"ויצ', מה זה?". אני מצמצמת עיניים אל יפתח ורואה שהוא מחזיק קופסת פלסטיק קטנה שנפלה מאחד התיקים שלי. אני לא צריכה להרכיב את המשקפיים ומיד מזהה שמדובר בשיניים שלי. ליתר דיוק, שני כתרים זמניים וצהבהבים שבמשך מספר חודשים הסתרתי עם חיוכים סגורים. אחרי שרופא השיניים הדביק לי את הקבועים, היו לי מעין הבזקי חרדה כאלה שבהם אני מרסקת את הפרצוף שלי בתאונת דרכים, אז שמרתי את הפלסטיקיות כספייר, לכי תדעי מתי תצטרכי אותם. כך קרה שבמשך השנתיים שבהם הסתובבתי עם התיק השחור הגדול - הלכו איתי גם השיניים האלה, ועוד פרטים חשובים: מחברת ריקה למחשבות, מטבעות ממדינה כלשהי באירופה, חמישים שפתוני לובלו ופירורי סיגריות. לכלוכים שעזרו לי להגדיר את עצמי.
תיקים אף פעם לא היו רק אביזרי נשיאה או אקססורי. בחטיבה התיק היה קנבס שעליו קשקשתי שירים אנטי-ממסדיים עם לורד; בחטיבה ויתרתי עליו והסתובבתי עם קלסר עצום, כי זה כנראה תאם איזו פנטזיה סטודנטיאלית-מינית-בשלה; בימים שבין מערכת היחסים ההיא לזוגיות היום, התיק היה אביזר מוביל דמות: אני לא עכבר כרמיאלי, אני לליינה פירס, אני רורי גילמור, אני אלי מקביל. אני הבחורה הקלאמזית שמחטטת שעה בתיק שלה ושולפת ממנו שפנים וחוטיני בזמן שאני מנסה למצוא עט. "יש לי מיליון דברים בתיק" לא הייתה הצהרת הון אלא הזמנת היכרות, המטריאליזציה של תכונות האופי שרציתי להפגין לאחרים ובעיקר לעצמי.
בכל מקרה, השנים עברו, תפיסת המגניבות עברה שינויים, ולמרות שגם היום אני בטח נדבקת לכל מיני מניירות אפשר לומר שגיל שלושים-פלוס עשה את שלו. על הדרך גם התיק הפך ליותר פונקציונאלי (שזה המגניב של נשים בלות). את השק שהכביד על הכתף הוצאתי לרחוב, שהעניים יקחו, ובמקום זאת עברתי לתיק גב קטן: גם פרקטי יותר על האופניים וגם עונה אצלי על איזו פנטזיה סטודנטיאלית-מינית-רעננה. בתיק הגב הקטן אין מקום לטייץ של פילאטיס ספונטני (אין ספונטניות באמהות), אין טמפונים למקרה שחברה במשרד תקבל ואין שיניים כי חלאס להיות משוגעת ויטה, את אמורה להוות דוגמה אישית ואי של שפיות.
תיק הגב שימש אותי כל הקיץ האחרון והרגשתי שניצחתי את קלישאת המגדר, עד שיום אחד יצאתי מהמערכת בדיוק כשאחד העורכים גם בדיוק סיים לעבוד. צעדנו אל עבר היציאה ואז הוא פשוט נשק עם הארנק לשעון הנוכחות - וביפ, הלך הביתה. הרגשתי שחוויתי התגלות. הוא התנייד בעולם כמו ארחי פרחי. סטרייט נטול אחריות. תמיד קנאתי בנונשלנטיות הגברית הזאת. הנה שוב ההוכחה שאנחנו חפרניות שנותנות יותר מדי כבוד לפיצ'יפקעס, חומרי ולא חומרי, בעוד שהם השכילו להפנים שמה שבאמת חשוב נמצא בראש, בארנק ובטלפון. חשבתי, למי מאיתנו יש חיים טובים יותר: לי עם הארגזים שלי, שממלאים את החיים במשמעות, או לו עם החירות הזאת שלו?
ואז הגיע החורף, מה זה חורף? אל תשאלו, סופה משוגעת. יומיים של גשם וטמפרטורות נמוכות אבל רגילות לעונה (קוראים לזה סופה רק כי הרשויות המקומיות לא מצליחות להתמודד עם הניקוז). הורדתי את המעיל מהתלייה העליונה בארון, ותחבתי את המפתחות לאחד הכיסים בצורה שהזכירה לי את הקאובוי מהעבודה. יאללה נו, הגיעה הזמן לנסות את השיטה שלו. לקחתי כרטיס אשראי, רב-קו ואזניות, תקעתי גרעפס, הזזתי את האשך ויצאתי מהבית. חציתי את הרחובות כאילו שבאמת הפנמתי שבסוף כולם מתים. השעה היתה שמונה בבוקר, בחוץ הסתובבו בעלי כלבים עם כוס קפה, כאילו המדרכה היא עוד מסדרון בבית, ואני עברתי ביניהם כמו שאיש זאב פוגש ערפדים. כולנו מיתולוגים.
אחרי שבוע בלי תיק הבנתי איזה תיק זה התיק הזה. לא בגלל שזה שמדובר בעוד משהו שצריך לסחוב ולזכור, אלא כי בין היתר תכולתו היתה תזכורת תמידית לאישה שלא באמת היה לי כח להיות. למשל, היה לי נרתיק איפור עם כמה שפתונים, פודרה ועיפרון גבות - למרות שבחיים שלי לא קמתי מהשולחן במשרד לעשות לעצמי טאצ'-אפים. ומחברת לרעיונות? היי רומנטיקה, נא הכירי את אפליקציית נוטס. עם כל יום שבו שעבר שבו לא התגעגעתי לתיק שלי, התחלתי להתאבסס על תיקים של נשים אחרות. באוטובוס אני מסתכלת על נשים שלבושות יפה ובוחנת עד כמה הן משקיעות בהתאמת התיק לאאוטפיט, האם זה קנזו אמיתי? כי את יכולה להתלבש הכי מוקפד, אבל תיקים זולים ונעליים מהוהות תמיד מסגירים את האמת. איזה מזל שאני לא צריכה להתעסק בזה יותר.
הוויתור על התיק שחרר אותי. יפתח כבר לא יכול להעמיס עלי את הסיגריות-ארנק שלו כשאנחנו יוצאים, אין לי מקום לסחוב עלי מגבונים ופתי-בר כשאני אוספת את קינן ולקניונים אני נכנסת בהליכת סרסור. אבל לא מדובר פה באיזו סיבה לגאווה. בשורה התחתונה, קודם הגדרתי את עצמי באמצעות התיק - ועכשיו אני מגדירה את עצמי בהיעדרו. הגרסה העירומה פשוט נעימה יותר כי היא אגואיסטית יותר. לא, אין עלי פלסטר או טמפון או סיכה או עט. תסדרו לבד.