מקרה שקרה לי, ואז קרה, ואז קרה, ואז שוב פעם קרה לי: כעסתי כמה פעמים בחיי, ועכשיו אני "האישה הכועסת". במסדרונות בעבודה, במפגשים משפחתיים או בשיחת חברות - יצא לי להתקומם על דברים ולהצהיר על זה בקול רם. לא תמיד כעסתי וצעקתי, לפעמים כן ולפעמים לא, ברוב המקרים בעיקר דיברתי בצורה ברורה ומפורשת על מה שהפריע לי. לא התחלתי נושאי שיחה עם משפטים כמו "סליחה שאני אומרת את זה אבל" או "אולי אני מגזימה אבל". לא, אין חבל וגם לא חבל – התנצלויות על דברים שחורים לי זה דבר שאני פחות מתכננת. וזה מספיק, כך מתברר, כדי להרוויח לא ביושר את התיוג "אישה כועסת", וזה תיוג יותר קבוע מהקעקוע של "קארפה דיאם" שעשיתי על העורף בגיל 18 ואפילו ממנו אני פחות מובכת. "אישה כועסת" היא מישהי שלא בא לך להתחיל שיחה איתה, מישהי שצריך לחשוש ממה שאומרים לה, מישהי שהיא פחד אלוהים, לכו תדעו איך ומתי היא תתהפך עליכם. "אישה כועסת" מהלכת עלינו אימים ונכנסת לכל מקום עם הפסקול של שרה צורחת ברקע. היא כן באה בטוב כשיש איזו תחושה קבוצתית של עוול ולאף אחד אין כוח להרים את היד ולדבר או לצאת בעייתי, אבל בשאר הזמן לאף אחד אין כוח לאחת כזאת. כולנו מכירים אחת כזאת, שכל דבר שהיא אומרת זה במטרה לריב כי מה נשים כועסות רוצות? להוציא את הקריזה, רצוי עליכם. כך גיליתי השבוע באופן סופי, מסתובבת עם התיוג "אישה כועסת" על המצח. גם אם אני לא כועסת, אני "אישה כועסת". ואיך שהביטוי הזה מכעיס אותי.
בארצות הברית יש את תסמונת ה-"Angry Black Woman". חשבתם שאורטל בן דיין לא מפסיקה לדבר על עוולות ואפליות חברתיות? תגידי תודה שהיא "רק" מרוקאית ולא שחורה, כי אם התעסקתם עם האישה השחורה הכועסת - אתם שקולים לאורח בג'רי ספרינגר וזה רק עניין של דקות עד שהיא תהפוך לכם כיסא על הראש. יש לה מזג חם, היא נוטה להתפרצויות ו"מטבעה" מדובר בפצצה שלא מחכה כדי להתפוצץ. הסטריאוטיפ הזה משרת גזענים ושוביניסטיים בארה"ב באופן תדיר כדי למסגר נשים שחורות כאיום על הסדר התקין של החברה, כיצורים פחות אנושיים ויותר הפרעה של הטבע, זעם קדמוני שרושף אש על החברה כולה ומפיץ שליליות. למעשה, האישה השחורה הכועסת היא זו שהודפת את החתירה לשוויון, היא מייצגת תוקפנות ואגרסיביות ובגללה ורק בגללה המשטרה בארה"ב ממשיכה לירות בשחורים ברחובות ולא לתבוע צדק על מותם, בגללה יש מדיניות כליאה המונית שמקפידה לכלוא רק אנשים שחורים ולהרוויח כסף מבתי הכלא הפרטיים בבעלות אנשים לבנים, ובקיצור הבנתם. האמריקאים רוצים לשים סוף לגזענות הממוסדות והשיטתית כבר מאות שנים כלפי שחורים, שלא לדבר על מצבן הגרוע יותר של נשים שחורות, זה פשוט שהאישה השחורה כועסת עליהם בזמן שהם מנסים לעשות את זה. אבל מה שקורה שם זה שם, מה קורה אצלנו? אצלנו אפשר להתנחם בזה שיש המון בעיות, אבל לפחות אף אחד לא הולך פה ברחובות בחשש שירו לו בגב ואיש לא יעמוד לדין על כך. בשביל מוות אנונימי של אנשים שקופים יש פיגומים ואתרי בנייה, שם יש מערב פרוע של המוות היומיומי שלא מאוד מתקיים ברחובות הרגילים.
למזלנו, באמת למזלנו, אנחנו לא ארה"ב, אבל גם לנו יש קופסה חמודה וקטנה ממקס סטוק לנשים כועסות. אנחנו עוד לא ממשיגים את זה יפה במאמרים כמו האמריקאים, אבל יש לנו תפיסה ברורה בראש של מי האישה הזאת. בדרך כלל הסעיף שלה עולה, יוצא לה הווריד או "המרוקו" כמו שרועי מ"האח הגדול" אהב להגיד ללירז. שגרם להתרעמות שלך זו פגיעה ברורה בך? משנה שאת ממוצא מסוים ובגלל זה את מתעצבנת. אם היינו עושים את זה לאשכנזייה, מילה לא היינו שומעים ממנה. היא יודעת איך להתנהג עוד מאירופה. אבל מזרחית שהתעצבנה? אף אחד לא רוצה להתעסק עם איתה, היא תוריד לך את הראש ותירק אותו בצד. זה באמת נורא מפחיד להיות במחיצתה, שהרי טונים גבוהים או אפילו בינוניים, הם איום מדעי ידוע והם עלולים לגרום למוות במקום, או כל חרא אחר שאנשים מספרים לעצמם במקום להודות באמת מאוד פשוטה: אישה שמדברת, ולעיתים מתעצבנת, היא אישה שלא למדה איך להתנהג, ואנשים מוכנים להודות בכל עוול שהם גרמו אם רק מדברים אליהם בלחש ובמתיקות. נכון? לא. אף פעם לא. אנשים לא רוצים לשמוע שהם טועים, לא בטון גבוה ולא בטון נמוך, ואם העזת להשמיע זעקה בנושא, כל מה שתגידי במילא מאבד את המשמעות כי הרי אי אפשר לדבר איתך. גם אם דיברת בקול ממש מתון ואמרת דברי טעם, את כבר לא לגיטימית אז אולי חבל על המאמץ.
לנשים, ובפרט למזרחיות, ואני אפילו לא רוצה לרדת עוד יותר מטה בשרשרת הדיכוי הישראלי כי יש עוד לא מעט חוליות אחריהן, יש באמת הרבה מאוד סיבות לכעוס. אפליה ממוסדת, היעדר ייצוג בתפקידי מפתח, הסללה ארוכת שנים, פטריארכיה מבית ומחוץ. גם ב-2018, זה לא הדבר הכי מדהים להיות אישה מזרחית. יש דברים שעוד פחות כדאי להיות אבל עוד לא קם גבר לבן שירצה להחליף איתה מקומות. גם לא אישה לבנה, אגב. יש סיבות לכעוס ויותר מזה - יש צורך לכעוס בשם הדורות הקודמים שאפילו את זה לא יכלו לעשות. העולם והיחס שקיבלתי סיפק לי הרבה מאוד עלבונות והקטנות שיכעיסו אותי, אבל היחס שהוא סיפק לאימא שלי, ולסבתא שלי, ולסב-סבתא שלי, הוא עוד יותר גרוע, רק שאני, בניגוד אליהן ובבחינת היוצאת מן הכלל שאינה מעידה על הכלל, זכיתי לאפשרויות *למרות* המוצא שלי והצבע שלי ולא מעט כנראה בגלל שהוא כלל לא מיוצג בשם המשפחה שלי (מזרחית מלאה עם אילן יוחסין סבוך, אל תיכנסו לזה). אז ככזו, יש לי אחריות כלפי דורות אחורה שלא זכו לזה, שאפשרו את זה שהלכתי ללמוד ולמדתי איך לאיית פטריארכיה נכון ואיך להגות את זה יפה. יש לי אחריות כמי שאת חייה הבוגרים מבלה ב-2018, זמן טוב יותר לכל הדעות משנות ה-60 ו-ה-70 וה-80 ורוב השנים שקדמו לעכשיו בעתם, לדבר ולהשמיע קול ולהצביע על דברים שקודמותיי לא יכלו להצביע עליהם, לא העזו לזהות את העוול ובטח שלא העזו לדבר עליו. אבל זה עדיין לא אומר שזה כל מה שאני אנד יט, לא משנה מה אני אומרת ובאיזה טון - אני חוזרת בדיוק לאותה נקודה מפוקפקת, "האישה הכועסת".
מה שצורם בעיקר במשבצת הזאת, זאת העובדה שנשים, וגם לא מעט גברים, מעודדים נשים יותר מתמיד עכשיו טו ספיק אפ כי טיימס אפ ומי טו והכל נורא מעצים. הפמיניזם כאילו נמצא בכל מקום והמסר שמרחף מעלינו הוא מאוד ברור - תדברי, תגידי, תחשפי. אנחנו מרימות אחת לשנייה במסרים של העצמה ועידוד ותמיכה אבל בפועל, ביומיום, בדברים קטנים יותר, זה תופס? אני לא מתכוונת להיכנס לדיון פנים-פמיניסטי אקדמי, אלא להצביע על מבט שהרבה מאיתנו לא מבחינות בכלל בכך שאימצו אותו. נשים "חזקות", כמו שאנחנו אוהבים להגיד, כאלו שיענו חזרה כשמישהו עובר ותוקע להן "בתאבון נשמה לבריאות", כאלו שלא יגידו "סבבה ממי, הכל טוב, לא התחייבנו לשום דבר במילא" כשדוש מתנהג אליהן בצורה קצת פחות אדיבה מלתת-אדם, כאלו שיעירו על דברים לא צודקים בישיבה בעבודה או יתווכחו על השכר שלהן בלי להתקפל לרגע, הן נשים שבאות ברע גם לנשים אחרות.
אבל למה? אם הייתן שומעות אותי עכשיו, הייתן מבינות שאני מתכוונת יותר לאבלללללללל למההההה????. למה אנחנו קופצות על הטרמפ השוביניסטי הזה? הוא לא מגיע לשום מקום. למה שנעשה בעצמנו דה לגיטימציה לנשים שמדברות? למה שנשתמש בקלף הזול הזה אחת נגד השנייה? אף אחת לא רוצה לקום בבוקר ולהיות הבעייתית. זה טרן אוף לגברים, זה טרן אוף לנשים (אלא אם כן זה בפייסבוק ואז זה וואו, אישה לעקוב אחריה), זה הטייפ קאסט הכי פחות מתגמל בעולם. אבל אנחנו צריכות נשים שיעשו את זה, אנחנו צריכות נשים שיעמדו על שלהן ולא ירגישו רע לגבי זה, אנחנו צריכות נשים שנלחמות על מקומן כי בדרכי שלום אף אחד, עד עכשיו לפחות, לא טרח לתת לנו שום דבר במתנה. אנחנו צריכות נשים שלא מפחדות לדרוש, שלא מתקפלות בקלות, שלא מורידות את הראש. אם היינו מחכות שגברים יתנו לנו דברים, היינו מחכות לנצח וכולנו הסכמנו ברמה תרבותית כבר לפני כמה שנים שהפסקנו לחכות.
מה שהכי מתסכל בתיוג הזה, זה שהוא צובע את הכל בצבע שחור אטום ואי אפשר לראות יותר כלום. גם אמירות לגיטימיות לגמרי הופכות את "האישה הכועסת" לנציגת טיסת השוקולד, גם טון רגיל לחלוטין הופך את "האישה הכועסת" לזו שקוראת להרצל. מזה שאף אחד לא מקשיב כבר לא כזה אכפת לי, מזה שאף אחת לא מקשיבה אכפת לי יותר. אין דבר קל יותר מלסמן את האישה הזו במשרד, או במשפחה, או בחבורה, כ"אישה כועסת" ואין דבר נוח יותר מלהתעלם מהתוכן של הדברים שלה. היא הרי על גבול המטורללת ולכן מה שהיא לא תגיד יתפס כחלק משיח צעקני ומתלהם. גם אם היא לא צועקת עכשיו ובכלל לא מתלהמת. אבל מספיקות כמה פעמים כאלו שבהן נמחא לה כאילו כפיים בחדר מלא באנשים, אבל בשיחה אחת על אחת או אחת על חמש נתקרבן מולה כשנצטרך לנצח בויכוח כי "אישה כועסת" היא לא קורבן הרי, היא מקרבן, היא שורש הבעיה ולא זו שמצביעה עליה. אבל הנה מחשבה: בפעם הבאה שאתן עומדות מול אותה "אישה כועסת" ואומרות לה "אבל מה את כועסת", תחשבו אם אתן לא מצטרפות בעצמכן למעגל הקסמים של הדיכוי ותחשבו אם אחרי משפט כל כך פרפורמטיבי ומתסכל, אין לה את הזכות לכעוס.