בראשית היה פייסבוק. ואז הוקמו הקהילות. ובשלב מסוים החליטו כל הקהילות שהן הופכות למרחב בטוח - נקי מטריגרים, נקי מביקורת, נקי מכל דבר שעלול לעורר רגשות חזקים. לאט לאט התמלאו כל המרחבים באזהרות טריגר ואיסורים על תגובות שלא כוללות אישורים, חיבוקים וחתולים, עד שנדמה שכבר לא רואים פוסטים בלי הפתיח הפופולרי "אזהרת טריגר" - ולא משנה במה הפוסט עוסק בפועל.
המונח "טריגר" מגיע מהעולם הטיפולי. הוא מתאר מצב שבו אדם הסובל מפוסט טראומה נחשף לחווייה כלשהי שמחזירה אותו באחת אל החוויה הטראומטית וגורמת להצפה רגשית קשה ואפילו להתקפי חרדה, שפוגעים ביכולת של אותו אדם להמשיך בשגרת חייו. למשל, אם לוחם לשעבר משתתף בשיעור היסטוריה שבו מוקרן וידאו של (שוב, למשל) מלחמת העולם השנייה, זה בקלות יכול להפעיל אצלו תסמינים של פוסט טראומה. באופן די דומה, נשים ששרדו תקיפה מינית או אונס עשויות לסבול מפוסט טראומה בעקבות תיאורים של תקיפות מיניות.
עניין אזהרות הטריגר ברשתות החברתיות ובקהילות הפייסבוקיות התחיל ממקום מאוד פשוט ומתחשב. מין פתק פשוט, מטאפורי כמובן, שאומר: "היי, אנחנו הולכים לדון במשהו שעשוי לגרום לחלק מכם לחיות מחדש את חוויית החיים הטראומטית שלהם, תתכוננו בהתאם".
אין בעיה אינהרנטית עם סיפוק מרחבים בטוחים לאנשים שזקוקים להם. א.נשים שסובלות וסובלים מפוסט טראומה בגלל חוויות קשות חיים גם ככה במאבק מתמיד ונמצאים כל הזמן עם מגננות מורמות; מגיע להם מדי פעם לשחרר ולהרגיש בטוחים ומחובקים. אבל איך קרה שכוונה טובה הפכה לבועה מסוכנת?
נדמה שאיפשהו בדרך איבדנו כיוון ותרבות אזהרות הטריגר והמרחבים הבטוחים הפכה ממשהו שמנסה להזהיר אנשים שחוו טראומה מפני תכנים קשים למשהו בסגנון של "אולי נזכיר משהו שיפגע ברגשות שלך. לך להסתתר בחדר המיוחד הזה כדי שהמילים הרעות לא יפגעו באוזניים היקרות והשבריריות שלך".
אם בעבר ראינו בעיקר "אזהרת טריגר: פגיעה מינית" לפני תיאור קשה של פגיעה כזאת, או "אזהרת טריגר: אלימות כלפי ילדים" לפני כתבה קשה על פדופיל, היום אפשר גם למצוא דברים כמו "אזהרת טריגר בדיחות שובניסטיות", "אזהרת טריגר פוסט ארוך וחשוף" ואפילו "אזהרת טריגר שירים מחורבנים". כל אלה, לצערי, אמיתיים לגמרי. אפשר להבין שיש א.נשים שמעדיפים להימנע מקריאת בדיחות שובניסטיות או משמיעת שירים מחורבנים, אבל אני מאוד בספק אם יש מספיק אנשים בעולם שדברים כאלה מפעילים אצלם סימפטומים של פוסט טראומה קשה (אלא אם אנחנו מחליטות להתייחס לתחושה המיאוס הבלתי נסבלת שמתפשטת בגוף כשעוד גבר מעייף מסביר לנו שאין לנו חוש הומור כאל פוסט טראומה - אבל פשוט לא).
ברור לכולנו שהשיח היום משתנה. הוא רגשי יותר, מקבל ממדים פתוחים יותר. יש לזה שלל היבטים חיוביים: בסופו של דבר, אם מישהו נפגע כל כך מחוויה קודמת שהוא או היא ממש לא יכולים להשתחרר מההשפעה, אז משהו צריך להיעשות כדי לעזור להם. מטרתם של חללים בטוחים ואזהרות טריגר הוא להגן על אנשים שזקוקים להגנה הזו - לא להתחיל להגביל את השיח ולהזהיר אותנו מכל דבר שאולי קצת לא כיף לנו לשמוע. זה לא טריגר: אתם סתם מפונקים.
חשוב לזכור שטריגרים הם מטבעם דברים שרירותיים, אישיים. זה השיר ההוא של רדיוהד שנוגן במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון ועכשיו כל פעם שהוא בגלגלצ גורם להתקף חרדה; זה ריח של בושם ספציפי שפעם אהבת מאוד והיום מעלה אסוציאציות שניסית להדחיק; זה מראה של לטאה מטפסת על קיר או שמיים בזווית ספציפית דרך חלון או מגע של בד כלשהו כנגד העור. הניסיון ליצור עולם שיהיה נקי מהם עבור אלו שסובלות וסובלים מפוסט טראומה הוא, מראש, כמעט בלתי אפשרי.
הבעיה היא שאנחנו הופכים כל דבר לטריגר ולמרחב לא בטוח. שיתפת התנהלות שלך בדייט וקיבלת ביקורת? המבקרת תינזף כי במרחב הבטוח שלנו לא מעבירות ביקורת. כתבת שכעסת על הילד שלך בגלל משהו שהוא עשה? למה לא הוספת אזהרת "טריגר הורות" או "טריגר חינוך ילדים"? אנחנו כל כל עסוקות ועסוקים בזה שאנחנו יוצרים ערימות של מרחבים משתיקים, בועתיים ומנותקים שלא מתקבל בהם כל דבר שאינו הכלה מוחלטת, וכל דבר שאומרים חייב להיות מלווה באזהרה שמנסה לנחש מהו הטריגר השרירותי והספציפי שזה עלול להפעיל - וגם אז נינזף אם נפספס.
המצדדים במרחבים הבטוחים טוענים שצומחים מתוכם התנגדויות ורעיונות. כלומר, שהמרחב הבטוח נותן לא.נשים מקום לדון ברעיונות בלי הטריגרים של חיי היומיום והעולם. אלא שכדי להצמיח התנגדות יש לאפשר גם בתוך החלל שיח פתוח שיאפשר צמיחה של רעיונות. במקום לסייע לאנשים להתגבר על הטראומות שלהם, אנחנו עוטפים בכל בצמר גפן ומטשטשים את הגבולות בין מי שבאמת זקוקים למרחבים בטוחים למי שסתם מעדיפים להימנע מלהיחשף למידע לא נעים או מאתגר.
המרחבים הללו מפסיקים להיות בטוחים ומתחילים להיות מסוכנים, כי הם מונעים מאיתנו להיחשף למידע, לרעיונות, לביקורת. וכן, גם לתכנים קשים - כי אין מה לעשות, העולם הוא לא מרחב בטוח. ונניח שנרגיל אנשים לחיות בתוך בועות של מרחבים בטוחים וסטריליים, מה הם יעשו ביום שימצאו את עצמם מחוץ למרחב כזה?
בסופו של דבר, המרחבים הבטוחים ברשתות החברתיות לא רק פוגעים במי שנמצא בהם: הם גם לא משיגים את המטרה שלהם. כי מה יעזור לנפגעת גילוי עריות אם נכתוב על כל פוסט "טריגר תקיפה מינית" כשבסופו של דבר מה שמעורר אצלה את הטראומה הוא ריח הטבק של אבא שלה?