגשתי את מה שאני מרגישה תמיד בסיטואציות האלה: שהוא לא מאמין לי. שהוא משוכנע שאני מגזימה. היסטרית. ילדותית. אז הרופא הצעיר יותר התערב והתחיל לדבר עם הבכיר בכל מיני מונחים שאני לא מבינה. ואז שניהם טענו בפני שהם ישתמשו באיזו שיטה מיוחדת, וזה לא יכאב בכלל.
"היססתי. הייתי בסרט הזה יותר מדי פעמים", ממשיכה בניוביץ'-הופמן ומתארת, "תמיד אמרו לי 'זה לא אמור לכאוב', וזה תמיד קרע אותי מבפנים והשאיר אותי עם טראומות. אבל הם לחצו עלי, ואמרו 'אין סיכוי להרדמה' ו'זה מכשיר כל כך קטן, את בכלל לא תרגישי'. קשה לי לדבר על מה שקרה אחר כך.
"ככל שהוא התקדם וחפר לתוכי, כאב לי יותר ויותר. התחלתי לבכות ולהתנשף. האחות לידי השמיעה כל מיני סיסמאות כמו 'את נהדרת, את נהדרת, עוד מעט נגמר'"
"נכנסתי לחדר הפעולות. לא הרשו לחברה שלי להיכנס איתי. הרופא הצעיר לא טרח להסביר לי מה הוא עושה, למה הוא עושה את זה, מתי הוא מחדיר מכשירים. הוא פשוט עשה. הייתי חור, צנרת. ככל שהוא התקדם וחפר לתוכי, כאב לי יותר ויותר. התחלתי לבכות ולהתנשף. האחות לידי השמיעה כל מיני סיסמאות כמו 'את נהדרת, את נהדרת, עוד מעט נגמר'. הרופא - שוב, בלי שום אזהרה או הסבר - התחיל להזרים לתוכי מים קרים. זה כבר כאב ממש.
"בכיתי יותר ויותר וחזק, והאחות והרופאים - הבכיר והצעיר - כולם במקהלה צעקו לעברי 'זה כלום, זה רק מים! זה כלום!' ואני בוכה ומתקשה לנשום. אחר כך - בלי להסביר, בלי להזהיר, בלי כלום - הרופא החדיר את המכשיר של הפאפ ולקח ביופסיה. מצאתי את עצמי צורחת כל כך חזק, שהחדר כולו רעד.
"נאבקתי לנשום, צעקתי וצעקתי ורעדו לי הרגליים בלי שליטה. מקהלת ה'מטפלים' המשיכה לצעוק דברים חסרי כל תועלת כמו 'את נהדרת' ו'יש פה מוניטור, את רוצה להסתכל?' כאילו הם לא שמים לב שאני צורחת ולא מסוגלת לנשום. כאילו הכל תקין, כאילו ככה זה אמור להיות. מתישהו זה הסתיים. רק אז הרשו לחברה שחיכתה בחוץ להיכנס לחדר. אחר כך היא סיפרה לי שכששמעה אותי צורחת מכאבים, ניסתה להיכנס לחדר והאחות חסמה אותה. כשהצלחתי להירגע טיפונת ולנשום, הרופא הבכיר אמר לי: 'כנראה שבאמת יש אצלך בעיה. עכשיו אני מבין'".
"אומרים שכעס זה לא פרודוקטיבי. אבל איך אפשר לא לכעוס? מה זה 'עכשיו אני מבין?' כשאמרתי לך ששתי רופאות אבחנו אצלי את הבעיה הזו, לא יכולת להבין? כשהפציינטית שלך אמרה לך שהיא סובלת מזה עד כאבי תופת והתעלפות, לא יכולת להבין? הייתי חייב לראות אותי צורחת ומרעידה את כל המסדרון ומתפתלת על כיסא העינויים הזה, כדי להבין? הוא חזר שוב ושוב על זה ש'הקוטר של המכשיר זה רק שניים וחצי מילימטר'. נסה פעם לדחוף לעצמך שיפוד מלובן בקוטר של שניים וחצי מילימטר לתחת, או לכל מקום רגיש אחר בגוף, ונראה מה תהיה דעתך על ההשפעה של קוטר על מקומות רגישים.
"'אמרת שאת יכולה לקיים יחסים, וזה הרבה יותר קטן'. רצה לומר 'אם הצלחת לדחוף לשם זין, איך את לא מצליחה להכניס היסטרוסקופ וספקולום'? ושזה בערך כמו לומר 'מה רוחב הצינור שלך, כמה צול?'. אני לא צינור ולא חור. אני בנאדם. אני עשויה מרקמות כואבות, לא ממתכת.
"על כל אישה כמוני שמנסה ללכת לבדיקות, יש עוד עשר או מאה בבית שכל כך מפחדות מזה שלא מאמינים שכואב להן, שהן מוותרות על בדיקות שיכולות להציל חיים" כתבה לסיכום, "הייתי רוצה להילחם על זה, לעשות כמה שיותר רעש כדי שרופאים ילמדו מה זה וסטיבולודיניה, שיפתחו סוף סוף פרוצדורות בטשטוש, אלחוש או הרדמה לנשים שלא יכולות לשאת את הבדיקות האלה. אבל מה הטעם להסביר דברים לאנשים שלא רוצים לשמוע? שמשוכנעים שהם יודעים יותר טוב ממך כמה כואב לך?"
מאז שפרסמה את הפוסט, בניוביץ'-הופמן מוצפת בתגובות של נשים שעברו דברים דומים. "כל כך הרבה סיפורים קורעי לב על נשים שעברו התעללות רפואית ולא רצו לחשוב על זה יותר, לא העזו לדבר ופחדו להיחשף", אמרה ל-mako, "בינתיים אני לא תובעת, אבל חשוב לי להילחם כדי שזה לא יקרה שוב לנשים כמוני ולכן שלחתי מכתב רשמי מעורכת דין. לצערי רק כשעורכי דין מתערבים בתי חולים נוטים להתייחס ברצינות לתלונות של פציינטים. אני לא מחפשת להזיק לבית החולים או לרופאים, אני בסך הכל רוצה שייקחו אחריות על השערורייה הזאת, שיפיקו לקחים, ושיעשו כל מה שצריך כדי ללמד ולהדריך את הצוות שלהם איך לטפל בנשים עם תסמונת כמו שלי".
>> רופא שמבקש להתפשט, בדיחות פולשניות ועניין מוגזם בחיי המין: כשהגינקולוג שלך מטריד אותך
"זכותו של אדם על גופו אינה פוקעת בחדר הבדיקות, בטח ובטח כאשר מדובר בפרוצדורה רפואית שאינה דחופה או מצילת חיים. לא פירושו לא, גם בבית חולים", אומרת בהתייחס למקרה מיטל בנשק, סמנכ"לית "קרן בריאה" הפועלת לקידום זכויות נשים במערכת הבריאות, וקראה לאיגוד הגינקולוגים ולמשרד הבריאות לגבש נהלים ברורים בנושא, להפיצם בקרב הצוותים הרפואיים ולוודא שהם מיושמים.
"למרבה הצער המקרה של הילה איננו אפיזודה מבודדת", אמרה בנשק, "המערכת הרפואית כולה נגועה באותו דפוס התנהלות מול מטופלות הסובלות מכאב כרוני בכלל, ומוסטיבולודיניה בפרט: חוסר אמון בחוויית המטופלת, זלזול בה ותיוגה כהיסטרית. לא ייתכן שמטופלות ייאלצו לחוות כאב נורא בלייב רק כדי להוכיח לצוות הרפואי את אמינות תחושותיהן ולקבל את הטיפול הרפואי המתאים למצבן. כפיית טיפול רפואי פולשני ומכאיב נחווית על ידי מטופלות כתקיפה ממשית ומצלקת, המותירה אחריה פוסט-טראומה בתבנית הדומה לזו של נפגעות תקיפה מינית".
מבילינסון נמסר בתגובה:
הצטערנו לשמוע על תחושת החוויה הקשה של הילה בבדיקה. ככלל הצוות הרפואי בבית החולים לנשים רגיש לכאב אשר יכול להיגרם כתוצאה מהבדיקות הרפואית כל שכן לאור מצבה של הילה.