"כבר ראיתי הרבה בחורות יפות, צילמתי הרבה בחורות יפות, עבדתי עם מגוון רחב של סוכנויות דוגמנות, ואף פעם לא יצא לי לראות ולצלם מישהי כל כך יפה, כל כך אצילית ועדינה... ולחשוב שבחורה כל כך יפה מתנהלת בכזאת צניעות, בגובה העיניים ובצורה לבבית ומחויכת עם הומור – זה פשוט גורם לך להיראות יפה פי אלף... אם אתם מחפשים דוגמנית ולא רוצים להמר על התוצאה, היא ממש כאן. הבחורה הכי יפה בארץ".
(צלם מתפייט על הוול של בתיה שיף)
לא נותר לי אלא לאשר: בתיה שיף היא אכן הבחורה הכי יפה בארץ, וגם צנועה ולבבית וחייכנית, אבל מעל הכל: אמיצה. כמי שמתהדרת בטייטל "הדוגמנית החרדית הראשונה" - אבל חרדית באמת - היא סופגת בתקופה האחרונה לא מעט חיצים וביקורות מצד רבנים. אלא שבמקום לזחול מתחת לאדמה ולקוות לטוב, היא מגלגלת עיניים, לוקחת עוד שלוק מההפוך-עם-חלב-אחד-אחוז-ללא-סוכר שלה ומפטירה באדישות: "שיגידו מה שרוצים, לא מזיז לי".
האמת? אם אני הייתי כזאת מהממת גם לי לא היה מזיז כלום. גם לא רב ירושלמי אחד שקרא לנדות אותה מהקהילה; "הוא ניסה לעשות עליי כותרות, חמוד שכמותו", היא מפטירה בציניות. "בכיף, שייהנה. הוא שלח איזו רבנית לדבר איתי וצעק עליי שמי אני בכלל, ושאני לא חרדית, וקרא לקהילת חב"ד לנדות אותי ואת המשפחה שלי – כי בעלי חב"דניק והוא חשב שזה יכאב לנו. בעלי צחק על זה, אז אם לו זה לא מפריע, למה שלי זה יפריע?".
את מתמודדת עם זה באופן מעורר הערכה, אני חייבת להגיד. אני בטוחה שיש בנות שהיו מאוד נבהלות במקומך.
"את חושבת? לא יודעת, אני פשוט לא נבהלת. מה הרב הזה רוצה ממני בכלל? אני לא מכירה אותו, הוא לא מכיר אותי, על מה הוא כועס? אנחנו גם לא שייכים לאיזו קהילה מסוימת, אין רב שאנחנו הולכים לאורו, אז מי ינדה אותי? אני חיה בשלום עם עצמי ועם המשפחה שלי, ואני לא אפסיק לדגמן. אני מתפרנסת מזה ואוהבת את זה יותר מדי".
אני בוטילישס, לא קולב
תכירו את בתיה שיף, בת 24 ממושב צפריה, נשואה ואם לנועם, פעוט בן שנתיים וחצי. ביומיום היא גננת, אחר הצהריים היא עובדת כמאפרת, ויום אחד בשבוע היא מקדישה לדוגמנות, כבר חמש שנים, "אבל רק ביוטי ואקססוריז לשיער ותכשיטים", היא מדגישה. "יש לי מגבלות צניעות – וחוץ מזה אני גם לא 1.75 על 40 קילו. אני בוטילישס, לא קולב. שלא יחשבו פה שאני חשה בר רפאלי. אני כולה מישהי שאוהבת את המצלמה, ומקווה שגם המצלמה אוהבת אותה".
יש לה עיניים עמוקות, שפתיים מצוירות ואף כפתור, ובאופן כללי אפשר לומר שהיא עוצרת נשימה ודופק. איך העיסוק שלה בדוגמנות מסתדר עם העובדה שהעולם שאליו היא שייכת מקדש דווקא צניעות ומידות טובות? ובכן, על הסתירה הזאת היא משלמת מחיר לא פשוט, שמתבטא קודם כל בביטחון העצמי שלה, או יותר נכון – בהיעדרו. "אני לא מאמינה שיופי זה דבר חשוב בחיים האלה, בטח לא משהו עיקרי", היא מסבירה. "אני מאמינה בחוכמה, בהשכלה, בתכונות טובות. יופי זה בונוס, מתנה בהשאלה לכמה שנים. זה לא משהו להעריך".
כשאת מסתכלת במראה את לא אומרת לפעמים – וואו?
"ממש לא, מקסימום אומרת: 'האיפור יצא לי יפה'. זה מזכיר לי שכשהייתי ניצבת בסדרה 'שטיסל', דבל'ה גלקימן החמוד שאל אותי 'את לא באמת כזאת יפה, נכון? זה רק האיפור'. עניתי לו: 'כן, זה רק האיפור'. אני הרי קמה בבוקר כמו הסיוט מרחוב אלם".
אין מצב!
"אני מכירה את הבפנים שלי, אז המראה לא תעזור לי להגיד וואו. יש לי אחות מהנדסת, זה וואו. גדלתי בבית כזה שההשכלה נורא חשובה, שצריך ללמוד. ההורים שלי אמנם מאוד תומכים בי וגאים, אבא שלי כל הזמן אמר לי – 'את תהיי כוכבת, שחקנית קולנוע'. הוא כל הזמן משוויץ בי, שולח תמונות שלי בוואטסאפ, ואמא שלי סוחבת איתה קטלוג שעשיתי של פאות כדי להראות לכולם. אבל בבית המעיטו בערך של היופי, אז אולי בגלל שאני חושבת שזה הדבר היחיד שיש לי להציע, זה קשה. בגלל זה גם כל כך קשה לי לקרוא פידבקים: התארחתי אצל עודד בן עמי, ואז קראתי מה חשבו עליי. איזו טעות זאת הייתה".
טוקבקים, את מתכוונת?
"כן. עברתי עליהם אחד אחד וקראתי, בוכה בוכה בוכה. הרגשתי כל כך רע. אנשים שופטים בלי להכיר אותי בכלל. חושבים שהם כבר יודעים עליי הכל".
רגע, לביקורות של רבנים את אדישה, ודווקא מטוקבקיסטים את נעלבת?
"ביקורות על המראה שלי לא מזיזות לי, כתבו כל מיני 'היא בכלל לא יפה', 'מכוערת', 'דומה למלפפון' – לא אכפת לי. אבל כשאומרים עליי שאני בכלל לא חרדית, 'היא צבועה', 'היא שקרנית', 'היא לא מייצגת את העולם החרדי' – זה מעליב. נורא קל להוריד לי את הביטחון".
גם לכתבה הזאת יהיו טוקבקים, את יודעת.
"ברור, ואני לא אקרא. עוד פעם לא לצאת מהבית שבוע? לא תודה".
הדוגמנית חווה מונד? אני יותר צנועה
היא נולדה בפתח תקווה למשפחה חרדית מודרנית; אבא נהג סמיטריילר, אמא תופרת. יש לה שתי אחיות בנות 35 ו-34. בגיל 12 עברו ליישוב החרדי אלעד, ומאוחר יותר למדה בסמינר "בית יעקב" בבני ברק. "לא קיבלו אותי לסמינר שרציתי כי לכלכו עליי שיש לי חבר ושאני מסתובבת עם בנים", היא נזכרת. "זה לא היה נכון, בעלי הוא הגבר הראשון שיצאתי איתו, אבל דיברו עליי. אני חושבת שזה קשור גם לזה שלהורים שלי הייתה טלוויזיה בבית. לכלכו אצל כל המנהלים באזור, שלא יקבלו אותי".
וואו, נשמע כמו חתיכת משבר לילדה בת 14.
"כן, היה לי קשה. גם אמא שלי לקחה את זה נורא קשה. אבל הכל משמיים, למדתי בסמינר מקצועי מדהים, יש לי בגרות מלאה עם שבע יחידות במחשבים. זה היה סמינר פתוח יותר שמאוד התאים לי. הכל לטובה".
לדוגמנות הגיעה במקרה, כשבמסגרת לימודי האיפור שלה, לפני חמש שנים, פנתה אליה מאפרת ותיקה וביקשה לצלם אותה לליין חדש של איפור. "זאת הייתה ההפקה הרצינית הראשונה שלי, וגיליתי שאני נורא נהנית מזה ושלא קשה לי", היא אומרת, "במקביל צילמתי קטלוג פאות, ומשם זה התגלגל. סוכן אין לי. למרות שהיו כמה שהתעניינו – יש לי הגבלות שלא מאפשרות לי לחתום אצל אף אחד. כל ההצעות מגיעות מהפייסבוק: יש הפקות דתיות ויש הפקות חילוניות, ששם לפעמים פחות מבינים אותי.
"למשל, עשיתי איזו הפקה שבה הבטיחו שיביאו לי חולצה סגורה. אני מגיעה – אני מקבלת חולצה שקופה לגמרי, שיפון שרואים דרכו הכל. הייתי צריכה להריץ את המלבישה שתביא לי תחתית כזאת, והיא בכלל לא הבינה מה הבעיה. קשה להסביר את זה לעולם החילוני".
יכולה לנסות להבין מה עובר על חווה מונד, הדוגמנית הדתייה?
"אוי, היא כל כך יפה! אני עוקבת אחריה באינסטגרם ואני אומרת – זה לא אמיתי! היא לא אמיתית!"
לדעתי את יותר יפה.
"אוי נו באמת. אני בחיים לא אאמין לזה. גם כשאומרים לי שאני מזכירה את אנג'לינה ג'ולי אני לא מאמינה, לא צריך להיסחף. חווה מונד היא מהנשים המרשימות האלה שבאמת, לא ארצה לעמוד לידן אפילו שנייה וחצי. את יודעת שפעם צלם אחד רצה לצרף אותה לאיזו הפקה שעשיתי? אמרתי לו – 'נראה לך שאני אעמוד לידה? נראה לך שאני אצטלם איתה?'"
דווקא היה יכול לצאת מעניין. הפקה עם שיק דוסי למהדרין.
"היא בחורה מותק, אבל היא מצטלמת עם גברים ועם גב חשוף ועם כתפיות. ראיתי צילומים שלה בשמלת כלה שכולה תחרה שקופה, ובצד יש שסע עד אני לא יודעת איפה. אולי היא רצתה להתפרסם וחיפשה משבצת, אז הלכה על 'הדוגמנית הדתייה'. אם היא ניסתה להציב לעצמה גבולות, לא הלך לה כל כך טוב".
את שופטת אותה עכשיו כמו ששופטים אותך.
"לצערי את צודקת, ובכל זאת אני מקפידה על צניעות והיא לא".
אכן, שיף בהחלט לא משתייכת לז'אנר נערות הזוהר שלא מתפשטות רק בשבת; היא מקפידה על שרוולים וכיסוי ראש, ומנצנצת למרחוק למרות כל אלה, ואולי דווקא בגללם. היא כמובן לא אוהבת הגדרות, "אבל אם חייבים - אני חרדית לייט, ברור שלא חרדית קונבנציונלית מבני ברק", היא אומרת. "יש עוד המון כמוני, אני מייצגת סוג חדש של חרדים. זאת דרך שאני מאוד שלמה איתה".
מה העקרונות של הדרך הזאת?
"מבחינת שבת וכשרות וצניעות אורח החיים שלי חרדי, אבל אני כן רוצה שהילדים שלי יעשו צבא ובגרויות ותואר. משפחה לא יכולה להתקיים כשהבעל יושב ולומד, צריך להתפרנס. בין חברים אני אומרת שאני 'חרדית זורמת' – זה לא נשמע טוב, אבל הכוונה היא שאני אצא לסרט ואלך בלי גרביים בקיץ ויש לנו אינטרנט בבית. טלוויזיה לא. ואני לא בעד לגור במקום חרדי".
נשמע מורכב.
"לקחתי את הטוב מכל העולמות – מצוות ואמונה מהעולם החרדי, והנאות החיים של העולם החילוני. אני אוהבת חו"ל, אוהבת לצאת. אני לא אצא למועדון ואתחיל לפזז, אבל אם יש פאב נחמד עם מוזיקה טובה אני אבוא. כמובן שרק עם בעלי, והמקום חייב להיות כשר".
את יודעת, ראיתי איזו תמונה שלך כשאת משרבבת לשון וחשבתי – וואלה, איזו סקסית, מי היה מאמין שהיא חרדית?
"דווקא אין לי בעיה עם הלשון. לא אהבתי את התמונה הספציפית הזו כי לא יצאתי בה טוב לדעתי, אבל מבחינת צניעות היא דווקא עוברת. זה כולה פנים, פאקינג פנים! אוי, סליחה על הקללה. לפחות יצא לי באנגלית".
לא צריכה חברות, תודה
היא טוענת שבנעוריה ממש לא הרגישה דוגמנית ("הייתי צ'אבית מחוצ'קנת ומתולתלת, ג'יפה לגמרי, עד שלקחתי את עצמי בידיים בכיתה י"א"), אבל שזו בערך התקופה האחרונה בה בנות מסביבה ממש חיבבו אותה. "היום יש לי רק חברה אחת טובה שהיא הכי מפרגנת בעולם. אמרו לי שבנות מפחדות להיות חברות שלי כי אני נראית מרתיעה".
כי את יפה מדי?
"ככה מישהו אמר לי. לא יודעת, אולי אני נראית סנובית, אולי אני לא משדרת חביבות. גם כשאני הולכת ברחוב אני עושה פוקר פייס. קשה לאנשים לאכול אותי גם כי אני מוזרה, יש בי משהו גותי כזה. אני עוף מוזר. בכל מקרה, לא מפריע לי שאין לי חברות, יש לי את בעלי ואת המשפחה שלי ויש לי חברות בפייסבוק. את רובן אני לא מכירה אבל הן מאוד מפרגנות לי".
לבעלה שניאור שיף, 28, חב"דניק העובד כקבלן בניין ושירת בנח"ל החרדי, נישאה לפני חמש שנים. "זה ממש לא היה שידוך", היא מדגישה. "בגיל 17 שדכנית התקשרה אלינו הביתה ואמא שלי ניתקה לה. אני בכלל רציתי להתחתן אחרי גיל 25, רציתי קודם מקצוע, עבודה טובה. אבל פגשתי את בעלי באוטובוס, הוא היה עם חבר חילוני והם התחילו לדבר איתי. החילוני דיבר על החזרה שלו בשאלה ושאלתי אותו – 'למה לחזור בשאלה? למה אתה לא יכול להיות כמו שניאור?' בעלי אמר שזה מה שהדליק אותו, שהייתי נגד החזרה בשאלה. הגעתי הביתה לאלעד, בחצות, ופתאום אני רואה איזה אברך יוצא מרכב עם טלפון ביד ואומר לי: 'תקשיבי, החרדי מהאוטובוס לא יכול לשכוח את הפנים שלך, הוא חייב להכיר אותך. מתברר שבעלי הוציא אותו מהמיטה ב- 12 בלילה, סיפר לו איך אני נראית, וטרטר אותו לחפש אותי ולבקש את הטלפון שלי. הגעתי הביתה והרגשתי משהו. שלחתי לו הודעה – 'שתהיה לך נסיעה טובה לצפת'. באותו לילה דיברנו משתיים בלילה עד שבע בבוקר. אחרי 8 חודשים התארסנו".
אין לו בעיה עם העבודה שלך?
"בכלל לא, הוא מאוד מפרגן. הוא דואג לי – מה את מצלמת, איפה זה יתפרסם, משלמים לך טוב, מחזירים לך מוניות? הכי מפרגן בעולם. אם הוא לא היה כזה, לא הייתי איפה שאני. לא הייתי הולכת נגד בעלי".
כמו כל דוגמנית, גם היא מקפידה על הפיגורה. "אני עושה תרגילי חיטוב מסרטונים ביוטיוב, וממתקים – רק בשבת קודש", היא מבהירה. חוץ מזה היא הרפתקנית, חולת ספורט אקסטרים, "אבל אני לא עושה עם זה כלום, רק חולמת על באנג'י בתאילנד", היא מהרהרת. "אני אוהבת אקשן, בא לי סנפלינג מטורף, ראפטינג משוגע. אוף. בא לי".
תגידי, איך הדוגמנות מסתדרת עם "כל כבודה בת מלך פנימה"?
"תראי, אני לא עושה שום דבר פרובוקטיבי, רק מציגה את הפנים שלי. אני מכירה בנות שמגדירות את עצמן חרדיות, שהולכות עם חצאיות קצרות, רוקדות במועדונים, מעלות לפייסבוק תמונות עם מיני של המיני. הן לא חרדיות לא בהתנהגות ולא במראה. אני לא כזאת. חשובה לי הצניעות".
מה דעתך על נשות הטאליבן החרדיות?
"זה חילול השם. נשות הטאליבן עושות בדיוק את העבודה ההפוכה ממה שהן חושבות: הרי כל המטרה של הלכות צניעות זה לא למשוך תשומת לב, והנשים האלה הכי מושכות תשומת לב. אני הולכת עם חצאית עד הברך ולידי הולכת אישה עם אוהל שחור על הראש – על מי תסתכלי?".
לא רק מנשות הטאליבן היא מתחלחלת; יש עוד כמה תופעות בעולם החרדי שאינן מקובלות עליה. "הגזענות של החרדים מזעזעת אותי", היא אומרת, "וגם זה שיש כאלה שמעירים ומקללים ברחוב. אני זוכרת במיוחד פעם אחת שהלכתי בבני ברק ברחוב חזון איש, והייתה שם הפגנה גדולה בעד בית הספר בעמנואל, שלא רצה לקבל ספרדיות. עברתי שם, ומישהו עצר לידי עם האופניים שלו, וצעק לי – 'פרוצה! פרוצה' וכל הרחוב מלא חרדים, כולם מסתכלים עליי פתאום. צעקתי לו בחזרה 'אמא שלך פרוצה!' והוא נסע משם".
וואו! לא פחדת?
"לא פחדתי בכלל. יש לי דם חם, זה מאמא שלי. דברים כאלה מרתיחים אותי. או שנשים בבני ברק באות אליי: 'אפשר להגיד לך משהו?' ואני עונה: 'לא'. והן: 'אולי בכל זאת אפשר להגיד משהו קטן?' ואני עונה שלא. והן אומרות: 'אבל החצאית שלך, תראי, את מחטיאה אנשים'. אני משתגעת מזה. מצדי הייתי מעלה את החצאית בעוד חמישה סנטימטר רק בשביל לעצבן אותן. השם הלא טוב שיש לחרדים אצל החילונים – זה רק בגלל אנשים כאלה".
תגידי, את תישארי חרדית? באמת תצליחי לשמור על הגבולות שלך לאורך זמן?
"אני מקווה שאמשיך לשמור על יראת שמיים. אי אפשר לדעת מה יהיה, אבל אני לא רואה את עצמי חילונית, העולם החילוני נורא פרוץ בעיניי. אני אוהבת גבולות, אוהבת שאני יודעת מה אסור ומה מותר. הכי מלחיץ אותי זה הקלות שבה גברים ונשים ביחד, שהמגע בא כל כך מהר. קשה לי עם הפתיחות הזאת. עולם כזה מפחיד אותי".
בעולם כזה, אולי היית יכולה להיות דוגמנית על.
"הייתי רוצה להצליח יותר בדוגמנות, לעבוד, להרוויח, אבל כשאני מנסה לדמיין סיטואציה שבה אני מצטלמת לא צנוע ולא נעים לי עם זה – אני מקבלת כמעט בשמחה את זה שאני כנראה לא אהיה דוגמנית מאוד מצליחה. מישהו פעם אמר לי – 'בתיה, את מפחדת להצליח'. אני חושבת שהוא צודק. מפחדת להיות מפורסמת, לא רוצה להיות סלב עם כל הלחץ. אני שלמה עם הגבולות שיש לי בחיים. בן אדם צריך גבולות".
* אביזרים לשיער: חיה בוסקילה. סטיילינג ועיצוב אופנה: צופית אור. פאות: ציפי בלושטיין