"הייתי רואה נשים נרצחות ותמיד חשבתי שאני אהיה הבאה בתור"

17 שנים הייתה שרונה דניאלה במערכת יחסים אלימה עם מי שהיה בעלה מאז הושאה אליו בכפייה כשהייתה רק בת 19. "באתי ממשפחה מסורתית קווקזית עם אבא מאוד שמרן, שמרן עד כדי כך שלא הסכים שהבנות ידברו עם בני הדודים. אמא שלי היתה נוהגת לשלוח אותי לקנות מצרכים ובסופר התיידדתי עם בחור שהיה מגיע גם לקניות. יום אחד אמא שמה לב ושאלה אותי למה התעכבתי, אני בתמימותי סיפרתי לה על הבחור. אמא נבהלה, כי חששה לשם הטוב שלי ולכבוד שלי, וברגע שאבא הגיע סיפרה לו. הוא פנה לבחור והבין ממנו שיש לו כוונות רציניות לגביי. 9 חודשים אחרי כבר היינו נשואים". 

שרונה מספרת שכבר באותו רגע הרגישה שהיא מאבדת שליטה על חייה, "הייתי בובה על חוטים, ביום האירוסים איבדתי את התקווה ואת האמונה שלי. כל מה שעשיתי היה לישון, לבכות ולאכול", האלימות החלה כבר מהרגע הראשון.

"כבר מהאירוסין חטפתי ממנו מכות רצח. לא שיתפתי אף אחד. חששתי שאבא שלי יהיה לטובתו כי הוא בעצמו היה אלים ואולי זו הסיבה שחשבתי שככה ניראות מערכות יחסים" היא מספרת, "זה התחיל בהתנהגות לא עקבית, כל חמש דקות הוא שינה התנהגות - נחמד, מתוסכל, עצבני, פתאום מספר בדיחה ומיד כועס, ממש שיחק לי בנפש. אין יחס, אין תשומת לב, אין חיבוקים, התעלמות מוחלטת. מצד שני, מקנא לי באובססיביות, עוקב אחריי. פירשתי את הקנאה והרכושנות שלו כאהבה. בהמשך הקשר נכנסה גם האלימות הכלכלית - הוא היה מחביא ממני את הארנק ואת המפתחות של האוטו. היו קללות, איומים ברצח, פעם אחת הוא ממש חנק אותי עם הכרית עד שלא היה לי אוויר.  הוא השליט אווירה של טרור בבית - שתיקות ארוכות, פותח עליי זוג עיניים גדולות כדי לאיים ולהפחיד אותי, כשזה היה קורה כל תא בגוף שלי התכווץ. המבט שלו היה משתק. הייתי רואה נשים נרצחות ותמיד חשבתי שאני אהיה הבאה בתור".

בגיל 21 ילדה את ביתה הראשונה. כשביתה הייתה בת 5 החליטה שרונה לנסות ולברוח. "חיכיתי שבעלי יצא לעבודה, העמסתי את הדברים שלי ואת הבת שלי ונמלטתי ליחידת דיור בעכו. חייתי עם בתי שהייתה כבר בת 5 מהיד לפה. הייתה לי קצבת נכות בגלל שעברתי ניתוח בגב, הקצבה הזו נתנה לי גב. התגרשתי ממנו אבל הוא לא הפסיק להתקשר, ואמר לי שאין לו מה להפסיד, ואם אני לא איתו, אין לו בעיה ללכת לכלא. אחרי חצי שנה חזרתי אליו חסרת אונים". 

האלימות נמשכה, שרונה עזבה וחזרה לבעלה 7 פעמים נוספות. "הייתי בשבי פסיכולוגי. זה היה לופ שקשה לצאת ממנו כי לא היה גורם חיצוני שיראה לי משהו אחר. הוא היה פוגע בי ואז בוכה ואומר שהוא אוהב אותי, ושאף אחד לא יאהב אותי כמוהו, והאמנתי לו. לקח לי עוד כמה שנים עד שאזרתי אומץ לעזוב אותו אחת ולתמיד". במהלך השנים הללו, כשהיתה בת 33, ילדה שרונה לבעלה זוג תאומים. 

רק בגיל 37, כשהיא עם ילדה בת 15 וזוג תאומים בני 4 עברה שרונה למקלט לנשים נפגעות אלימות לאחר שהוזמנה משטרה לביתה בעקבות תקיפה נוספת של בן זוגה. "נכנסתי למקלט ולא הצלחתי לשרוד שם, לא הרגשתי מוגנת וחזרתי אליו, רק כעבור תקופה קצרה נפרדנו סופית, אמנם הייתי שבר כלי אבל החלטתי סופית. כדי להפסיק לפחד ממנו לקחתי תמונה שלו שבה הוא היה ילד קטן, הבטתי בתמונה וראיתי שאחד הילדים דומה לו, פתאום ראיתי בו ילד קטן ולא מפלצת מפחידה, ולאט לאט השתחררתי מהפחד".

בשנת 2012 הגיעה שרונה לעמותת רוח נשית העוסקת בשיקום תעסוקתי וכלכלי, לנשים נפגעות אלימות, "זכיתי שם לליווי וסיוע במשך חצי שנה. עברתי טיפול, קיבלתי ידע חדש, עשיתי קורסים וסדנאות, קראתי ספרים, התפתחתי וצמחתי, התחלתי לחשוב אחרת, להתנהג אחרת ולהתנהל בצורה אחרת. כתוצאה מכך גם התחלתי לחוות הצלחות. עשיתי עוד הרבה עבודה עצמית מאז, אבל זה נתן את הדחיפה הראשונית והמשמעותית".

כיום שרונה היא פעילה למען נשים שורדות מערכות יחסים אלימות, היא בעלת עסק פרטי, מעבירה הרצאות וסדנאות ובמקביל עובדת במעון לנשים מוכות, "זו זכות גדולה עבורי ללוות אותן" היא אומרת. לפני כחודש השתתפה שרונה בהפגנת המחאה הגדולה שארגנו ארגוני הנשים על רקע חמישה מקרי רצח של אלימות נגד נשים ואף סיפרה את סיפורה בעצרת נגד אלימות בחיפה.

"מכעיס אותי שבכלל צריכים לעשות הפגנות ולהתחנן לראש ממשלה, שיש בידו תוכנית ברורה, שיעזור. בתור מי שהייתה בחושך ויצאה לאור, אני יודעת שיש אנשים שצריכים עזרה ומונעים מהם את העזרה הזו. לצערי המדינה לא נותנת מספיק תקציבים, יש להם תוכנית נגד אלימות במשפחה שבנו משרד הרווחה והמשרד לביטחון פנים כבר משנת 2014, ב-2017 הם הניחו את התוכנית המפורטת לביבי על השולחן, אבל לא מזרימים את התקציבים. את הזמן שאיבדנו אי אפשר להרוויח".