בהתחלה היה לו קטע, לבית הקפה הגריאטרי שבו פגשתי את החברות שלי לפני שבועיים. מקום מפגש כמעט סודי, בלי הסחות דעת. לאחת היתה שם חנייה, השנייה התאמנה בסטודיו פילאטיס קרוב והשלישית גרה בסביבה. אבל לאט, בהדרגה, פיתחתי לבית הקפה ההוא עוינות עמוקה. כל השבוע אני תחת תאורה משרדית, אחר הצהריים אני אמא ובערב בת זוג. כשסוף סוף יש לי זמן לפגוש את החברות שלי אני מדמיינת קרני שמש, מימוזות ובריוש, ולא את מיטב גיל הזהב ומלצרים שאשכרה זוכרים מה הזמנת. מה בדיוק החוויה פה?
בכל אופן הגעתי. במצב רוח ארסי ודוחה, אבל הגעתי. התיישבתי במקום הקבוע שלי סביב השולחן הקבוע שלנו וחיכיתי להזדמנות המתאימה לשלוח את היד לטלפון. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהטלפון, זה היה כמו אוכל שתקוע בין השיניים. הן ואני חברות כבר עשור, ואני חושבת שנצעד יחד אל הנצח, אבל יש תקופות שמאוד קשה לייצר בהן שיחה מעניינת. כמו עכשיו.
הדרמות של גיל עשרים מאחורינו, התחרותיות גם, ולכל אחת מאיתנו יש חיים משלה. כשכבר עולה משהו דחוף, ומישהי צריכה גב או כתף, אנחנו שורפות את זה בקבוצת הווטסאפ, ומגיעות למפגשי סוף השבוע בידיים ריקות. לפעמים, סתם כדי לחולל עניין, השיחה גולשת לזירת הפאסיב אגרסיב. אנחנו אשכרה יכולות להעיר אחת לשנייה הערות נבזיות על בחירת צבע לק או גזרת מכנסיים ("ממתי את הולכת עם בויפרנד?", "מה זאת אומרת? תמיד היה לי", "פעם אחת לא ראיתי אותך בבויפרנד, את תמיד אוהבת סופר סקיני", וכן הלאה).
פחדתי שגם הפעם נתדרדר לשם, אלא שאז אחת מהן הטילה פצצונת: היא קנתה כרטיס טיסה לכיוון אחד. נוסעת בעקבות הזוגיות ולא ברור מתי תחזור. אולי בעוד שבועיים היא שוב תבהה בפוסטרים של בר רפאלי בנתב"ג, אולי בפעם הבאה ששתינו ניפגש תככב שם ליב עזרא. "אבל תחזרי ללידה שלי, לא?", דאגה השנייה, והנוסעת הרגיעה אותה והבטיחה שתגיע לביקור כמה ימים לפני התאריך המשוער. המלצר הביא את החשבון ואני הרגשתי הקלה. זהו, כנראה לא אחזור לבית הקפה הגריאטרי עוד הרבה זמן. רק מאוחר יותר נפל לי האסימון: האחת עוזבת את המדינה, השנייה מרחיבה את המשפחה ואולי תעזוב את העיר. בקרוב אני אשאר מאוד בודדה.
אתן באמת רוצות להכיר אותי? באמת באמת?
במשך שנים הייתי גרועה בכל הדבר הזה שנקרא חברות. בכל פעם ששיניתי סטטוס או סיטואציה - תיכון, צבא, אוניברסיטה, עבודה - הסתובבתי עם אנשים אחרים. השתיים האלה היו הדבר הכי קבוע ויציב בחיים שלי, ברמת המשפחה. אני אוהבת אותן ושונאת אותן. הן מכבידות עלי עם הציפיות שלהן, אבל לא נוטרות לי כשאני צריכה אותן. אני תופסת אותן קצת כמובנות מאליהן, אבל ככה זה כשאנשים קרובים באמת. והקשר בינינו מחזיק מעמד בזכותן, לא בזכותי. הן הדבק, הן האכפתיות, הן החברות הטובות יותר. ועכשיו הן ממשיכות הלאה.
מה אני אמורה לעשות? אולי פשוט לבחור כמה חברות מהעבודה ולהעביר אותן לשלב הבא. זה מהלך כמעט טבעי: יש פה מספיק נשים שהייתי מתה לביית, וגם ככה בזמן האחרון החברויות מהעבודה מאפילות על החברות מבית. אנחנו נפגשות כל יום, יש לנו שיחות רציפות, חקרניות, אינטימיות, והן מעודכנות בחיי יותר מכל אדם אחר כרגע. עד שאני מאפסת שעון ונפגשת עם ה"בנות שלי", הכל כבר טופל, עוכל, נותח ומת סופית. אין לי דילמות לשתף אותן בהן. תרמתי במשרד.
אבל יש באסטרטגיה הזאת כל כך הרבה חורים ובעיות שאני לא יודעת על מה לכתוב קודם. אולי הן לא באמת רוצות בחברתי אחרי שעות העבודה? ומה עם הפחד להכיר להן צדדים אחרים באישיות שלי – ויטה הלא מצחיקה, ויטה המבואסת, ויטה שפולטת אמיתות באכזריות שהיא לא מצליחה לבלום? רומן עבודה הוא מרגש ואינטנסיבי כמו כל רומן, ושברירי באותה מידה. ברגע שהתלוש שלנו לא ינותח בידי אותו חשב שכר, סביר מאוד להניח שגם האהבה הזאת, שמרגישה אמיתית עכשיו, תדעך.
ברוכות הבאות למסיבת התה הדמיונית
השלב הראשון שצריך לעבור כדי להפוך חברות משרדית לאמיתית הוא להוציא אותה מחוץ למשרד. להסתובב בזארה, ללכת לבירה, לבלות עם הילדים בגינה. זה רק נשמע פשוט: קודם כל, מי אמורה להתחיל פה עם מי? עם גברים אני יודעת איזה מבט לשלוח כדי להראות שאני בעניין. נימה דקה של הבטחה למין – והקסם קורה (לא עכשיו יפתח מאמי, פעם פעם כשלא הכרתי אותך והייתי רווקה ועצובה). אבל איזה מבט או משפט אני זורקת לעבר אישה שאני מעוניינת בה? הרי אין משפט שיותר מחסל סיכוי לקפה מאשר "היי, אנחנו צריכות לשבת לקפה מתישהו".
ואז, אם עברת את המשוכה הזאת, מגיע החלק השני במשחק. מדהים לגלות איזו מבוכה משתררת בפעם הראשונה שאת מבלה עם חברות מהעבודה במקום שהוא לא העבודה. לא משנה אם לפני חצי שעה החלפנו סיפורים על פטריות וגינליות או אהבות נכזבות, ברקע שהתפאורה מתחלפת יש איזו תחושה של "משהו פה לא בסדר". אני יודעת כי ניסיתי את זה. לא מזמן יצאתי לערב בנות עם שתי חברות מהמשרד. אכלנו טוב והשיחה זרמה, ועדיין הרגשתי שאני במסיבת תה דמיונית, בה כל אחת מאיתנו לוגמת בנימוס מכוס חרסינה ריקה. בסוף פתרנו את זה בדרך הישנה והטובה: השתכרנו, וקבענו דייט שני בעוד חודש.
לאנשים מבוגרים אין הרבה חברים, לפעמים אין להם בכלל. יש להם משפחה. אני חושבת שאני מתחילה להבין למה: בין ההורות לזוגיות לשאיפות המקצועיות נשאר מעט מאוד מקום לחזר אחרי אנשים זרים, להכיר להם את כל הטוב שבך ואז לחשוף את כל הג'ורה והאגואיזם ולקוות שהם לא ייבהלו. אני לא בטוחה שיש לי את הכוחות למלחמה הזאת עכשיו. מי יילחמו עלי? מי יאהבו אותי גם כשהן ממש שונאות אותי? מי לא יוותרו על החברות שלי גם כשהיא בעצמי מוותרת עליה? רק הסטיופד ביצ'ז שלי. רק פליז, בואו נמצא מקום אחר לשבת בו. הרגתן אותי.
לטור הקודם: האם מכרתי את הבן שלי כדי לצאת מגניבה?