בכל התקופה המהממת הזו, היה לי לילה אחד שאני רוצה לספר לכם עליו. הגעתי הביתה אחרי יום צילום ולא הרגשתי טוב, היה לי חום, כאב לי הגרון. לא היה לי כוח אפילו לנסוע לראשון שאמא תטפל בי. אלישי היה עסוק. באתי הביתה והייתי לגמרי לבד, לא היה מי שיחבק אותי ומי שיטפל בי, וגם לא היה לי בבית כלום - לא לימון לתה ולא סוכריות מציצה ולא כלום. התרסקתי על המיטה והתחלתי לבכות.
בטח יש רגעי משבר כאלה לכולם. החלטתי להכין לעצמי תה רגיל, ונשפכו לי מים רותחים על היד, ונהייתה לי כוויה. פתאום הכל היה נוראי, הכל צירופי מקרים הזויים כאלה שהכל מתחרבש. צלצלתי לאמא שלי וגם היא התבאסה עליי שלא באתי לראשון. לא רציתי לבוא בטענות לאלישי כי מה לעשות, גם לו יש חיים. בסופו של דבר אלישי הגיע, ממש מאוחר בלילה, והוא ראה אותי עם עיניים מפוצצות מבכי. לא באמת קרה משהו רע אבל התפרקתי מכל העייפות.
אל תאמינו לזה שהכל נראה מושלם, כי אין כזה דבר. לכל אחד יש רגעי משבר, וכל אחד צריך לפעמים מישהו שיעזור ויתמוך בו. החברה לא אוהבת אנשים חלשים, אז אתה צריך להרים את עצמך ולעשות כאילו הכל בסדר. אז למחרת התעוררתי והלכתי לעבוד והיה ממש כיף.
אני מעריכה את מה שיש לי, אבל לפעמים צריך לפרוק ולשחרר, אחרת זה יצא בבת אחת על האנשים הלא נכונים.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
