את אחד השיעורים החשובים ביותר על גרמניה למדתי דרך בחור שהכרתי בטינדר. נפגשנו במסעדה, התחלנו לדבר ומהר מאוד הבנתי ששום דבר לא עובד בינינו. השיחה היתה קרירה והזכירה ראיונות עבודה, מהסוג שבו ברור לך שלא התקבלת ושמדובר בבזבוז זמן היסטרי. כך יצא שבשלב מסוים, מתוך שעמום או ניסיון לחבל בדייט, זרקתי בדיחת שואה. היי, לי מותר, לא?
בשלב הזה הבחור, שגם קודם נראה סובל, החליט שזהו. הוא הפנה את גבו אליי והלך בלי להגיד שלום. באותו ערב הבנתי שני דברים: הראשון הוא שהגרמנים רגישים לבדיחות שואה הרבה יותר מהישראלים, למרבה האירוניה ההיסטורית. השני הוא שהגיע הזמן לקחת הפסקה מבליינד דייטים בכלל ומטינדר בפרט.
לברלין עברתי לפני שנה. היה לי ג'וב שאפשר לי לעבוד מרחוק, עייפתי מהחיים בתל אביב והרגשתי שזאת הזדמנות טובה לעשות שינוי ולצאת מהלופ של אלנבי-קינג ג'ורג'. חיבקתי את תחושת החופש, את היכולת להסתובב ימים שלמים בלי להיתקל באף פרצוף מוכר. ובכל זאת, לא רציתי להיות בודדה לאורך זמן. התחלתי ללמוד גרמנית ולחפש חברים חדשים ומקומיים, ואולי גם אהבה.
הבעיה היא ש"אהבה" מיתרגמת אצלי להתמכרות לטינדר. ההחלטה להתנתק ממנו החזיקה מעמד כמה ימים, שבסופם מצאתי את עצמי יושבת בארוחה עם דייט חדש, מקשקשת איתו בתערובת של אנגלית וג'יבריש שנשמע לי כמו גרמנית, ומנסה להסתיר מתחת לשולחן את הטלפון שבו דפדפתי בין בחורים פנויים אחרים במרחק של עד 20 קילומטר ממני.
כמו כל מכורה, גם לי יש הצדקות שנועדו להרגיע את רגשות האשם. לחברים אני מספרת שהשיטוטים האלה חשובים להתאקלמות שלי בגרמניה ולהבנת תרבות החיזור המקומית, ולפעמים אני אפילו משתמשת במשפט הבזוי "זאת תצפית אנתרופולוגית". לעצמי אני מספרת שזאת בסך הכל התנהלות כלכלית נבונה, דרך יעילה להתעדכן בהיצע בשוק הפנויים המקומי.
המציאות קצת פחות מחמיאה ליעל הרציונלית והמתוחכמת שאני שואפת להיות. השילוב בין היצע הבנים האינסופי לעיר הזרה, שבה אני לא מכירה את הקודים והטריקים הקטנים, שולח שוב ושוב את המוח שלי חזרה לגיל 14 הנאיבי. אתה בלונדיני? חלום. אתה מטפס על עץ? שיואו, איזה אתלט. יש לך סיגריה בזווית הפה וכובע הפוך על הראש? אתה הכי קול בעולם. אתה משתטה עם חברים? בטח אתה מרים את המסיבה.
כל תחבולה כזאת עובדת עלי וגורמת לי לשכוח שאני אוטוטו בת 34, גיל שבו אין שום הצדקה לחבוש כובע הפוך. טיפוס על עצים כבר הפך מזמן משובב לפתטי, אף אחד לא אומר קול ובמסיבה לא הייתי כבר שנים. לזכותה של מערכת הסינון הגסה שלי ייאמר שבכל זאת גיליתי דרכה כמה גברים שמצאו חן בעיני, או לפחות חשפו בפני עולם שונה מזה שהכרתי. ממש, ממש שונה.
נאצים, עירום ועלבונות
סטפן היה גרמני עם טוויסט. היו לו שיער מלא, עיניים כחולות ועצמות לחיים גבוהות - כל מה שחסר לבחורים ישראלים, אבל כמותם הוא דיבר בישירות שגרמה לי לחבב אותו. בניגוד לבחור שברח ממני במסעדה, הדייט הראשון שלי עם סטפן היה לפי הספר: סיפרנו זה לזו מה אנחנו עושים בחיים, על ההורים שלנו ועל הסביבה שגדלנו בה. זה עדיין היה קצת יבשושי, בכל זאת פגישה ראשונה, אבל גם מספיק טוב ונינוח כדי להמשיך לדירה שלו. ואז, אחרי כמה שעות נעימות שם, הגיע המפנה.
"את לא חושבת שזה מוזר?", שאל אותי סטפן, מהורהר פתאום וישיר כהרגלו. "אם היינו חיים בעידן אחר, בשנות השלושים של המאה הקודמת, היינו אויבים". לא ממש הבנתי איך השיחה שלנו התדרדרה מקלילות לא מחייבת למשחק "מה אם" הכולל מסע בזמן ורצח עם. כדי לנסות להפיג את הדרמטיות הסברתי לו שאני לא נוטרת טינה לכל העם הגרמני, ושברור לי שלא כולם היו נאצים נלהבים. "מה עשה סבא שלך, למשל?" שאלתי. "הוא היה בגסטאפו", היתה התשובה.
המשכנו להיפגש גם אחרי הגילוי הזה. הוא סיפר לי על אותו סבא, הראה לי את מעיל העור השחור שלבש במהלך עבודתו ולא הפסיק להדגיש עד כמה הדעות שלו שונות. האמנתי לו, אבל כל הזמן התאמצתי להתמודד עם הדיסוננס בין האיש הנחמד שמולי לשושלת המשפחתית. נזכרתי בדייט הראשון שלי בגרמניה, עם בחור שסיפר לי בסופו שסבא שלו, משהו פון משהו, עבד בצמוד להימלר. במקרה ההוא לא היה דייט שני. התרככתי מאז, הבנתי שלעבור לברלין ולצפות שההיסטוריה לא תציק זה בלתי אפשרי, אבל קול קטן במוח עדיין לחש: "תתביישי לך, בוגדת".
לא רק הנאצים סירבו להרפות ממני, אלא גם שני הסטריאוטיפים הבולטים על גרמנים - פוצים ופתוחים מבחינה מינית. פגשתי מורה לגרמנית שנעלב עד עמקי נשמתו כשתיקנתי לו מילה באנגלית וסירב לדבר איתי שוב. היה בחור נחמד שבמשך כל הדייט סיפר על געגועיו למזרח גרמניה הקומוניסטית, בעיקר בזכות תרבות העירום המפותחת. והיה גם את ההוא שניהל ליין מסיבות סאדו-מאזו פופולרי, שאמנם רצה לצאת איתי לדייט שני, אבל בתנאי אחד: שאקרא לו "אבא".
שיט, יצאתי פח
אז לא הלך לי עם הגרמנים, אבל לא מיהרתי להתייאש. ברלין היא לא רק יעד הגירה פופולרי בקרב תל אביבים שמאסו ביוקר המחיה המטורף, אלא עיר בינלאומית להפליא שחלק גדול מתושביה כלל לא נולד בגרמניה. ציפיתי שתהיה שפה משותפת בין מהגרים שעברו את אותה חוויה של התמקמות מחדש, שפה שתגשר על כל הפערים. גם הפעם הייתי נאיבית.
יאנס כתב לי כמה הודעות קצרות בטינדר ומיד הציע להיפגש. התמונות שלו לימדו שמדובר בהולנדי חובב טבע שיודע לעשות עמידת ראש, מה שלגמרי הספיק למנגנון הסינון הכושל שלי. נפגשנו בבר וגיליתי מולי ויקינג בגובה 1.95 עם שיער עד התחת. אחרי סמול טוק של חצי שעה הוא התוודה על חיבתו ל-Dumpster Diving, כלומר דליית זבל מפחים. הטקטיקה הצרכנית שלו היתה קנייה מינימלית ככל האפשר של מוצרי יסוד, וחיפושם בפחים של צרכנים מסורים מדי שזורקים מזון תקין ובגדים נקיים. זו גישה שבקושי קיימת בישראל, אבל נפוצה הרבה יותר במערב.
וכך עבר הדייט בסימן "דברים יפים שדליתי מהפח". החולצה של יאנס? פח. השרשרת שלצווארו? פח. התיק איתו הוא מסתובב? פח. התחושה שלי? פח. ניסיתי לרסן את הרתיעה שלי מצורת החיים שלו. בכל זאת, מה רע באידאליסט עם מודעות סביבתית שמנסה להפוך את העולם למקום טוב יותר? הזכרתי לעצמי שהכוונות שלו ראויות להערכה, אבל לא הבנתי איך אנחנו אמורים להסתדר יחד. למרות תחושת האשמה, אני נוטה לקנות מוצרים עטופי פלסטיק, נמסה מול אריזות יפות וזורקת דברים שאני כבר לא משתמשת בהם. אני כל מה שיאנס סולד ממנו. בכל זאת המשכתי לדייט שני, בתקווה שהוא יהפוך אותי לאדם טוב יותר.
הזמן: אוגוסט בברלין, תקופה שבה יש בעיר יותר דבורים וצרעות מאנשים. הקיץ הוא עונת חיפוש המזון שלהן, והעיר מלאה במקורות סוכר: מאפים, פרחים, שתיה ממותקת. רוב הברלינאים, תבוניים קצת יותר מהצרעות וממני או מיאנס, נוטים לנדוד בקיץ למקומות חמים יותר. אני ויאנס, כאמור, לא השכלנו ללמוד מהן. החלטנו לנצל את המצב כדי לבקר בבריכת השחייה הפופולרית באדה שיף, שמשקיפה על נהר השפרה. היה כמעט רומנטי, אבל אז, בעודי מתקדמת יחפה על הקורות לעבר הבריכה, דרכתי על דבורה.
מאותו רגע הדייט הפך לאסון. המשבר כלל יבבות כאב מצדי ועצבים מצד יאנס, שצעק עלי ללכת הביתה. אני לא יודעת מה גרם לו לאבד שליטה ככה. אולי זה היה רצף הווידויים שהשמעתי באוזניו קודם, על כך שאני אוהבת לזהם, לקנות ולשפוט אחרים. אולי הוא, כאדם אקולוגי, הזדעזע מהעובדה שרצחתי חרק. ואולי הוא פשוט אמפתי יותר לסביבה מאשר לבני אדם. לא יצא לי לברר כי לא דיברנו מאז. היה שלום ותודה על הדבורים.
האיש שידע יותר מדי
ג'ף האוסטרלי היה היחיד שלא הכרתי דרך טינדר, אלא דרך המציאות. הוא התחיל איתי בבר, היה לו ים קסם אישי, והוא הקפיד ליידות בי עלבונות קטנים: על הטעם המוזיקלי המיושן שלי, על הדברים שאני לא יודעת, על הוולגריות שלי כאשת שיחה. זאת שיטת חיזור מעצבנת, אבל גם יעילה להפליא, אחרת לא היו מבססים עליה תיאוריית אמנות פיתוי שלמה.
ג'ף סיפר לי שהוא מתכנת, מוזיקאי, אמן גרפי ועיתונאי, וגיבה כל אחד מהטייטלים בהוכחות מקצועיות. בחיים לא פגשתי אדם שידע כל כך הרבה על כל כך הרבה דברים. ג'ף התגלה כתולעת ספרים, תולעת תרבות ותולעת סמים. אני לא יודעת אם אלה היו הקוק והקטמין או פשוט האופי שלנו, אבל לא הפסקנו לריב. הקשר בינינו לא עלה יפה פעם אחת, ואז שוב, והמסקנה המתבקשת היתה שאנחנו רעילים זה לזו.
אלא שכמה חודשים אחרי שהפסקנו לדבר מצאתי את עצמי ממשיכה לחשוב עליו. לאחרונה, בניגוד לכל היגיון בריא, הצעתי לו שוב חברות בפייסבוק. הוא אישר. בשיטוט בפרופיל שלו גיליתי לחרדתי ששבועיים אחרי הריב האחרון שלנו נסע ג'ף לישראל, צילם בה קטעי וידאו, והכין מהם סרט תעמולה אנטי-ציוני, הכולל קטעי וידאו ובהם דם, אש ואמהות בוכיות, קערות חומוס וגם כיתובים בעברית המציגים את ארץ ישראל כפלשתין, או ליתר דיוק ןיתשלפ, כי פוטושופ, כך מסתבר, הופך את סדר האותיות בעברית.
עוד גיליתי שהוא העלה סרטון בשם "התקף זעם", שבו הוא שובר את הסמארטפון שלו עם גרזן כמחאה נגד התרבות הווירטואלית. תחביב נוסף שלו הוא להכין סרטוני אנימציה קצרים, שבהם אנשים דוקרים עצמם בראש עם סכינים. אבל היי, נורות אזהרה בשביל אחדים הם אורות חג בשביל אחרים. מה שאני מנסה להגיד הוא שעדיין יש בי רגשות כלפי ג'ף, שהצעתי לו להיפגש, ושאם הוא יסכים - יכול מאוד להיות שאסיים את חיי מבותרת במקרר שלו. בבקשה שיסכים.
אהבת אמת? זאת ברלין
רוב הגברים שיצאתי איתם לא גילו שנאה כלפי ישראל, אלא התעניינות כנה. הם שמעו עלינו לא מעט דברים, אבל התקשו להרכיב מהם תמונה קוהרנטית. הם חשבו שגם בנות עוברות ברית מילה, שאלו כמה אנשים חיסלתי בשירותי הצבאי, תהו אם חרדים נעזרים בטינדר כדי למצוא שידוך כשר, וכן, גם לא הבינו למה אנחנו רוכבים על גמלים במקום לנסוע במכוניות. תהיתי אם גם השאלות שלי על גרמניה, או על המדינה שממנה הם הגיעו, נשמעות כל כך תלושות מהמציאות.
בכלל, עד שעברתי לברלין חשבתי שפערים בין-תרבותיים שייכים לעולם הולך ונעלם. אחרי הכל, אנחנו חיים בשנת 2017. כולנו רואים את אותם סרטים, גולשים באותם אתרים, קונים באותן רשתות, טסים באותן חברות לואו-קוסט והולכים להשתין באותם שירותים. לקח לי זמן להבין שגם אם אנחנו דומים כלפי חוץ, הפערים עדיין שם, פשוט מוסתרים טוב יותר.
שיקוף של התסכול הבין-תרבותי אפשר למצוא בדיונים בקבוצות פייסבוק של זרים, חלקם ישראלים וישראליות, שמנסים את מזלם בסצנת הדייטינג המקומית. במקרים רבים הקבוצות הללו מתפקדות כמעין תא וידוי לאנשים מיואשים, שמבקשים בהן טיפים או מילות עידוד. "תגידו, גם אתן שמתן לב שהגרמנים מאוד פאסיביים?", שואלת אחת. "סליחה על הסטריאוטיפ, אבל זה נכון שהגרמנים פשוט לא מצחיקים?", מוסיף אחר. "הנה רשימה של תכונות שחסרות לי בעם הזה", מוסיף עוד אחד שכנראה שבע מהפערים ומנסיונות הגישור עליהם. בין התכונות המבוקשות: גמישות מחשבתית ויכולת הכנת סלט.
המוניטין שבירת גרמניה רכשה לה, כמקום שמקדש קשרים קצרים ולא מחייבים, שב ועולה בקבוצות האלה. החברים בהן תוהים אם אפשר בכלל למצוא בה אהבת אמת, אם יש דרך לעצור את התזזית שבה הם שרויים. או כמו שג'ף ניסח את זה בשיא הריב האחרון שלנו: "יעל, מה את רוצה? פה זה ברלין. אין פה אהבה".
זה לא הסקס, זה השחרור
המשפט ההוא של ג'ף לא הפסיק להטריד אותי. חודש תמים לאחר סיום הקשר איתו מצאתי עצמי עושה מעין תחקיר קטן ולא מייצג, ומתשאלת את כל מי שאני פוגשת, גרמני או מהגר, אם יש דבר כזה אהבה בברלין. גיליתי שיש, פשוט לא בהכרח מהסוג שהכרתי.
אם בארץ המודל הנפוץ הוא עדיין מגורים->חתונה->ילדים->בגידה עם הבוס, ברלין עובדת אחרת. לא נדירים המקרים שבהם גם אחרי שנים של זוגיות ואפילו נישואים, כל צד גר בדירה משלו. הקשרים הפתוחים, שבהם יש מחויבות רגשית אבל לא מינית, הרבה יותר נפוצים מבארץ, וכך גם הפוליאמוריה. לא קשה למצוא קשרים רומנטיים ארוכים שלא כוללים ילדים. ויש גם מודלי ביניים שמשלבים בין נישואים מסורתיים ומאושרים, גם עם ילדים, לחופש מיני. ולאף אחד זה לא מפריע. עם כל הכבוד לתל אביב, אין מה להשוות.
באחד הדפדופים שלי בטינדר נתקלתי בתמונת גבר שיושב ליד בת זוגו. שניהם מחייכים, והגבר מחזיק שלט שעליו היא כתבה: "אני מאשרת לחבר שלי לשכב עם בנות אחרות". ברגע הראשון לא ממש ידעתי איך להגיב למידע הזה, ובחנתי אותו בחשדנות פוריטנית. ברגע הבא כבר שאלתי את עצמי מה קרה לנאורות שהייתי בטוחה שמאפיינת אותי, למה אני מניחה אוטומטית שכל קשר שלא מתאים לי הוא בהכרח רע. הזכרתי לעצמי שלנסוע ארבע שעות במטוס ולהתחיל חיים במקום אחר זה די חסר משמעות אם לא פותחים את הראש.
כמו שאר הסטריאוטיפים על ברלין והגרמנים, גם זה שמדבר על ברלין כעיר פרועה, מלאת סקס, סמים וטכנו, התגלה כמבוסס. אבל היופי האמיתי בה הוא שזה לא הסיפור. הסיפור הוא שלא מסתכלים עלייך. האנשים שמגיעים לכאן רוצים להתחיל מחדש במקום שבו אף אחד לא יגיד להם איך לאהוב ואת מי, אם בכלל. ובמקום שבו לא מעקמים את האף מול הבחירות הזוגיות של אף אדם, קל הרבה יותר לאהוב את עצמך.