דווקא באותו יום היא לא רצתה למות

הסיפור לא ירד השבוע מסדר היום הציבורי אפילו לרגע. מהרשתות החברתיות ועד למהדורות, מכותרות העיתונים ועד ל"ארץ נהדרת", כולם עסקו בצעירה שהתקשרה למוקד 100, דיווחה על דחפים אובדניים, שמעה בתגובה מהשוטר התורן את המילים הבלתי נתפסות "תתאבדי בשקט", וכעבור פחות מחודש שמה קץ לחייה. אלא שלדברי האישה הצעירה שהייתה שם כשתקווה סבן בת ה-20 נשמה את נשימותיה האחרונות, הסיפור הזה פשוט אינו נכון. ההתאבדות שהסעירה את המדינה כלל לא הייתה התאבדות.

ספיר (שם המשפחה שמור במערכת) הייתה החברה הטובה ביותר של סבן. את השבוע האחרון בחייה בילו שתיהן בצרפת, במתקנים של "דיסנילנד פריז". ארבעה ימים לאחר שחזרו ארצה הגיע יום הולדתה של ספיר, והשתיים – שישנו בכל הזדמנות זו בדירתה של האחרת – תכננו לבלות את הלילה ביחד. "הלכנו לאכול ב'מקדונלד'ס', וכשחזרנו תקווה אמרה שהיא רוצה להזריק לידוקאין (תרופה מאלחשת המשמשת בעיקר להרדמה מקומית – ל.ש, ש.א) בשביל לחגוג איתי", אומרת ספיר. "היא גנבה את החומר מ'סורוקה' וכבר הזריקה כמה פעמים, ובכל פעם אמרה שזה ממסטל ועושה לה כיף. דווקא באותו לילה ביקשתי ממנה לא לעשות את זה, כי תכננו לקום מוקדם כדי לצאת לטיול למחרת".

מתי גילית שהיא כן הזריקה?
"אני הלכתי לישון ותקווה נשארה בחוץ כדי לעשן סיגריה. בשעה 23:48 קיבלתי ממנה שיחת וידיאו, היא התקשרה מתוך הדירה ואמרה 'בואי לסלון, אני בסטלה'. הלכתי לסלון וראיתי את האמפולות של הלידוקאין ריקות. היא מלמלה כל מיני שטויות ופתאום התחילה לפרכס. הזמנתי אמבולנס ובמקביל עשיתי לה בעצמי החייאה, אבל זה לא עזר. היא מתה לי בידיים".

את אומרת "מתה". לא "התאבדה".
"תקווה הייתה נערה אובדנית, אבל דווקא באותו יום היא לא רצתה למות. היא רק רצתה ליהנות איתי מהסטלה".

מטפלת שליוותה את סבן במוסד לנוער בסיכון: "בילדות אף אחד לא ראה את תקווה. היא הייתה האדם הכי בודד בעולם, וכשהיא התבגרה היא הפכה את הרצון לתשומת לב לייעוד שלה"

סבן, אומרת ספיר, ניסתה לסיים את חייה עשרות פעמים לפני שלקחה בשוגג מנת יתר של חומר מאלחש. "אנחנו חברות שנתיים וחצי, ומאז שאני מכירה אותה היו לה מחשבות אובדניות. היא כל הזמן הייתה מדברת על המוות, חותכת את עצמה, בולעת כדורים, מזריקה חומרים. לפני כמה חודשים היא הראתה לי שהיא שומרת מכתבי התאבדות ב'פתקים' באייפון שלה. היא ביקשה שאנחנו, האנשים הקרובים אליה, נקרא אותם אחרי שהיא תתאבד. אבל זה לא מה שהיה לה בראש באותו יום".

במהלך השבוע הודיעה המשטרה כי השוטר ששלח את סבן "להתאבד בשקט" הודח מתפקידו. מאוחר יותר פורסם שהוצמדה לו אבטחה לאחר שהתקבלו איומים על חייו. ובעוד שהדחתו הייתה לדעתם של כותבי שורות אלו מוצדקת, אפילו בלתי נמנעת, ספיר אומרת: "חשוב לי לציין כאן שלמרות שכולם מחפשים את השוטר הזה, אומרים שהוא אשם ושבגללו היא התאבדה, זה לא נכון".

בחלק מהפרסומים על המקרה של תקווה דובר על רופא ב"סורוקה" שאמר לשתיכן, "אם אתן רוצות למות, תזריקו לידוקאין ישירות לווריד". זה באמת קרה?
"כן".

ואיך את יודעת שבאותו ערב היא לא ניסתה לסיים את חייה?
"כשתקווה לקחה לידוקאין בפעם הראשונה, לפני כמה חודשים, היא באמת עשתה את זה כדי למות. אבל היא לא מתה אלא התמסטלה מהחומר וממש נהנתה מהחוויה, אז היא פשוט עשתה את זה עוד פעם או פעמיים רק כדי להתמסטל".

את משוכנעת שלא היית עדה לניסיון התאבדות?
"לגמרי".

לא פגעתי מינית בבת שלי

כשבוחנים לעומק את סיפורה של סבן מתגלים יותר ויותר פערים בין האופן שבו הוא נתפס בציבור לבין מציאות חייה. כן, היא הייתה אובדנית, אבל בה בעת אובחנה אצלה תופעת הפגיעה העצמית הלא אובדנית ( Non Suicidal Self Injury או NSSI). כן, סבן שמעה מאותו שוטר דברים שאסור היה לו להשמיע, אבל זה קרה לאחר שבאותו יום התקשרה למוקד בין 20 ל-25 פעמים - כך לדברי השוטר עצמו, לפי גורם נוסף המעורה בפרטים ("היא צלצלה עשרות פעמים ובכל פעם הגיעה אליה ניידת. פעם אחת הורידו אותה מהגג, פעם אחת הרחיקו ממנה חפצים") ובהתאם לדפוס שמתארת ספיר: "היא הייתה מתקשרת המון למשטרה, והם כל פעם היו לוקחים אותה לסורוקה לבדיקה. לא היה להם מה לעשות מעבר לזה".

ציפורה חלפון, פעילה חברתית תושבת העיר שמכירה היטב את משפחת סבן: "מה תקווה רצתה בסך הכל? חום, חיבוק, אהבה. דברים אלמנטריים שהיא לא קיבלה מאיש"

תקווה סבן הייתה קורבן של נסיבות איומות. כאחת מעשרה אחים ואחיות שסבלו מהזנחה הורית קשה היא הורחקה מביתה בגיל 13, עברה סדרה של פגיעות עצמיות קשות, ובשנים האחרונות הידרדרה לשימוש בסמים ולזנות. לדברי מקורביה אובחנה לא רק עם NSSI, אלא גם עם פוסט טראומה מורכבת ואישיות גבולית. היא עצמה סיפרה במספר מקרים שסבלה גם מהפרעה דו קוטבית. עם הרקע המשפחתי והנפשי הזה ניסתה להתמודד לבדה עם קשיי היומיום, ילדה בלתי נראית שהייתה לאישה אבודה.   

"בילדות אף אחד לא ראה אותה, היא הייתה האדם הכי בודד בעולם, וכשהיא התבגרה היא הפכה את הרצון לתשומת לב לייעוד שלה", אומרת אפרת (שם בדוי) מטפלת שליוותה את סבן במוסד לנוער בסיכון ונשארה איתה בקשר לאורך שנים. "היא הייתה נערה מאוד חכמה ומניפולטיבית שידעה איך לגרום לכולם להתעניין בה, לרחם עליה ולהתאהב בה. השילוב הזה של קסם אישי ומניפולטיביות הקשה מאוד על הטיפול בה, כי כל מילה שהיא הוציאה מהפה הייתה כדי שירחמו עליה. והיו גם הפגיעות העצמיות, בעיקר חתכים. בכל שבוע היינו נוסעות איתה לבית החולים, היא הייתה מקבלת טיפול רפואי וכמה ימים אחר כך חוזרת אחרי ששוב פוגעת בעצמה".

לפני כשנה התלוננה סבן במשטרה שאביה, גבריאל (בתמונה), אנס אותה. היא נחקרה באזהרה בגין מסירת הודאה כוזבת. השבוע אומר גבריאל: "הייתי יושב אלף שנה כדי שהיא תחיה"

רותם, שטיפלה גם היא בסבן בשנות העשרה שלה, מוסיפה: "תקווה הייתה עושה המון כדי לקבל יחס. היא הייתה משקרת, מספרת סיפורים".

מה זאת אומרת משקרת?
"ממציאה דברים כדי שיתייחסו אליה. פעם היא כתבה לאחת המדריכות שהיא נמצאת בקולנוע, באמצע סרט, עם גבר שמנסה לאנוס אותה. המדריכה הזעיקה משטרה למקום והתברר שהיא בכלל הייתה בסרט עם חברות שלה. כל הסיפור היה מומצא".

דיברת איתה כשגילית שהסיפור הומצא? ניסית להבין מאיפה זה הגיע?
"הבדיות שלה נוצרו עם הזמן, זה לא תמיד היה ככה. זה היה עוד משהו שהיא עשתה כדי שישימו לב אליה, כדי שנתמוך בה ונהיה איתה. היחס מהסביבה היה מזין אותה, זה היה כמו בור ללא תחתית. לא משנה כמה תשומת לב הייתי נותנת לה, זה לא היה מספיק".

לפני כשנה, בחודש מרץ 2021, נחשף כאן במאקו מקרה אחר של תלונה על אונס. צעירה מאזור הדרום פנתה למשטרה וטענה שאביה אנס אותה מספר פעמים וסרסר בה לזנות; כגיבוי לדברים הציגה הצעירה הקלטה שבה צעיר תושב הפזורה הבדואית מתקשר אליה ומאיים עליה בשמו של אביה. האב הכחיש את החשדות, וכעבור שבוע גילו החוקרים סרטון שבו הצעירה מתדרכת את הצעיר כיצד להתקשר אליה ולאיים עליה בשליחות אביה. בין השאר מסרה לו את שמו של האב כדי "שזה יישמע אמין" שהאב אכן ביקש ממנו להתקשר. בעקבות חשיפת הסרטון שחררה המשטרה את האב ממעצרו, והבת נחקרה באזהרה בגין עבירות של מסירת הודאה כוזבת ושיבוש הליכי חקירה. כשהסיפור פורסם בראשונה לא נחשפו שמות המעורבים. כעת ניתן לספר שהמתלוננת הייתה תקווה סבן.

לאחר האירוע החליט גבריאל סבן, אביה של תקווה, להסתובב עם מצלמת גוף כדי להוכיח את חפותו במקרה של תלונה נוספת. ואכן, שבוע לאחר האירוע התלוננה סבן שוב. הפעם טענה שאביה לקח אותה נגד רצונה לחורשה באזור מגוריהם ואנס אותה. המשטרה עצרה שוב את האב, שהכחיש והציג לחוקרים את התיעוד המצולם שהוכיח כי שהה בביתו בעת האירוע המדווח. לאור התיעוד נסגר תיק האונס והאב הגיש נגד בתו תלונה בגין מסירת הודאה כוזבת.

ספיר, החברה שהייתה עם סבן ביום מותה: "הסבל שלנו היה נפשי, ומה שטיפל בו היה הכאב הפיזי של הפגיעה העצמית. זה פגע בגוף, אבל הרגיע את הנפש. במצבים מסוימים זה עדיף"

מבדיקת מגזין מאקו עולה כי לשתי התלונות מהשנה שעברה קדמה תלונה על אונס שהגישה סבן נגד אביה כשהייתה רק בת 14; גם אותה תלונה נסגרה מחוסר אשמה. "מעולם לא אנסתי אותה, היא העלילה עליי במשטרה בגלל שהוצאתי מהבית את שני האחים הגדולים שלה שעשו בלגן", אומר השבוע גבריאל סבן כשהוא יושב שבעה על בתו. "נכון שהייתה מצוקה קשה בבית שלנו. לא קל לגדל עשרה ילדים, לפעמים לבד כשאשתי עזבה לכמה חודשים כדי לגור אצל ההורים שלה, אבל אונס? חס וחלילה. לא פגעתי מינית בבת שלי".

כלומר, היא המציאה?
"לצערי כן, היא המציאה הכול. הרבה פעמים היא ערבבה בין דמיון למציאות או סתם חיפשה תשומת לב. סתם ישבתי שלוש פעמים במעצרים. המשטרה חקרה אותי ימים, בדקו את הגרסאות שלי, לקחו צילומי אבטחה מהמקומות שהיא טענה שאנסתי אותה בהם, ושחררו אותי בלי להגיש כתב אישום. אתם חושבים שאם זה היה נכון אז החוקרים היו משחררים אותי? שהפרקליטות לא הייתה מגישה כתבי אישום? הגיעו למסקנה שמדובר בהמצאות. בעלילה".

יש בך כעס על תקווה?
"לא, היא ילדה טובה שהלכה לאיבוד. לפני מותה היא גם ביקשה ממני סליחה".

בשנה שעברה אמרת שיכולת לשבת בגללה 20 שנה, הגשת נגדה תלונה במשטרה. איך אתה רואה את הדברים היום?
"איבדתי את הבת שלי, אין דבר נורא מזה בעולם. כולנו פה בהלם, לא מעכלים. לדעתי מוקד 100 אשם במה שקרה לה, נגרם לה נזק קשה מאוד. אבל מה שהיה בינינו – תשמעו, הייתי מוכן לשבת אלף שנים בכלא ובתנאי שתקווה תישאר בחיים. אני מבין היום שעשינו טעויות בגידול הילדים. את הגדולים הוצאנו מהבית, אבל עכשיו אני מכה על חטא ורוצה שיהיו קרובים אליי, לדאוג להם. לא סומך יותר על הרשויות, למדתי את הלקח שלי בדרך הכי קשה ואכזרית בעולם".

אתה מאשים את המשטרה במה שקרה. אתה מתכוון גם לפעול משפטית?
"כן, אנחנו מתכוונים לתבוע וכבר לקחנו עורך דין".

מה לגביך? אתה נושא תחושת אשמה?
"רק על דבר אחד אני מצטער, וזה שלא שמרתי על תקווה. המצב בבית היה קשה מאוד, ואני לא הייתי שם בשבילה".

היא לא רצתה לגמור את החיים

היא נולדה בבאר שבע, בבית שלא היה בית. "ההורים הזניחו לגמרי את המשפחה", אומרת בת אל (שם בדוי), חברה של סבן. "אף אחד לא התייחס אליה, היו לה למשל הפרעות אכילה כבר בגיל מאוד צעיר, אבל לאף אחד לא היה אכפת". ציפורה חלפון, פעילה חברתית תושבת העיר שמכירה היטב את המשפחה: "מה תקווה רצתה בסך הכול? חום, חיבוק, אהבה, דברים אלמנטריים שהיא לא קיבלה מאיש. לא טרחו להושיט לה יד, לשמוע אותה, להקשיב לזעקה שלה. הרשויות התעלמו ממנה או שלא מצאו איך לטפל בה. לדעתי צריך להקים ועדת חקירה ולבדוק את השתלשלות האירועים עד מותה. אסור לעבור על זה לסדר היום".

לאחר שהוצאה מהבית על ידי שירותי הרווחה קיבלה סבן טיפולים נפשיים וליווי של עובדת סוציאלית. כשהייתה בת 15 דיווחה לאותה עובדת שהיא נאנסת בעקביות על ידי אביה והגישה במשטרה את התלונה הראשונה נגד האב. למרות סגירת התיק, וגם לאחר שנתפסה פעמיים בתלונות שווא, היא המשיכה לטעון שאביה אנס אותה. כחודש לפני מותה סיפרה על כך בהרחבה למראיין שי מלול בתוכנית האינטרנטית "טי וי גראם".

מקורבים לסבן מספרים על ניסיון אובדני ראשון בגיל 15. אחריו נשלחה לטיפול בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, ובהמשך לטיפול פסיכיאטרי. כשהייתה בת 17 נכנסה מכוח צו בית משפט לשהות ממושכת במסגרת טרום אשפוזית. רותם, המדריכה, מספרת על ילדה שובת לב, אינטליגנטית ולוחמת צדק, אבל גם על פגיעות עצמיות חוזרות ונשנות, שבשנים האחרונות נחשף אליהן כל מי שעקב אחר חשבון האינסטגרם של סבן. איומים בהתאבדות, חתכים, שריטות, הזרקות – היא העלתה הכל ללא צנזורה. "מבחינתה זה היה כמה שיותר חשוף וכמה שיותר חודרני", אומרת רותם. "אני חושבת שההודעות שהיא הייתה מקבלת כשהיא איימה להתאבד עשו לה טוב באיזשהו מקום, כי היא ראתה שמתייחסים אליה".

גבריאל סבן: "רק על דבר אחד אני מצטער, וזה שלא שמרתי על תקווה. גידלנו עשרה ילדים, המצב בבית היה קשה מאוד, ואני לא הייתי שם בשבילה"

ספיר, שאובחנה בעצמה עם NSSI - פגיעה עצמית שמתחילה לרוב בגיל ההתבגרות, בדרך כלל על רקע  של טראומה או התעללות בילדות - אומרת שהפגיעות העצמיות שלה ושל חברתה הטובה אכן היו במהותן לא אובדניות, כשמה של האבחנה הפסיכיאטרית. "תקווה לא באמת רצתה למות. היא רצתה שהסבל שלה ייגמר, אבל לא רצתה לגמור את החיים. שתינו לא הצלחנו לחיות, אז היינו פוגעות בעצמנו ביחד".

למה עשיתן את זה?
"התמודדנו עם פלאשבקים מאוד קשים מהעבר. סיוטים בלילות, חרדות, ניתוקים. בגלל שהסבל שלנו היה נפשי, מה שטיפל בו היה הכאב הפיזי של הפגיעה העצמית. זה פגע בגוף, אבל באיזשהו מקום הרגיע את הנפש. במצבים מסוימים זה עדיף".

רותם: "תקווה הייתה מתעלפת באופן כרוני, ומצאו שזה מגיע ממקום נפשי. בלילות היא הייתה לוקחת כדורי שינה כדי להירדם, והרבה פעמים היא הייתה צועקת ומדברת מתוך שינה, דברים כמו 'תעזוב אותי' ו'תשחרר אותי'. פסיכולוגית הסבירה לי פעם שזה פלאשבקים ממה שהיא עברה".

הן המטפלות והן החברות של סבן האמינו תמיד שנפגעה מינית על ידי אביה, אבל אפרת זוכרת שלא הצליחה להבין את התעקשותה לחזור לבית הוריה בחופשות ובסופי שבוע. "ניסינו לשכנע אותה לא לחזור לשם, אבל היא לא הקשיבה".

היא הסבירה למה?
"תקווה כל הזמן אמרה שהיא מעדיפה שאבא שלה יפגע בה ולא באחים הקטנים שלה".

פגשת פעם את ההורים שלה?
"את אמא שלה פגשתי כמה פעמים כשתקווה הייתה באשפוז, אבל את האבא לא ראיתי מעולם. הוא דיבר עם תקווה בטלפון לפעמים והיא הייתה מספרת שהוא שואל אותה למה היא עדיין לא נשואה. זה הכל".

אפרת מספרת שסבן החלה לעבוד בשירותי ליווי בבתי מלון לאחר שמלאו לה 18. "תקווה הייתה מגיעה ללקוחות דרך פרסומים בפייסבוק", היא אומרת. "העבודה הזו פגעה בה בלי סוף, אבל לא משנה כמה ניסינו להוציא אותה מהתחום, היא תמיד חזרה. היא אמרה שהיא חוסכת כסף כדי לקנות מתנות לאחים שלה ואולי להוציא אותם יום אחד מהבית. היא עבדה בזנות בשבילם".

היא התחננה לאשפוז כפוי

בהתערבות עובדים סוציאליים הועברה סבן לפני כשנתיים לטיפול בתוכנית "הלב" בבאר שבע, המסייעת לבני נוער הנמצאים תחת ניצול מיני מסחרי. "העיפו אותה משם כי היא חתכה את עצמה מול עובדת סוציאלית", טוענת ספיר (מ"הלב", תכנית של משרד הרווחה בשיתוף אגף הרווחה של באר שבע ו"ויצו" נמסר בתגובה: "הטענה אינה נכונה ומפאת חיסיון איננו יכולים להרחיב").

לצד האצבע המאשימה שמפנים ציפורה חלפון ואחרים אל הרשויות הרלוונטיות – שירותי הרווחה, בתי החולים והשירותים הפסיכיאטריים – משיחות שערכנו השבוע עולה כי סבן לא רק סבלה מתת-טיפול, אלא הייתה גם סרבנית טיפול. גורם בשירותי הרווחה מספר: "תקווה הייתה בעשרות מוסדות, אבל היא לא החזיקה בהם יותר מכמה ימים או שבועות. כל פעם היא הייתה בורחת או שהיו מפנים אותה לבתי חולים בגלל הפגיעות העצמיות". אפרת מוסיפה: "היו לה המלצות לטיפול תרופתי פסיכיאטרי, אבל היא סירבה לקחת את הטיפול. היא לא רצתה שיחשבו שהיא משוגעת ולא יתנו לה לפגוש את האחים שלה. הציעו לה גם המון מסגרות טיפוליות של חלופה אשפוזית, אבל היא תמיד דאגה שיעיפו אותה משם. היא הייתה עושה הכל כדי שיעיפו אותה מכל מסגרת".

למה?
"היא לא רצתה להיות מטופלת, לא רצתה את העזרה הזו ולא רצתה לעזור לעצמה. היא עשתה טרור ברמה מאוד גבוהה".

מטפלת לשעבר של סבן מספרת שהיא החלה לעבוד בשירותי ליווי בבתי מלון. "העבודה הזו פגעה בה בלי סוף, אבל לא משנה כמה ניסינו להוציא אותה מהתחום, היא תמיד חזרה"

בהיעדר עזרה פסיכיאטרית חלה החמרה בפגיעות העצמיות. "היינו מסתובבות ביחד, פוגעות בעצמנו והולכות למיון ב'סורוקה'. לפעמים הלכנו למרכז לבריאות הנפש באר שבע כדי לקבל טיפול, אבל שם סירבו לקבל אותנו בגלל הפגיעות העצמיות", אומרת ספיר. "פעם תקווה בלעה סוללות, פעם סכיני ניתוח קטנים, פעם היא הזריקה לעצמה חומרים. היא תמיד קיוותה להתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית כדי לקבל טיפול מותאם לאובדנות שלה, אבל הייתה מגיעה למיון הרפואי לטיפול בפצעים שלה. לפעמים היו שולחים אותה לפסיכיאטר המחוזי, אבל הוא אף פעם לא אשפז אותה במחלקה סגורה למרות שהיא התחננה לאשפוז כפוי".

למה אשפוז כפוי כשאפשר להגיע למחלקה הסגורה שלא בכפייה?
"כי באשפוזים רגילים היא הייתה עושה בלגנים, שוברת דברים, בעיות התנהגות. לא רצו לטפל בה. באשפוז בכפייה לא הייתה להם ברירה אלה להשאיר אותה באשפוז".

על פי החוק לטיפול בחולי נפש, כדי שפסיכיאטר מחוזי יוציא הוראה לאשפוז בכפייה חייבים להתקיים שלושה תנאים: האדם מצוי במצב פסיכוטי; כתוצאה מהמצב הפסיכוטי קיימת סכנה מיידית לאדם עצמו או לאנשים סביבו; האדם מסרב להיבדק או להתאשפז מרצון. סבן, חשוב לומר, לא הייתה פסיכוטית.

גורמים ב"סורוקה" מספרים שבמהלך השנתיים האחרונות הגיעה סבן לבית החולים יותר מ-150 פעמים לאחר שפגעה בעצמה. "היא הייתה מגיעה, היו מטפלים בה והיא הייתה הולכת הביתה", מספרת בכירה בבית החולים. "לפעמים היא הייתה חוזרת לקבל טיפול כמה פעמים באותו יום בגלל פגיעה עצמית חוזרת".

גורם בסביבת בית החולים מוסיף: "המאבטחים התעמתו איתה לא פעם בגלל שהיא רצתה להתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית, אבל לא היה לה צו אשפוז. כולם הכירו אותה, היא כל פעם הייתה מגיעה עם חתכים, אבל מבחינת הנהלים זה לא התאפשר. פעם זה הגיע למצב שהיא נעשתה אלימה כלפי הצוות הרפואי והוצא נגדה צו הרחקה מבית החולים".

תקווה רצתה עתיד

בחורף שעבר, כחודש לפני שהגישה נגדו תלונה נוספת במשטרה, סבן סיפרה לספיר שאביה תקף אותה מינית. "היא התקשרה אליי בוכה ואמרה שאבא שלה שוב נישק אותה בניגוד לרצונה", אומרת ספיר, "ואז היא הלכה להתלונן וסיפרה לשוטרים על האונס שהיה בעבר ועל התקיפות".

איומים בהתאבדות, חתכים – סבן העלתה הכל לאינסטגרם. רותם (שם בדוי): "ההודעות שקיבלה כשאיימה להתאבד עשו לה טוב באיזשהו מקום, כי היא ראתה שמתייחסים אליה"

היא סיפרה לך על מה שהיה עם הצעיר מהפזורה, על האיום המזויף?
"כן. תקווה אמרה שבגלל שלא האמינו לה בעבר, היא חיה בפחד שלא יאמינו לה שוב. לכן היא דיברה עם איזה בחור שיעזור לה ויזייף איתה שיחת טלפון. השיחה הייתה שקרית, אבל מבחינתי, כל מה שהיא סיפרה באמת קרה. הפחד שלה וזה שהיא אהבה להגזים גרם לה לסבך את עצמה".

לפני כחודשיים סיפרה סבן שנאנסה על ידי אדם אחר, מבוגר שראתה בו דמות אב. "היא התקשרה אליי בוכה באמצע הלילה וסיפרה שהאיש הזה, גבר בן 67 שהיה עוזר לה עם אוכל, אנס אותה", מספרת ספיר. למחרת התלוננה סבן על האירוע במשטרה. התיק נסגר מחוסר אשמה. "תקווה ממש הידרדרה אחרי שהמשטרה סגרה את התיק. היא חתכה את עצמה יותר, התמסטלה יותר, הזריקה יותר", אומרת ספיר.

טסתן ביחד לצרפת בשבוע האחרון של ינואר. איך היא נראתה לך שם?
"היא נהנתה מאוד, הגשמנו את חלום הילדות שלנו. זו הייתה הפעם הראשונה של שתינו בחו"ל, ראינו עולם, הרגשנו שאנחנו עצמאיות ולא תלויות באף אחד".

היא ניסתה לפגוע בעצמה?
"היא חתכה את עצמה בפריז פעם אחת, אבל לא מתוך ניסיון אובדני. הלכנו לישון ופתאום היה לה פלאשבק לעבר שלה, היא חוותה ניתוק וחתכה את עצמה. אבל אני ידעתי להרגיע אותה. חיבקתי איתה, דיברתי איתה, הבאתי לה מים ונשארנו לדבר על זה עד שהיא נרדמה".

כשבועיים לפני הטיסה לפריז, ב-11 בינואר, סבן העבירה את היום בשיחות חוזרות ונשנות למוקד 100. "יש לי מחשבות אובדניות, לפגוע בעצמי", אמרה בשיחה שהגיעה לכותרות הראשיות. "אלוהים עוד לא לקח אותך?", נשמעה התשובה, "אינשאללה ייקח אותך כבר".

סבן: "למה אתה ככה מדבר?".
שוטר: "למה? כי את מטומטמת שרוצה להתאבד. תתאבדי כבר בשקט, תתאבדי בלי להגיד לנו כלום. אבל אנחנו בדרך אלייך, מטומטמת. חכי שם".

שבוע לאחר מותה של סבן, ספיר עדיין מסרבת להאשים את השוטר ששוחח איתה. "מי שאשם פה באמת זה חוסר המענה של המדינה", היא אומרת. "אני חושבת שצריך להיות תיקון לחוק כך שבנות שיש להן פוסט טראומה והן אובדניות, גם אם הן רוצות טיפול וגם אם הן לא רוצות – שיהיה מרכז טיפולי בשבילן. כיום שולחים אותן למחלקות הסגורות, אבל בהן לא נותנים שום עזרה. את רק מקבלת זריקות ומסתובבת כמו זומבי. החלום של החיים שלי זה שיהיה טיפול הולם לנפגעות. אני חושבת שזה חשוב, שזה ימנע מבנות להתאבד".

מה היה החלום של תקווה?
"ללמוד, להשלים בגרויות ולעבוד בתור גננת או עובדת סוציאלית. היא חלמה ללמוד ולהתפתח, היא רצתה ילדים. היא רצתה עתיד". 

תגובות: "אגף הרווחה דאג ללוות אותה ולסייע ככל הנדרש"