שש דקות אחרי שנרשמתי לאשלי מדיסון קיבלתי את תמונת הפין הראשונה שלי. היא הגיעה בלי שום טקסט נלווה, בלי שום תקשורת מוקדמת או הודעת היכרות. התנאים המוקדמים, הספיקו: ליואב2010 יש פין, לי יש תיבת הודעות.
עכשיו, תחשבו רגע על מה שאתם יודעים על בגידות. כל הבגידות. על זיונים אקראיים במועדונים, על סיפורי אהבה של קיץ בין נערות תגלית לאיזראלי סולג'רס, על רומנים של מקומות עבודה ועל התאהבויות ענק שמסיטות את החיים ממסלולם. הן לא מתחילות בתמונה של זין. "הוא שלח לי תמונה של הזין שלו וחשבתי, אני רוצה להכיר את הבחור הזה" – אמרה אף אחת, אף פעם. וזו הזדמנות לתקן טעות נפוצה מאוד בעידן הוואטסאפ והסנאפצ'ט, אחת מהרבה טעויות כאלה בתאונת השרשרת שנקראת אשלי מדיסון: המיניות הנשית היא לא תמונת מראה של המיניות הגברית. אתם יכולים להתחרמן מתמונות של פות פעור ופטמות בפילטר קייצי, אבל אף אחת לא רוצה צילום של האשך שלכם. זוכרים את היום ההוא שחברה שלכם ביקשה מכם להיכנס לשירותים במשרד ולשלוח לה תמונות שובבות של עצמכם? לא? בדיוק. גברים שולחים לנשים תמונות של הזין שלהם מאותה סיבה שהם מאוננים ליד נשים זרות בגנים ציבוריים – אף אחד לא ממש יודע למה, בעצם.
*
"היי אישה מסתורית ומסקרנת, אשמח להכיר אותך לחוויות מלאות תשוקה, עונג מבוסס על יחסי כבוד הדדי, סוד של החיים לדעת להנות רק שיש פרטנרית וצמאה לחיים. לא הכל שחור לבן בחיים יש גם הרבה צבעים אחרים ויפים, מה איתך?)"
סופת רעמים לא פרצה כשנכנסתי לאשלי מדיסון. רוח עליזה לא נשבה בוילונות שלי. האורות בסלון לא התעמעמו. הצבעים לא נעשו עזים. תחושה שהכל יכול לקרות לא ירדה עליי. זה היה יום חם בחודש יולי, מסד הנתונים של אתר הבגידות הבינלאומי נפרץ, האקרים חשפו את הפרטים של 37 מיליון משתמשים מ-46 מדינות, ביניהם 150 אלף ישראלים, ואני נכנסתי לראות על מה המהומה. בחרתי לעצמי שם נשי שנשמע קצת זר, הזנתי בפרופיל שלי פרטים אמיתיים, פחות או יותר – בת 28, מתל אביב, פרקטיקלי נשואה (כתובה זה נחמד, לקחת משכנתא ביחד זו באמת התחייבות). זה, בערך, כל מה שאשלי מדיסון רוצה לדעת עליי, יחד עוד כמה פרטים כמו צבע עיניים, גובה ומשקל, כי אין דבר מעורר כמו תיק בשלישות. המקום היחיד לביטוי אישי הוא מה שקוראים באשלי "הודעת פתיחה" - משפט שמופיע מתחת לשם שלך. חשבתי רגע ונזכרתי בציטוט של מילן קונדרה, מאלה שנשמעים ברגע הראשון כאילו יש להם משמעות יותר ממה שיש להם באמת – "אהבה היא סקרנות אינסופית".
אחר כך חיפשתי בטלפון תמונה סקסית שתשמש כפיתיון, אבל אחת שלא רואים בה את הפנים שלי, וגיליתי שמחקתי את כל התמונות שאי פעם צילמתי בז'אנר. אז העליתי תמונה שלי שחבר צילם בוקר אחד בבית קפה בברלין: אני מביטה בחלון, עורפי מופנה למצלמה, ואני עוטה סוודר גדול וברט צמר שחור. האינפורמציה היחידה שאפשר להסיק מהתמונה הזו היא שיש לי תלתלים ואף. אם זה לא יספיק, חשבתי, אצלם משהו קצת יותר נועז. זה הספיק.
מה שקרה אחר כך זה מה שקורה לכל אישה שנרשמת לכל אתר הכרויות, אתר בגידות או לא, אפילו כשהיא עושה את זה עם תמונה עמומה כמו שלי: קיבלתי מבול של הודעות. תוך כמה שעות הייתה לפניי גלריה שלמה של גברים ישראלים עושים סלפי בלי חולצה שמכנים את עצמם בשם התואר המשונה "דיסקרטי" ומאמינים שהמפתח לליבה של אישה הוא המלה "ריגושים".
דבר אחד היה ברור ממבט ראשון: הפריצה לאשלי מדיסון הייתה מיותרת לגמרי. אפשר היה לקצור את הפרטים בקלות גם מהדלת הראשית. פרופיל אחרי פרופיל, כולם העלו תמונות של עצמם ושל פרצופם החרמן, כמעט תמיד ללא טשטוש, כשהיוזר שלהם הוא שמם הפרטי. רבים מהם שלחו לי בהודעתם הראשונה, בלי שביקשתי, את האימייל שלהם, בו מופיע השם המלא, ואת מספר הטלפון שלהם. אחד מהם, עם בעיות יוצאות דופן בהבנת הנקרא כנראה, אפילו כתב בהודעת הפתיחה שלו את כתובת ביתו המלאה. אם הייתי רוצה, הייתי יכולה עכשיו, בעזרת כמה צילומי מסך, לפרק מאות משפחות בישראל. רוצה לדעת אם בעלך באשלי מדיסון? פשוט תיכנסי לאשלי מדיסון.
השלב הבא היה אמור להיות כיף: משחק באמנות הפלרטוט בהקלדה. אמנות הפלרטוט בהקלדה נולדה וגדלה יחד עם בני גילי. בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, לפני עידן הוואטסאפ והפייסבוק, היינו, ככל הנראה, האנשים הראשונים על פני כדור הארץ שפלרטטו בהקלדה. אלה היו זמנים קשים. החיבור לאינטרנט היה טלפוני. לא היו אמוג'י. לא היה "מקליד/ה...". לא היה וי כחול, ולא יכולת לדעת אפילו אם ההודעה שלך הגיעה. אסמסים היה אפשר לשלוח בהתחלה רק באנגלית, ובין מספרים ששייכים לאותה חברה סלולרית. לטלפון לא הייתה מצלמה. היית צריכה אשכרה להעתיק מלים של שירים. האייסיקיו היה קורס. הבנים מהבית ספר שלך היו אנאלפביתים. ועדיין, כמה מהחברות שלי התאהבו בנערים שלא פגשו מעולם, רק התכתבו איתם לילה אחרי לילה במשך חופש גדול שלם. העברתי הרבה לילות לבנים בצ'ט של ג'ימייל. גם היום, פלרטוט כזה יכול להיות המנה העיקרית מבחינתי. אני לא חושבת שאני יכולה בכלל להידלק על מישהו שלא כותב טוב.
אחסוך לכם את הציפיה: הגברים באשלי מדיסון לא כותבים טוב. למעשה, הם לא כותבים בכלל. יותר מעתיקים. כשהם נרשמים לאתר, בבואם לכתוב את אותו משפט קצר שילווה את הפרופיל שלהם, הם מגרדים בראשם ונזכרים במשפט נהדר וקולע שהם קראו לא מזמן. למעשה, הם קראו את המשפט הזה בדיוק שלושים שניות קודם לכן. הקופי של האתר הוא "החיים קצרים. נהל רומן" – וזה גם הציטוט שבוחרים חצי מהגולשים. "חיים רק פעם אחת"; "חיים פעם אחת אז..."; "החיים קצרים תהנו מהם"; "Life is short"; "כל יום עשוי להיות האחרון בחייכם"; "חיה את הרגע"; "חי את הרגע". החצי האחר לא הבין את ההוראות, והמשפט שלו הוא "היי". בנוסף, כשפותחים פרופיל באשלי מתבקשים לבחור מתוך רשימה ארוכה של "העדפות ומפגשים שאשמח להתנסות בהם". בין האפשרויות: סקס קונבנציונלי, קינקי קל בכיף, להתנסות במין טנטרי, להתנסות בצעצועי מין, סטוצים, שיחות סקס, משחקי תפקידים, לדגדג עם נוצה, ביגוד ותחפושות וכו'. בהמשך צריך לסמן מתוך רשימה דומה את "מה שמדליק אותי באמת", ושם יש אפשרויות כמו דיסקרטיות/סודיות, תקשורת טובה, קן אוהבים סודי, קלאסי/מסוגנן, קעקועים, שמנות ויפות, מבנה גוף קטן, דמיון, רומנטיקה, יודע להקשיב, היגיינה אישית גבוהה. האפשרויות שתבחר יופיעו בפרופיל שלך, והגברים באתר יודעים שלמכרה זהב לא באים עם כפית, אלא עם דחפור – ופשוט מסמנים את כולן.
*
"היי, אני ניב, נשוי באושר בן 36 מרמת השרון עובד בהייטק. מה את מחפשת?"
"אם באושר מה אתה עושה פה?"
"שאלה טובה. כנראה יש דברים שחסרים... מה איתך, ספרי קצת על עצמך".
"אני בת 28, נשואה שנה וקצת. עובדת בתקשורת".
"נחמד מאוד, תזמיני אותי לסשן אינטימי?"
מה שקורה בימים הבאים מזכיר בזאר גדול וריק, שמאות רוכלים עומדים בו וצועקים את סחורתם אל האוויר. הקצר בתקשורת ביני לבין מאות המחזרים החדשים שלי תמידי: אני מנסה לפתח איתם שיחה, להבין מה הם עושים כאן, לשמוע מה השתבש בנישואים שלהם, לקבל פרטים לוהטים על חיי הזיונים הסודיים שלהם באשלי מדיסון ולספק את המציצנות שלהם בעלילות על בגידותיי שהעתקתי מהסדרות האחרונות שראיתי. הם רוצים להיפגש. רצוי הערב. בניגוד לאתרי ההיכרויות לרווקים שאני זוכרת מפעם, בהם הבחורים לוחצים לקבל תמונה ועוד תמונה, לעשות סייבר סקס או לדבר בטלפון, הגברים של מחוז מדיסון מתנהגים יותר כמו שמקובל באטרף דייטינג. אין להם סבלנות לפלרטט או להכיר או לחזר אחר הזיון הפוטנציאלי. הם נשואים, יש להם ילדים, חופש גדול, הם עייפים, האישה שלהם תיכף תתעורר, הם שילמו כסף, והם רוצים תוצאות. הם מבררים בתוקפנות כמה פרטים ביוגרפיים – בת כמה, מאיפה, מה מחפשת - ודוהרים אל "רוצה להיפגש".
בניסיון לקצר הליכים, כמה מהם מנסים לקפוץ לשורות הסיכום של שיחתנו הדמיונית, שהתנהלה אך ורק בראשם, ככל הנראה עם אישה נשואה גנרית שמתה מבפנים. "היי... אני עוד לא מצאתי את התשובה האמיתית למה אנחנו מתחתנים כשאחרי זמן קצר אנחנו מאבדים את הקסם שהיה... אבל אשמח שנכיר ונשלים את מה שחסר לנו בזוגיות... אם את בעניין להתחיל להתרגש איתי צרי קשר ובואי נשמור על דיסקרטיות...". "שלום אשמח מאוד להעניק לך את התחושה שאת כל כך משתוקקת לה ולהחיות את המיניות שלך ולעשות אותה סוערת. אם את בעניין צרי קשר ואנחנו ביחד שם". "ציפייה, כמיהה, ריגוש, אדרנלין, מגע וחום גוף, רומנטיקה, צמרמורת בכל הגוף, דיבורים אל תוך הלילה על כוס יין, פרפרים בבטן, תחושה בלתי נשלטת... אם היית צריכה לבחור 3 דברים מהרשימה, במה היית בוחרת?"
התקשורת הזאת מתרחשת בממשק אינטרנטי מייאש. אשלי מדיסון אמנם הגיע לארץ רק לפני שנה, אבל הוא הוקם בקנדה לפני ארבע עשרה שנים, בשנת 2001, כשעוד היו עושים כתבות בעיתונים על זוגות שהכירו באינטרנט. אז הרעיון של זירה סודית שוקקת נשואים ונשואות שמחפשים לבגוד הייתה מהפכנית, צינית באופן שטרם נראה, והיא הציתה את דמיונם של גולשים ועיתונאים באופן שמזכיר את פריצתה הזוהרת של טינדר לחיינו לפני שנתיים. אבל בניגוד לטינדר, שהממשק שלה באמת אינטואיטיבי ומסחרר וקל לשימוש באופן מעורר אי נחת, שגורם לך להרגיש כאילו אתה מדפדף בקטלוג מצרים, אשלי נשארה ב-2001. בדומה לפלרטוטים הזכורים לי מגיל הנעורים, מערכת המסרים שלה כבדה ואיטית, אין בה אמוטיקונים, אני לא יכולה לדעת אם ההודעה שלי נקראה ואפילו לא לגלול אחורה יותר מכמה ימים בהיסטוריית ההודעות כדי להיזכר מה אמרתי לכל אחד. במובייל אפשר לגלול את רשימת ההודעות מהר יותר, אבל אם גוללים מהר מדי מופיע לחצן "מחק" על כולן. המשימה הזוהרת שלי, לפלרטט עם חרמנים בזהות בדויה, הופכת למטלה טכנית מורטת עצבים.
אבל אני מתמידה. כל הכינויים והסלפיז וקלישאות הפיתוי נעשים דומים אחד לשני, ואני כבר לא זוכרת מה כתבתי למי. כולם מחפשים את התשוקה שאבדה להם, כולם מצטלמים בים בחזה חשוף, כולם בני שלושים והרבה או ארבעים וקצת, כולם עובדים בהייטק, חוץ מאחד שעובד בפיננסים – דבר שיכול להיות שהוא פחות שקרי ממה שאפשר לחשוב, תיכף נגיע לזה.
בסוף אני מצליחה לפתח שיחה עם אחד מהם. הוא בן 34, מהשרון, הייטק, מפטפט על מקומה של הנוחות בחיינו ועל זה שהיא לא מספיקה לנו ואנחנו ממשיכים לחפש ריגושים. סימני הפיסוק שלו במקום הנכון. "מה הדמות ההיסטורית האהודה עליך ביותר", הוא שואל, ואני נדלקת כמו החנונית הרברבנית שאני. הנה מישהו שאפשר לדבר איתו. אני חושבת קצת ועונה, "י"ח ברנר". הוא בוחר בטרוצקי. זה מוצא חן בעיניי, אבל גם מעורר חשש – בפעם היחידה בחיים שבה הצלחתי לגלגל שיחה מעניינת עם מישהו באתר הכרויות, עברנו לדבר בטלפון וגילינו שאנחנו כבר מכירים. אבל אז הוא כותב: "בר אפלולי, מוזיקה רועשת, ספה, מזמוזים, נשיקות עמוקות ורטובות... תני לי דוגמה להמשך מעניין של התסריט הזה". סירייסלי? תן לי דוגמה לאישה שמתחרמנת מצירוף המלים הגנרי "ספה, מזמוזים".
*
"הי מה קורה? אני דרום אמריקאי מתוק עם דם חם !! אם את אוהבת עיסוים אני עושה מסאגים שחבל על זמן!!!! בנוסף למה שלא תנסי סקס עם בחור מבוגר ומפנק? זה טוב לגוון בחיים ולהתנסות בחוויות חדשות ... אני אוהב ויודע לפנק עם כל הלב ובכל המובנים בא לך??? :)))"
אחרי כמה ימים של חוסר תקשורת אני מנסה להבין על איזה דלק אשלי מדיסון נוסעת כבר 14 שנים. בהנחה שאינני חייזר, ושהליבידו שלי לא שונה בהרבה משל נשים אחרות - איך הצ'טים הדלוחים וחסרי התוצאות האלה הופכים לרווחים של יותר ממאה מיליון דולר בשנה ולהנפקה של 200 מיליון דולר? איך יכול להיות שרק בישראל נכנסים לאתר הזה 50 אלף משתמשים ביום? מה פספסתי בשבוע שלי באשלי מדיסון שגרם לאחרים לסכן את כל מה שיש להם, למסור פרטים אישיים ומספרי כרטיס אשראי, ולהמשיך להיכנס לאתר יום אחרי יום גם אחרי שהוא נפרץ? ובעיקר – מיהן הנשים שמתניעות את המיתוס הסקסי הזה, על קהילה סודית וסוערת של בגידות?
אני לא מיתממת: בוודאי שנשים בוגדות. להתאהב, ואפילו לשכב בפעם הראשונה עם מישהו, אלה חוויות שכל אחד שנמצא בזוגיות ארוכת שנים מתגעגע אליהן מדי פעם. רבים מרגישים לעתים קרובות שלחיות בלעדיהן זו גזירה שאי אפשר לעמוד בה. אבל אני מוכנה לשים את הזרת שלי על זה שכל אחת מהנשים שאני מכירה, אם הייתי מושיבה אותה מול האינבוקס שלי באשלי מדיסון, הייתה קמה מהמחשב באותה הבעת בוז ושעמום. גם נשים שרוצות לבגוד זקוקות לתנאי הקטן וההכרחי הזה שנקרא תשוקה, ותשוקה לא נוצרת מול צילום של גוף אקראי בבוקסר, שרירי ככל שיהיה, שמחפש, סליחה על הבוטות, וגינה פנויה כלשהי, ומפציץ כל יוזרית חדשה בהודעות גנריות שריח הקופי פייסט עולה מהן.
במובן מסוים, אשלי מדיסון היא דוגמה לדרך הפתלתלה, הערמומית, שבה היחסים בין גברים לנשים שוקעים שוב ושוב לתוך סכמות מגדריות קיימות וחוקי היצע וביקוש. לכאורה, זה רעיון פשוט ומבריק – קחו גברים שרוצים רומן, קחו נשים שרוצות רומן, שימו אותם ביחד – אבל איכשהו, יש לי תחושה שהוא פשוט לא עובד.
וכאן אנחנו מגיעים למודל הרווח המבריק של אשלי מדיסון. בעוד שאני נרשמתי לאתר בחינם והולכתי שולל כמה בחורים שרק התחשק לי, הם שילמו לאשלי מדיסון כסף, הרבה כסף, כדי לשלוח לי הודעות. בעוד נשים חופשיות לחלוטין לצפות בתמונות ולהתכתב, הגברים באשלי מדיסון צריכים לנווט במערכת קשוחה של כללים.
בנסיון לתהות על קנקנן של הנשים שגולשות באשלי, נרשמתי שוב לאתר, הפעם כגבר. קראתי לעצמי ארצימבולדי, עברות של שמה של אחת הדמויות בספר שאני קוראת עכשיו. על משפט הפתיחה נתקעתי לרגע. ידעתי ש"אהבה היא סקרנות" לא יספיק פה, צריך להתאמץ יותר, ובחרתי בשורה משיר של וינסנטה אסקולר בתרגום מילי דיוויס: "אם נגזר עלינו למות, שיהיה זה לפחות אחרי שחיינו" (ההמשך – "לא לבד בייאוש של רומנטיקנים זקנים, אלא כמו גברים, נשים, תערובת תמותה ואלמוות שהננו" – לא נכנס במגבלת התווים).
הנשים הרבה יותר דיסקרטיות. התמונות שהן העלו היו מעורפלות, מטושטשות, ללא פנים, עם בגדים. שמות המשתמש דומים אחד לשני באופן מוזר – רובם איזשהו שם נשי ואחריו מספר רנדומלי בן שלוש או ארבע ספרות. שלחתי הודעות לעשר או 15 מהן, והתחלתי לתכנן בראש את מבחן הטיורינג שאפעיל כדי לגלות אם מדובר בנשים בשר ודם, אבל החבילה שקנינו, הזולה ביותר, 280 שקל, אזלה מיד. כדי לקרוא את ההודעות של אלה מהן שענו לי הייתי צריכה לשלם עוד 280. כמה מהן שלחו לי תמונות שלהן, אבל לא יכולתי אפילו לצפות בתמונות – כדי לעשות את זה, הייתי צריכה להעלות תמונות משלי. מה שמסביר את האלבומים מלאי הכרסים המשתפלות, השדיים הגבריים, הסנטרים הכפולים, הפרצופים העגמומיים והצילומים בגופיה וכפכפים בשוק התקווה (כזה היה אחד). כשקיבלתי אותם ליוזר הנשי שלי תהיתי מה עלה בדעת הבחורים שהחליטו למכור את עצמם בעזרת התמונות האלה. ובכן, הם היו חייבים. זה גם מסביר את הניסיון שלהם לקבל את הטלפון או את המייל שלי בכמה שפחות מהלכים, ובעיקר, את כמות עובדי ההייטק והגברים המבוגרים והמבוססים למראה שראיתי באשלי – החבילה היקרה ביותר, שמאפשרת לדבר ללא הגבלה, עולה 900 שקל. בזוגיות שלי לפחות, להוציא כל כך הרבה כסף בלי להתייעץ זו בגידה יותר גדולה מלפתוח כרטיס באתר הכרויות. מהבחינה הזאת, אשלי יכולה להיות הפלטפורמה המושלמת בשבילך אם את רווקה שמעוניינת להיות מאהבתו של גבר עשיר.
*
"שבת שלום. שנינו נשואים שהתשוקה חסרה להם וחושקים ב'דיאלוג' מרגש שלא יפגע בזוגיות אך ישלים חסכים (:"
"למה אתה מתכוון ב'דיאלוג'"? (:
"דיאלוג הוא דו שיח (: שמתחיל כאן, עובר למחוזות דינמיים יותר ומשם השמים הם הגבול (התחתון)..."
בימים הבאים העליתי את הנושא עם כל מי שדיברתי איתו. המסקנות היו די ברורות. כן, נשים רוצות להכיר ולבגוד ולפלרטט ופרפרים והתרגשות וכל העניינים האלה. כן, הן רוצות מאוד להרגיש מחוזרות. אין דבר שעושה לך את היום כמו לקבל סמסים סודיים סתם ככה בצהריים. אבל לא ככה. "זה לא עובד", אמר לי חבר שהיה כמה שנים בזוגיות פתוחה, והסתובב הרבה באתרים כאלה. "פה ושם יש פוקסים. אבל נשים לא מחפשות מין באינטרנט". גם הבנות שדיברתי איתן אמרו אותו דבר. כמעט אף אחת לא נכנסת לרשת למצוא זיון ללילה. דיברתי על זה עם דודה שלי, והיא סיפרה לי שהציעו לה בעבר עבודה בניהול פרופילים פיקטיביים של נשים באתרי הכרויות. כסף טוב. היא אמרה לא.
מספר הנשים שנכנסות לאתרים האלה נמצא, ככל הנראה, בעליה עקבית. קשה לסמוך על נתונים מטעם, אבל בקבוצת הגיל 35-40, מתגאים באשלי מדיסון, יש היום 50 אחוז נשים ו-50 אחוז גברים. ההצהרה הזו מסגירה מה המצב בקבוצות הגיל האחרות: 70 אחוז מהגולשים באשלי מדיסון, בדומה לאתרי סטוצים אחרים – הם גברים. הגרדיאן פרסם, אפרופו פרשת ההאקינג הנוכחית, את מה שהיה גם לפני כן סוד קטן מאוד: בדומה לאתרים אחרים, אשלי מפעילה פרופילים נשיים פיקטיביים, מיוצרים על ידי מחשב, שיוצרים את האשליה שיש שם הרבה יותר נשים משיש באמת.
כדי לבדוק שוב את ההשערה הזאת חזרתי לפרופיל הנשי שלי, ושאלתי את כל הגברים שדיברתי איתם כמה זמן הם באתר, ואם יצא להם משהו מזה אי פעם. כל התשובות, מלבד אחת, נעו בין יום אחד לשבועיים. כל התשובות, מלבד אחת, היו "עדיין לא". המיליונים של אשלי מדיסון, אני משערת, לא מגיעים ברובם ממאגר לקוחות קבועים, מרוצים ומזיינים, אלא מגברים שמתפתים לשלם פעם אחת, או פעמיים, או שלוש, על כרטיס להצגה הנוצצת הזאת: יש גן עדן, והנה הוא לפניך. שלם מלא מלא כסף, קבל ערימה של נשים שרוצות סקס חד פעמי איתך עכשיו, בדיוק כמו שקורה אף פעם.
וזה אולי מה שאנחנו יכולים להרוויח מפרשת הפריצה לאשלי מדיסון, וזו גם כפרתי לתומתום77 ולגורי2768 ולמתן3 ולביגבן ולאנסקי ולאלן-דה-מן וכל אותם בחורים שאת כספם בזבזתי בימים האחרונים. אני מניחה שעדיין לא מצאתם. אולי אתם מרגישים כאילו הגעתם לאי התענוגות, וכולם מסביב עושים סקס חוץ מכם. זו בטח לא הפעם הראשונה שאתם מרגישים ככה. לחלקכם זה מזכיר לכם איך הרגשתם כשהייתם צעירים. אולי ישמח אתכם לשמוע על המחקר שערכה סוזן וולש, פרופסורית לשיווק וניהול, בקולג'ים בארצות הברית – המקום בו כולם עושים סקס יותר מבכל שלב אחר בחייהם. וולש גילתה שעקרון פארטו תקף לגבי סקס בקולג': 20 אחוז מהגברים ו-20 אחוז מהנשים מקיימים 80 אחוז מיחסי המין. השאר מרגישים שכולם נהנים חוץ מהם.
יש לנו אינטרנט 20 שנה. השתמשנו בפלטפורמה הזאת למקסום הסיכויים של כולנו להשיג מין ואהבה עד קצה גבול היכולת. אבל אם משהו נראה טוב מכדי להיות אמיתי, אפילו באינטרנט, הוא טוב מכדי להיות אמיתי. אם מישהו מבקש ממך את מיטב כספך ומבטיח שחייך יהפכו לאורגיה אינסופית, אפילו באינטרנט, הוא כנראה לא ממש יכול לקיים. הגיע הזמן שנתבגר.