עברו קצת יותר משנתיים מאז ערב ראש השנה שבו פרצה עדי גוזי לביתם של שירה איסקוב ואביעד משה והצליחה להציל את איסקוב מרצח בידי מי שהיה אז בעלה. בן לילה, לאחר ריאיון טלוויזיוני שבו שחזרה את האירוע, נהפכה גוזי למאמי הלאומית. חודשים היא התראיינה, הצטלמה, הוזמנה לדיון בכנסת ואפילו נבחרה להשיא משואה עם איסקוב בטקס יום העצמאות. אבל בה בעת, הרחק מעין התקשורת, חוותה גוזי קריסה נפשית שאיימה למוטט עליה את עולמה.
כאילו לא היה די בהתמודדות הרגשית, גוזי חטפה גם מבחוץ. הציבור, שאוהב לצרוך את הגיבורים שלו בצורה מסוימת מאוד, התחיל לטעון שהבחורה המתוקה מהדלת ממול היא למעשה רודפת פרסום, אחת שעושה לעצמה יחסי ציבור על חשבונה של איסקוב. "עם כמה שבפרסום יש צד מחבק, הצד השני מרסק", אומרת גוזי השבוע. "הפרסום הביא אליי דברים טובים, אבל גם ים של חרא, והחרא עלה על גדותיו".
אולי היית צריכה לקחת בחשבון שזה חלק מהפרסום.
"אני לא עשיתי את מה שעשיתי כדי להתפרסם. לא הצלתי את שירה כדי שימחאו לי כפיים או יציעו לי להשיא משואה, עשיתי את זה נטו כדי להציל את החיים שלה. יותר מזה, אם הייתי חוזרת שנתיים אחורה לאותו ערב בראש השנה, אני אומרת לך שהייתי עושה בדיוק אותו דבר – אבל אחרי האירוע הייתי נועלת את הבית שלי ולא מדברת עם אף אחד. הייתי מעדיפה להישאר אנונימית".
את מרגישה שהפרסום עשה לך עוול?
"הפרסום הוביל להמון שיפוטיות נגדי, אבל שופטים אותי על דמות שהיא בכלל לא אני. הפכו אותי בתקשורת לאיזו אישה ממלכתית, מכובדת ורצינית, אבל התדמית הזו הכי רחוקה ממני. חייבו אותי להיות מה שרוצים שאני אהיה".
חייבו אותך?
"אנשים מתעשיית התקשורת שליוו אותי באותה תקופה אמרו לי כמה חשוב להשאיר את הסיפור של אלימות במשפחה על הפרק, שזה נכון, אבל הם כיוונו אותי להתנהל בצורה שבה הם רצו לבנות אותי. היו מלבישים אותי בצורה מחויטת לראיונות, ובדרך הביתה כבר הייתי מתפשטת ומחליפה לבגדים שלי. אם הייתי עושה צעד מחוץ לקופסה הממלכתית הזו זה היה נורא ואיום, ושלב הקטילות היה מגיע. ועל מה? על זה שאני לא הדמות שרוצים שאני אהיה".
את נשמעת פגועה.
"ברור. אנשים לא מבינים שמאחורי הביקורות שלהם יש בן אדם שנעלב. אומרים לי, 'את אישה עוצמתית', אבל אני לא אישה עוצמתית, אני אישה. אישה שמלאה ברגשות ונפגעת מאוד מהר. חושבים שאני איזו סופר-וומן מטורפת, חסרת פחד ומעצורים, אבל אני קודם כל בן אדם".
אם אישה שהצילה אישה אחרת ממוות היא לא עוצמתית, אז אני לא יודעת מי כן.
"אז הצלתי אישה ממוות, נכון. אבל מישהו יודע מה קרה אחר כך? מישהו בכלל חשב מה עברתי אחרי המקרה הזה? אף אחד לא יודע שסבלתי מטראומה רצינית, לקחתי כדורים פסיכיאטריים, התפרצה אצלי מאניה, הייתי בהיי מטורף, בזבזתי את כל החסכונות שלי, כמעט התגרשתי, נכנסתי לדיכאון והיו לי מחשבות אובדניות. את הדברים האלה אף אחד לא יודע".
נראית קטנה, אבל לא כדאי להתעסק איתה
סיפור חייה של גוזי (35), ילידת חצור הגלילית, היה רצוף התמודדויות הרבה לפני פרשת שירה איסקוב. הוריה התגרשו כשהייתה תינוקת והיא הועברה למשפחות אומנה; בגיל 6 הועברה שוב, הפעם לביתם של בני זוג בשם שושי ודני, ושם היא התגוררה עד שמלאו לה 15. "כילדה הרגשתי מאוד חריגה. הייתי מוקצה, לא היו לי חברים והילדים בבית הספר היו אומרים שההורים שלי שמו אותי בפח או שאין לי הורים. התחלתי לעשן בכיתה ה', עשיתי עגילים בגבה ובלשון. עשיתי צרות לשושי ודני, שהיום אני רואה בהם את ההורים שלי לכל דבר".
איזה סוג של צרות?
"הייתי ילדה בעייתית. בורחת, מתחצפת, מעליבה, שוברת דברים וגונבת מהמגירות של ההורים. עשיתי להם בכוונה כדי להביא אותם למצב שגם הם יוותרו עליי, כמו שהרגשתי שההורים הביולוגיים שלי עשו".
והם ויתרו?
"לרגע לא. נלחמתי בהם כמה שנים עד שהודיתי בתבוסה ואמרתי להם, 'ניצחתם. האהבה שלכם ניצחה ביג טיים'. ובאמת, ברגע שהורדתי את המגננות הרגשתי יותר שייכת".
בגיל 15, בעקבות הידרדרות בלימודים ובמצבה הרגשי, ביקשה גוזי לעבור לחיות בפנימייה. היא השתלבה בפנימיית מנו, המותאמת לבני נוער שנשרו מהמסגרות הפורמליות. "אני לא אשכח את היום הראשון שלי שם", היא מחייכת. "עמדתי בשער וילדים רצו לקראתי עם חיוך על הפנים וידיים פתוחות. את לא מבינה מה זה היה בשבילי, הרגשתי כאילו רצים לקראתי עם צ'קים של מיליון דולר. הרגשתי מאושרת, שמצאתי את המקום שלי".
אז פרחת בפנימייה.
"ובכל זאת נשארתי אותה עדי, עם הכעסים והאכזבות מהעולם. הייתי נערה שמאוד שמרה על הטריטוריה שלה, נלחמתי בשיניים ולא נתתי לאף אחד להקטין אותי. היה לי שם של אחת שנראית קטנה, אבל לא כדאי להתעסק איתה".
בפנימייה הכירה גוזי את גדי, היום בעלה ואבי ילדיה. "מהתחלה ראיתי בו מלאך", היא אומרת. "הוא השכיח ממני את הכעסים והשנאה שהייתה בי כלפי העולם. האהבה שלו הציפה אותי והוא אפילו גרם לי לסלוח לאנשים שעזבו אותי".
גוזי התגייסה לצבא כחיילת בודדה, תחילה כנהגת בוס ביחידה מובחרת ואז כטבחית בבסיס בדרום הארץ. "גם בצבא לא נתתי לאף אחד להגיד לי מה לעשות. ביחידה שלי היה מפקד שהטריד אותי מינית. זה התחיל בהערות של 'מה הייתי עושה לך' והמשיך לפעמים בזה שהוא הדביק אותי לקיר כדי לנסות לנשק אותי או ניסה להשכיב אותי בכוח על ספה ולהתחכך בי. הייתי אומרת לו שזה לא מתאים והודפת אותו המון, אבל הוא הפסיק רק כשהחלטתי לקחת את הכוח לידיים שלי".
מה זה אומר?
"החלטתי שאם החיים שלי בצבא לא טובים, אז גם שלו לא יהיו. אמרתי לו שאם הוא לא מפסיק אני מספרת הכל, ובאותה שיחה גם הודעתי לו שמאותו יום ועד סוף השירות אני אצא מוקדם הביתה".
סוג של סחטת אותו.
"לא סחטתי אותו, עמדתי על שלי בדרך שלי. לא אמרתי לו, 'אני אסתום את הפה אם תעשה ככה וככה'. בואי נגיד שלא עשיתי מהלימון לימונדה. פשוט רציתי להראות לו שהוא החלש בסיפור, ולא אני. שהוא לא יעשה אותי קורבן, אלא שהוא הקורבן בעצמו. אז זה מה שעשיתי, ואני יכולה להגיד לך שעד סוף השירות שלי הוא לא התקרב אליי יותר. הרגשתי מלכה. הייתי רואה אותו בבסיס ומרימה את הראש, לא הורדתי את החיוך לרגע".
משהו משך אותי לכיוון הבית של שירה ואביעד
חודשיים לאחר ששוחררה מהצבא נישאה גוזי לגדי, ושלושה חודשים לאחר מכן כבר הייתה בהיריון ראשון. גדי נשאר בקבע, ובעקבות תפקיד צבאי עברה המשפחה להתגורר במצפה רמון. "חיים שגרתיים ומשעממים מאוד", היא צוחקת. "עבדתי כמנהלת בתחנת דלק וגידלתי את שלושת הילדים שלנו, אוראל, רועי ופלא. הייתי קודם כל אמא שנותנת לילדים שלה אורח חיים בריא ותקין ולא עוזבת אותם לרגע, מה שאני לא קיבלתי בילדות".
עשר שנים חיה המשפחה בשקט ובשלווה בבית במצפה רמון, עד שבערב אחד הכל השתנה. "ישבתי בסלון עם בעלי ועם אבא שלי וחיכינו לארוחת ראש השנה", מספרת גוזי. "פלא, שהיה אז בן 6, סיפר בשלב מסוים שהוא שומע בכי מהבית ממול. יצאתי אחריו ולא שמעתי שום דבר, אבל הוא התעקש. אני לא יודעת למה, אבל באותו רגע משהו בגוף שלי משך אותי לכיוון הבית של שירה ואביעד. לא הכרתי אותם ומעולם לא דיברנו, אז הרגשתי מוזר לדפוק להם בדלת, אבל משהו בי הרגיש שקורה שם משהו. הצמדתי את האוזן לדלת הבית ושמעתי את שירה צועקת בקול שבור, 'הצילו, הוא הורג אותי'. דפקתי על הדלת חזק וצעקתי לאביעד שיפתח את הדלת. הוא פתח קצת את החלון, וראיתי את שירה שוכבת על הרצפה ואותו מכה בה במערוך. הוא הסתכל עליי במבט מאוד לחוץ. זו תמונה שאני לא אשכח בחיים".
מה עשית?
"ניסיתי לדחוף את הדלת בכוח, ואביעד דחף מהצד השני. צרחתי לאבא שלי ולאחי שיבואו, ואבא שלי הצליח לשכנע אותו לפתוח. הוא הצמיד את אביעד למשקוף ואני התפרצתי לתוך הדירה ושמרתי על שירה בחיים".
איך?
"היא הייתה בהכרה מעורפלת, ואני לא הפסקתי לדבר אליה ולהעיר אותה. ביקשתי ממנה שתישאר ערה בשביל הבן שלה, כי ידעתי שזה יעורר בה תקווה. היא אמרה לי, 'תבטיחי לי שתשמרי לי על הילד'".
מתי הגיעה עזרה?
"זה נראה כמו נצח. כשהאמבולנס הגיע נכנסתי יחד עם שירה לתוכו, רציתי להראות לה שאני איתה עד הסוף, וכשהיא נסעה נכנסתי להיסטריה שאני צריכה לשמור על הילד. חיפשתי אותו בלחץ ואמרו לי שהשכנה מלמעלה לקחה אותו. רצתי לדירה שלה כמו משוגעת, כאילו אני אחוזת דיבוק, וחטפתי לה את הילד מהידיים. נדרתי נדר לאישה על ערש דווי שלא היה לי מושג אם היא תחזור או לא. לא נתתי לאף אחד להתקרב לילד. הרגשתי שהעולם נשמט לי מהרגליים, כאילו שאני עומדת להתרסק".
למחרת החלה התקשורת להגיע למקום, ובתוך כמה ימים מצאה את עצמה גוזי מככבת בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות בלי שהתכוונה לזה. "בהתחלה אבא שלי ואחי דיברו עם התקשורת. אני לא רציתי, הייתי מרוסקת", היא מספרת. "אבל אחרי כמה ימים הבנתי שהם מספרים רק את החלקים שהם ראו, ורציתי שידעו את הסיפור המלא. החלטתי גם אני לדבר".
אז, לפחות מבחינת התקשורת, הפכה גוזי לאישה שהצילה את חייה של שירה איסקוב. "היו אומרים לי 'כל הכבוד', ואני לא הבנתי מה כבר עשיתי. חזרתי לעבודה שלי, לילדים ולחיים. בדיעבד אני חושבת שבאותם חודשים הכחשתי את הסיטואציה, וזה היה דפוק שאף אחד לא דאג לנו לאיזשהו טיפול".
תסבירי לי.
"כאילו מה, אף אחד לא חשב שנשרטנו מהאירוע הזה? אף אחד לא חשב מה אנחנו עברנו בבית אחרי האירוע? הייתי צריכה לטפל בעצמי לבד, ואז לא ידעתי שטראומה וחרדות לא תמיד מגיעות באותו יום. יכול לקחת להן זמן להתפרץ, ואצלי עברו כמה חודשים עד שקיבלתי את הבום האמיתי".
הרגשתי שמגיע לי הכל
שלושה חודשים ניסתה גוזי לשמור על שגרה שלווה – עד שהתפרץ אצלה התקף החרדה הראשון. "הייתי בעבודה, ופתאום הרגשתי שאין לי אוויר. הרגשתי מחנק, כאילו אני עוד רגע הולכת להחזיר את נשמתי לבורא", היא מתארת.
ההתקף הסתיים בתוך מספר דקות, אבל הוא לא היה האחרון. "זה הגיע למצב שכל כמה ימים הייתי מבקשת מבעלי להזמין לי אמבולנס כי הרגשתי שאני עומדת למות. האמבולנס היה לוקח אותי לסורוקה, היו אומרים לי שזו חרדה ונותנים לי כדורי הרגעה. הפסיכיאטר אמר שאני חווה התקפי חרדה חזקים בגלל הטראומה שעברתי, ושאני צריכה טיפול תרופתי".
באותה תקופה התראיינת לתקשורת?
"באותה תקופה לא יצאתי מהבית. בתקשורת דיברו עליי וחשבו שאני סופר-וומן, אבל אני הרגשתי אישה משוגעת. הייתי סמרטוטה בבית, בעצם לא סמרטוטה, הייתי קליפה. לא הייתי בן אדם בכלל".
שבועות לאחר שהחלה ליטול את הכדורים, גוזי מספרת שמצב רוחה השתנה. התקפי החרדה התחלפו בתחושת היי מטורפת, והמחסור בחמצן הפך לרצון לחיות על הקצה. "הרופא אבחן דו-קוטביות, מאניה דפרסיה. אז לא ידעתי את זה, אבל הייתי בהתקף מאני".
איך המאניה באה לידי ביטוי?
"הרגשתי שאני על גג העולם, שמגיע לי הכל. זה הגיע למצב שלא ידעתי מי אני בכלל. באותה תקופה היו שתי עדי: עדי האמיתית התחבאה בתוך עדי החדשה, והעדי החדשה הייתה מוזרה. סליזית, קרה ופוגענית. פגעתי באנשים הכי קרובים אליי".
מה עשית?
"עזבתי את מקום העבודה שלי וחייתי כאילו אין לי אחריות לשום דבר בחיים. הרגשתי רווקה, כאילו אין לי בעל וילדים. כמעט לא ישנתי בבית באותם ימים, הייתי מתלבשת חשוף, יוצאת למסיבות וחוזרת באמצע הלילה, ישנה בבית מלון. באותה תקופה בזבזתי עשרות אלפי שקלים סתם ככה, קניתי לילדים טרקטורונים ב-40 אלף שקל ואופניים ב-10,000, פירקתי מדפים של בגדים בחנויות. הייתי נכנסת לסופר-פארם ומורידה עשירייה של בשמים, ואז קונה איפור ב'דיור' בעוד עשרות אלפי שקלים. חייתי בלי גבולות, בזבזתי את כל הכסף שחסכתי בחיים עבורי ועבור הילדים. אני עד היום לא יודעת איך הבנק אישר לי להיכנס למינוסים כאלה".
איך בעלך הגיב לכל המצב הזה?
"הוא לא הבין מה נהיה ממני, אמר לי שהוא כבר לא מכיר אותי. ואז התחילו המריבות על ימין ועל שמאל. אני לא הייתי מוכנה לשמוע כלום, הייתי אומרת לו, 'אז בוא נתגרש'".
ככה?
"ככה. עד שחטפתי את הכאפה והבנתי שהוא באמת חושב להתגרש ממני. רק אז נפל לי האסימון שאני לא מודעת לעצמי ולא ממש צלולה במעשים שלי. אמרתי לו שאני אטפל בעצמי ואשתנה, והוא נתן לי הזדמנות נוספת. אני מודה לו על זה עד היום".
באותם חודשים עברה גוזי קורס משחק, העבירה הרצאות על חייה והשיאה משואה בטקס יום העצמאות. "המעמד היה מאוד ממלכתי ומרגש, אבל אני הייתי במאניה", היא נזכרת. וכמו שעובדת המטוטלת הדו-קוטבית, הדפרסיה התפרצה כמה ימים לאחר שהמאניה נרגעה: "זה קרה ברגע, קמתי בבוקר והרגשתי שאני גופה. לא רציתי לקום מהמיטה, לאכול, לשמוע מוזיקה או להתקלח. רק לישון. ביטלתי את כל מה שהיה מתכונן לי ופשוט שכבתי ימים שלמים במיטה".
בפעמים המעטות שיצאה מהבית, גוזי הייתה נוהגת להר גמל – נקודת תצפית סמוכה למצפה רמון – כדי לנשום ולכתוב. "הייתי מתיישבת על הקצה של הצוק, מסתכלת על הנוף ואומרת לעצמי, 'חצי צעד ואת פוטרת את עצמך מכל החרא של החיים שלך'. חשבתי על הילדים שלי, איזו מין אמא אני? אני בול כמו אמא שלי, רק שהיא עזבה אותי בדרך אחת ואני אעזוב בדרך אחרת, פחדנית יותר. בכל פעם החלטתי להישאר בחיים בשביל הילדים".
כמה זמן נמשך הדיכאון?
"בערך חודשיים. הפסיכולוגית המדהימה שלי ליוותה אותי עד שהצלחתי לקחת את עצמי ואת החיים שלי בידיים. אני מאוזנת בערך חמישה חודשים, ואני חושבת רק קדימה".
לא מחפשת שהיא תגיד לי תודה
בתודעה הציבורית השתרש סיפור על חברות אמיצה שנרקמה בין גוזי לאיסקוב, הנשים החזקות שהגורל הפגיש ביניהן באירוע טרגי. אבל במציאות הדברים נראים אחרת. "שירה ואני לא בקשר ומעולם לא היינו באמת בקשר", אומרת גוזי. "התנתקנו מרגע שהעליתי אותה לאמבולנס מחוץ לבית שלה. זו הייתה בחירה שלה, ואני מכבדת אותה".
אני מניחה שהיא הודתה לך.
"אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל בכל אופן, אני לא מחפשת שהיא תגיד לי 'תודה שהצלת את חיי'. כי התודה היא לא לי, התודה היא לבורא עולם. בואי, אני לא הצלתי את חייה. בורא עולם הציל אותה ואני הייתי רק השליחה שלו".
גם בטקס המשואות לא הייתן בקשר? זה נראה כאילו יש ביניכן קשר קרוב ומעורר השראה.
"הדלקנו יחד את המשואה, אבל לא היה בינינו שום שיח. החזרות היו בנפרד וכל אחת הייתה באוהל נפרד. היא לא רוצה להיות איתי בקשר, ובשביל לדעת למה צריך לשאול אותה. אלו לא שאלות שצריך לשאול אותי".
ניסית לדבר איתה?
"ניסיתי, אבל הרגשתי שהיא לא בעניין. אני לא אכפה את עצמי עליה. אם אני שולחת לה פעם במיליון שנה 'מזל טוב' ו'חג שמח' והיא אפילו לא מגיבה לי, אני מבינה שהיא לא רוצה קשר איתי. מה עשיתי לך? אני לא עשיתי לך שום דבר רע".
את חושבת שהיא כועסת עלייך?
"אני לא יודעת אם היא כועסת עליי. אני יודעת שיש פה ריחוק, ואין לי מושג מאיפה הוא מגיע".
יכול להיות שגם היא מרגישה שאת מנסה להתפרסם על הגב שלה?
"אני לא יודעת אם מישהו הכניס לה לראש שאני באה לקחת לה את הסיפור שלה ואת מה שהיא עברה, כי אני לא. היא עברה x ואני עברתי y. לא עברתי שום דבר פיזי, אבל גם הנפש שלי נפצעה מהאירוע הזה. אני אגיד דבר כזה: שירה, אהובתי, את עברת מקרה אלימות מאוד-מאוד קשה, ואני הייתי זו שהייתה שם במקרה בזמן הנכון ובמקום הנכון כדי להיות שם לצדך ולהציל אותך. אני לא באה לקחת ממך את הפוקוס. מה שאת עברת זה שלך. אני גאה בך ומעריצה אותך על זה שקמת על הרגליים והחלטת לצאת החוצה ולספר את הסיפור שלך. אבל חשוב לי שתדעי שאני לא נגדך, אף פעם לא הייתי נגדך, ואני לא באה לקחת ממך שום דבר. מה שאני עושה זה מספרת את סיפור החיים שלי ואת החוויה שהייתה לי, וכמו שאני מכבדת את המקום שלך, את צריכה גם לכבד אותי. אם אנשים מדברים עלייך רע אני קמה ומגוננת עלייך, כי אני יודעת מה את עברת. אבל כן, אני חושבת שגם את צריכה להבין מה אני עברתי. כי מה שאני עברתי כואב נפשית כמעט כמו מה שאת עברת".
היית רוצה לדבר איתה?
"הייתי רוצה להבין את ההתנהגות שלה. מה גרם לה לא לרצות אפילו לשמוע עליי או ממני? אני פה, אני קיימת, ואם היא רוצה לדבר איתי אז אני אשמח".
בשנה האחרונה למדה גוזי שיננות, ולאחרונה פתחה יחד עם רופא שיניים מרפאה בעירה. "זה תחום שהיה מאוד רחוק ממני, אבל אני רואה בו משהו מאוד מעניין שבעיקר מאזן אותי", היא אומרת. בחודשים האחרונים חברה גם לליטל הרפז, שאותה הכירה בקורס המשחק, וביחד הן כותבות הצגה שתעסוק במערכות יחסים מתעללות. "אנחנו כותבות את ההצגה כבר תקופה, אנחנו נביים אותה ונשחק בה שתינו עם שחקן נוסף", היא מספרת. "ההצגה הזו יכולה להאיר את המציאות לנשים שחוות מערכת יחסים רעילה ולא יודעות איך לצאת ממנה".
אז בקרוב נראה אותך על הבמות?
"מאז שאני זוכרת את עצמי החלום שלי היה לשחק, זה משהו שתמיד היה בי. היום אני חושבת איך אני יכולה לעשות טוב לאחרים. אני גם חולמת לעשות קמפיין או שיתוף פעולה להעלאת המודעות בציבור להפרעה דו-קוטבית".
מה מונע ממך ליזום פרויקט כזה?
"אני לא יודעת עם מי לדבר. אני מתה שמישהו יקרא את הכתבה הזה ויגיד, 'בא לי את הבחורה הזו, שיחד איתה נפוצץ פה משהו גדול', ויציע לי לעשות קמפיין כזה יחד".
ואז יגידו, הנה, היא באמת רוכבת על התהילה של המקרה.
"תשמעי. קיבלתי במה, ואם אני יכולה לנצל את הבמה הזו ולעשות טוב למען האחר, אז למה לא? רע יש לנו מספיק".
שירה איסקוב: "אמשיך להודות לעדי עד סוף ימיי"
שירה איסקוב מסרה בתגובה:
"אני כל חיי אודה לעדי ולשכנים שלי על האומץ והגבורה שגילו באותו לילה נורא.
צר לי שעדי מרגישה ככה, יחד עם זאת חשוב לי לומר, הודיתי לעדי בעת האשפוז בבית החולים וגם מול המצלמות בתוכנית עובדה, ואח"כ גם הגעתי לביתה במצפה רמון לביקור.
אני וכמו רבים שעברו טראומה, סובלת מפוסט טראומה וקשה לי להיות במגע עם דברים שמזכירים לי את אותו ערב, הטראומה עדיין טרייה אצלי גם אם הזמן עבר, לכן הקשר בינינו נותק.
אמשיך להודות לה ולמשפחתה עד סוף ימיי".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: הילה ג'רבי | איפור ושיער: אלכס סיבקוב | הפקה: אור-אל רבינוביץ