בכל העולם ציינו את יום המאבק באלימות כלפי נשים, יום שנוגע לחיים שלנו גם כאן בישראל ונוגע לחיים של 20 נשים שנרצחות כאן כל שנה על ידי האנשים הכי קרובים אליהן. בראיון עם יניב פוריאן, אחיה של יפית פוריאן שנרצחה בראש השנה האחרון, ועם מעיין אהרונוביץ', ביתה של אסתר אהרונוביץ' שנרצחה לפני שלוש שנים על ידי בן זוגה, סיפרו השניים על החיים שאחרי וההתמודדות היום יומית הבלתי אפשרית.
יניב: "ארבעת הילדים שלה בדיוק נכנסנו למסגרות והכל זז ממש לאט, אמא שלי מפורקת. בחיים לא הייתי מדמיין שזה יגיע אלינו, בחלומות הכי שחורים. לא ראינו שום סימנים מקדימים בדיעבד, יומיים לפני הרצח ישבנו איתם בבית של אמא שלי וצחקנו ביחד. יום למחרת הם עוד נסעו עם ההורים שלי לים המלח".
יש מישהו שמכוון אתכם אחרי דבר כזה?
"כן, עמותת 'שביל לחיים' עוזרת לנו בסיוע שקיבלנו בעצם בחינם. מריאנה, אחות של דיאנה דדבייב ז"ל שנרצחה, הגיעה אלינו בשבעה ונתנה לנו קצת כיוון למה שהולך להתפתח בהמשך".
"זה היה אחד הימים הנוראים בחיים שלי. בשמונה בבוקר קיבלתי שיחת טלפון מאמא שלי. ברקע אני שומע צעקות של אמא שלי 'למה אני צריכה לספר לו, למה אני צריכה להודיע לו דבר כזה', תוך כדי שיחה ראיתי מבזקים של הטלפון ובלי שהיא תגיד לי כלום הבנתי הכל לבד".
הם ילדים קטנים, הם בטח שואלים איפה אמא ואבא.
יניב: "כן המון פעמים. הייתי צריך לספר לבת הבכורה שלה בת ה-7 באותו יום שזה קרה, היא ראתה את ההורים שלי בוכים ולא הבינה מה קרה. סיפרנו לה שקרה אסון גדול בבית והייתה שרפה, וכתוצאה מזה אמא לא בחיים, היא בגן עדן. הילדים כרגע עוברים טיפולים פסיכולוגים ועובדים סוציאליים עוטפים אותם. אנחנו דואגים להם לכל מה שצריך שלא יהיה חסר להם שום דבר".
שלוש שנים עברו מאז שחמישה כדורים פגעו באסתר אהרונוביץ' בת ה-70, בביתה שבתלמי אליהו. מכתב האישום עולה כי בעלה, גיורא פרי, רצח אותה בביתם המשותף - כשלושה חודשים אחרי שביקשה להיפרד ממנו.
מעיין: "הזמן לא עוזר ולא מרפא. הכאב נשאר אותו כאב. אני מרגישה שברגע שנכנסתי ללופ הזה שמתי סרט של רמבו והפכתי להיות לוחמת. היום אני מרגישה באופן אישי שעד שלא יגיע הכרעת הדין ואדע שהרוצח יקבל את העונש הכי חמור בספר החוקים, אני לא יכולה להתחיל את השבעה ולהתאבל".
ידעת מה קורה שם ביניהם? היו תמרורי אזהרה?
"היו המון תמרורי אזהרה, אבל לא ידענו לזהות את הסימנים, הייתה לנו אפס מודעות. אני זוכרת שכשהגעתי לבית של אמי ביום הרצח, הושיבו אותי קודם כל בשביל לתחקר אותי. השאלה הראשונה שנשאלתי זה האם הייתה אלימות. התשובה הראשונה באינטואיציה שלי הייתה שלא הייתה אלימות, היום אני מבינה שהיא סבלה מהמון סוגי אלימות - מילולית, אלימות כלכלית, אלימות נפשית וככל שהוא הבין שהיא הולכת להיפרד, זה רק הלך והחמיר. אנחנו ראינו את זה והיינו עדים לזה, אבל פשוט לא היינו מספיק מודעים בשביל לשים את האצבע ולהגיד 'זה מסוכן'".
אתם מנהלים כמעט שלוש שנים משפט מולו, איך זה מרגיש לראות אותו כל פעם בבית המשפט?
"זה נורא, אני מרגישה כמו זבוב על הקיר, אני שומעת שקרים ואין דרך לדבר. התחושה הזאת של חוסר אונים שאת לא יכולה לקום ולדבר בשמה, והיא לא יכולה להגן על עצמה זו תחושה נוראית שאני לא מאכלת לאף אחד".
את חושבת שזה יכול לקרות בכל בית?
"חד משמעית כן, זה יכול לקרות לכל אחד ובכל מקום ומכל רקע. לא האמנתי בחלומות הכי גרועים שלנו שזה יגיע אלינו. הוא היה רופא, הוא היה צריך להציל חיים, לא לקחת חיים. אנחנו היינו מאוד רחוקים מזה ובגלל זה גם היינו באפס מודעות. היום אני עושה הכל בשביל שאנשים יהיו במודעות ויוכלו למנוע את הרצח הבא".
את ושותפים נוספים פיתחתם את "נוהל אסתר". מה זה?
"אנחנו יודעות על הרבה מקרים של נשים שרוצות להיפרד מבעלן והן ניגשות לעורך דין הרבה לפני שבכלל בן הזוג שלה יודע שהיא רוצה להיפרד ממנו. עכשיו לעורך הדין יש את כל הכלים להגיד לה לעצור רגע, ושלא תיפרד ממנו לבד כי היא בסיכון. עורכי הדין הולכים לקבל שאלון מאוד קצר של חמש שאלות ואם האישה עונה 'כן' על שאלה אחת לפחות היא כנראה בסיכון כלשהו והוא יידע לאן להפנות אותה".
איפה אמא הכי חסרה לך היום?
"ביום יום. היינו החברות הכי טובות. היא הייתה מתקשרת אלי כמה פעמים ביום. היא הייתה יודעת כל מה שעובר עלי. היא הייתה האמא השנייה של הילדים שלי, היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו".