ברוב של שישה שופטים נגד שלושה, בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ הפך את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול לערעורים ואת פסק הדין של בג"ץ שאשרר את פסק דין "האשה הבוגדת".
בפסק הדין שניתן בהרכב מורחב של 9 שופטים נקבע בדעת הרוב כי האשה זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים שבו התגוררה עם בן זוגה במשך כ-20 שנה עד למועד הגירושין. זאת, בניגוד לקביעתו של בית הדין הרבני הגדול, לפיה האשה אינה זכאית לזכויות אלו, בין היתר, בשל בגידתה הנטענת בבן זוגה חודשים ספורים טרם הגירושין.
בפסק הדין כתבה הנשיאה אסתר חיות כי בהתאם להלכת בבלי על בית הדין הרבני לפסוק בעניינים רכושיים על פי הדין האזרחי, שכן הרכוש של בני הזוג אינו חלק מענייני הנישואין והגירושין שעליהם חל הדין הדתי . מדובר בקשר זוגי שחל עליו חוק יחסי ממון, הקובע כי במועד סיום הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין או שאותם קיבל מי מהם במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.
בפסק הדין נקבע כי לא ניתן לשלול את הזכות בנכס מרגע שהתגבשה חזקת השיתוף, ובפרט כי אי נאמנות מינית ואף אשם בלעדי בפירוק הנישואין אינם מהווים נסיבות שיש בכוחן לשלול מאחד מבני הזוג זכויות שהתגבשו ברכוש הזוג.
אל הנשיאה אסתר חיות הצטרפו המשנה לנשיאה היוצא חנן מלצר, השופט ניל הנדל; השופט עוזי פוגלמן; השופט יצחק עמית והשופטת דפנה ברק-ארז, שסברו כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, אשר נסמך בהחלטתו על טענת הבעל כי מספר חודשים טרם סיום נישואיהם בגדה בו אשתו עם אחר. חרף כך, סברו שופטי הרוב כי יש להשיב על כנו את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, אשר שמע את הראיות בתיק וקבע פה אחד כי במשך 30 שנות נישואיהם של בני הזוג קנתה האשה זכויות בבית מגוריהם מכוח הלכת השיתוף הספציפי.
שופטי הרוב הדגישו את החשיבות בהימנעות משקילת שיקולי אשם בעת חלוקת הרכוש, ואת הבעייתיות שבשלילת שיתוף שהתגבש בשל אירוע שהתרחש לאחר התגבשות השיתוף .
עוד הודגש בעמדת הרוב כי קיימים טעמים כבדי משקל נגד ההכרה באפשרות קיומה של תניה מכללא בין בני זוג אשר בהתקיימה היא שוללת את זכויותיו של אחד מהם ברכוש הזוגי, וכי הדבר נכון אף ביחס לתניות מכללא בשאלת הנאמנות המינית.
שופטי המיעוט: סטייה מן החוק בהקשר זה עלולה לפגוע ביציבות השיטה המשפטית
שופטי המיעוט נעם סולברג, דוד מינץ ואלכס שטיין סברו כי יש לדחות את הדיון הנוסף. השופט סולברג סבר כי על פי החוק, משלא נפסקה הלכה חדשה בפסק הדין של בית המשפט העליון, אין מקום לקיים דיון נוסף. אמירה כזו או אחרת של דיין או שופט, שאינה מביאה עמה הלכה חדשה, אינה מצדיקה דיון נוסף. דיון נוסף לא נועד לשם בירור עתירה לבג"ץ מחדש, ולא לניתוח חוזר של הכרעת בית הדין הרבני הגדול. לדברי השופט סולברג, סטייה מן החוק בהקשר זה, עלולה לפגוע ביציבות השיטה המשפטית ובוודאות שאמורה להיות מנת חלקו של מי שזכה בדין בערכאה השיפוטית העליונה. השופט סולברג הוסיף כי מחמת אופיו ורגישותו של העניין שהועמד על הפרק, מוטב לא ללבות גחלת לוחשת.
השופט דוד מינץ, שכתב את פסק הדין המקורי שהפך כעת לעמדת מיעוט ציין כנימוק נוסף לאי התערבות בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, כי אין מדובר במקרה שבו בית הדין הרבני החיל את ההלכה היהודית באופן הסותר לכאורה את פסיקתו של בית משפט העליון. זאת, כיוון שגם על פי הדין העברי, אין מקום לאמירה גורפת כי בן זוג מאבד את זכויותיו בנכסיו בשל אי נאמנותו המינית כלפי בן זוגו. כמו כן הדגיש השופט מינץ כי יש לקחת בחשבון את אומד דעת הצדדים, אשר יכול לכלול תניות מסוגים שונים שייקבעו בין בני הזוג, לרבות ביחס לסוגית הנאמנות המינית שביניהם.
השופט אלכס שטיין סבר כי יש להותיר את ההכרעה שניתנה בפסק דינו של בית המשפט העליון על כנה. זאת, מאחר שלא קמה עילה להתערבותו של בג"ץ בממצאיו העובדתיים של בית הדין הרבני הגדול. השופט שטיין הדגיש כי שיתופו של בן זוג ברכושה האישי של בת זוגו מתאפשר רק מכוח הסכמתה האמיתית של בעלת הרכוש, אשר יכול שתושפע ויכול שלא תושפע מנאמנותו המינית של בן זוגה. הסכמה כאמור יש לברר כעניין עובדתי, כפי שנעשה על ידי בית הדין הרבני הגדול במקרה דנן. פסק דינו של בית הדין הרבני, וכן פסקי הדין של השופטים שטיין ומינץ שאישרוהו בבית המשפט העליון, נטועים בדיני ראיות, ולא בדיני עריות; ואין בהם משום יצירת זיקה בין נאמנות מינית לזכויות רכושיות. השופט שטיין סבר כי פסק דינה של הנשיאה חיות, עמו הסכימו שופטי הרוב, בא לקבוע נורמה משפטית כופה אשר נוקטת עמדה ערכית אחת מני רבות באשר לאופן שבו החיים הזוגיים אמורים להתנהל.
לדעת השופט שטיין, האופן שבו בני זוג אמורים לנהל את חייהם הזוגיים הוא עניינם הפרטי שבו המדינה אינה רשאית להתערב. לפיכך, שלילת תוקפו של תנאי, מפורש או משתמע, אשר נקבע במסגרת יחסים בין בני זוג ואשר בא לשלול או לאיין את כוונתו של בן הזוג בעל הרכוש לחלוק את רכושו עם בת זוגו אם זו לא תהא נאמנה לו מינית, פוגעת בחירותו האישית של אדם, בקדושת הקניין הפרטי ובחופש החוזים , ואינה מכבדת את הרב-גוניות ואת חופש הבחירה של הפרט בעניינים של תרבות, אמונה, זוגיות, רכוש ומשפחה. כמו כן ביקש השופט שטיין לקבוע כי דוקטרינת השיתוף הספציפי לוקה בפגמים יסודיים, שבעטיים ראוי להחליפה במנגנון השיתוף ההדרגתי.