שבת בבוקר. אני מתעוררת בבית המשפחה המארחת שלי באלקנה על מיטת נוער, ובתוכי מקנן איזה אושר קטן ואנוכי: איזה כיף שלי כבר יש אהבה בחיי. יום האתמול הזכיר לי כמה מתיש ופוצע החיפוש אחרי מישהו לאהוב, כמה בלתי אפשרי לשמר את התקווה אחרי אלף פעמים שבהן זה פשוט לא קורה. "אין לי כוח לבוא לעוד שבתות כאלה", אמרו אנשים שפגשתי בהפעלות הפנויים פנויות לבני המגזר הדתי. נמאס להם כבר. מארוחות שבת בודדות, מאירועי פו"פ מתסכלים, מעוד דייט גרוע. הם עייפים, אבל אסור להפסיק, אין ברירה אחרת, אין חלופה למסלול המשפחתי ההלכתי. אחרת אין תיקון מול בורא עולם. דיברתי אתמול עם גרוש בן 62 שלא יכול לצאת עם גרושות כי הוא כהן, אבל לך תמצא רווקות שיסכימו לצאת עם מישהו בגילו. מה עושים? איך חיים ככה? אני נמלאת פתאום געגוע משתק לבעלי, אריאל, שהגיע אל חיי כשכבר הייתי בטוחה שלעולם לא אתאהב, ופתאום גיליתי שיש לי בלב מקום לעוד נוסע. כמה בקלות הייתי יכולה לפספס את הנס הזה, ולהמשיך להתעייף יחד עם כולם? כמה בקלות הנס הזה גם יוכל להיעלם?
הייתי כבר בשבת כזו בעבר, שבת היכרויות לדתיים, אי שם בימי רווקותי. קצת הרצאות, קצת הפעלות חברתיות, הרבה מינגלינג, הרבה ייאוש. כולנו מחפשים אהבה, אבל הייאוש ממשי יותר כשמשתתפים באירוע שמטרתו המוצהרת היא למצוא זוגיות. בדרך כלל יש איזה סיפור כיסוי שאנחנו מספרים לעצמנו, אני רק יוצאת לדרינק עם חברות, אני רק יוצא לבלות במועדון, אף אחד לא צריך לדעת שבין צ'ייסר לצ'ייסר אנחנו בולשים מסביב כדי למצוא את האחד. כאן אין כיסויים ואין העמדות פנים: כל מי שנמצא כאן הגיע לשבת הזאת רק למטרת חיפוש זוגיות, או יותר נכון - חתונה כשרה.
אין סטוצים במגזר, אין חצי דרך. חתונה או כלום. ר', למשל, הוא רווק בשנות ה-40 לחייו, מחכה בסבלנות לאחת שלו, ובינתיים שומר נגיעה. הוא שומר כל חייו. "זה קשה מאוד, העניין של היצר", הוא מספר לי, "זה אחד הדברים שהכי קשים לי. אבל אני לא נשבר. אני אמצא את הזיווג שלי".
חוק מס' 1: לעולם אל תפסול על סמך תמונה
חזרה לערב שישי. אני יושבת באולם בית כנסת, מסביבי גברים ונשים בכיפות וחצאיות, מכונסים בפינותיהם ומציצים זה בזו בסקרנות. מדי פעם חולף בחור נועז ליד קבוצת הנשים וזורק "אז מה, באתן לבדוק את הסחורה?", והן מצחקקות במבוכה. עוד מעט תתחיל ההרצאה של הרב, וצריך לגרוף קצת בייגלה לתוך כוס נייר ולתפוס מקום, לא בולט מדי אבל מספיק מרכזי כדי לאפשר תצפית נוחה על אוכלוסיית החדר. לבדוק את הסחורה.
אני מסתכלת על האנשים שהגיעו לשבת הזאת. חלקם כבר מבוגרים, בודדים, מבויישים, לא יודעים איך לגשת. קשה להיות רווק, קשה עוד יותר להיות רווק מבוגר, והגיהינום הוא להיות רווק מבוגר דתי בקהילה שבה המשפחה היא הערך החשוב ביותר. בהרצאה של הרב חנן חסן, שפותחת את אירועי השבת, מסביר לנו כבוד הרב שהאדם אינו שלם בלי בת זוג. "אתה יכול להיות צדיק, אבל אם לא הקמת משפחה לא עשית את התיקון שלך מול הקדוש ברוך הוא", הוא מודיע-נוזף. "ממש אותנו צריך לשכנע", אומרת לי אחת הבחורות במרירות. גם הבדידות, גם הלחץ של המשפחה, ועכשיו מתברר שהם גם מעצבנים את אלוקים. אין איפה לנוח.
ככה פועלות שבתות-ההיכרות-לדתיים: שוכרים מקום לא יקר, מזמינים מרצים ומדריכים, מארגנים מקומות לינה למשתתפים, ושיהיה בהצלחה. ארגון "שבת בנוף", שיזם את השבת הנוכחית, מקיים אירועי היכרות כאלו כבר שלוש שנים. הפעם השבת נערכת באלקנה שביהודה ושומרון, כשמשפחות היישוב מארחות את המשתתפים – כולל הח"מ המתעלקת - בהתנדבות. בקומוניקט הוצהר כי טווח הגילאים המיועד הוא 30 עד 50, אבל בפועל יש כאן גם גברים בני שישים ומעלה, ולא כולם מרוצים מהסידור. "אין לי מה לעשות עם גברים בגיל הזה", אומרת ג', חרדית גרושה בסוף שנות ה-30 לחייה, "חבל שלא מסננים יותר טוב את האנשים שמגיעים לשבתות האלה, ולא רק מבחינת הגיל. אני אישה אקדמאית, עצמאית, ויש פה כל מיני דברים שפשוט אי אפשר לנהל איתם שיחה נורמלית, פשוט יצורים".
כן, גם בתיבת הנוח המתנדנדת הזאת יש היררכיה. יש כאן מנעד די רחב: גרושים, אלמנים ורווקים, אשכנזים וספרדים, רובם בכיפות סרוגות אבל יש גם כמה חרדים מודרניים, והם פחות ביישנים מכולם. הרווקים כצפוי מעדיפים רווקים, אבל אחת מודה שבשלב הזה היא כבר הרחיבה את מעגל החיפוש גם לגרושים בלי ילדים. "עוד כמה שנים של רווקות, וגם קריטריון הבלי-ילדים יבוטל", היא מחייכת.
אחרי הרצאה של הרב חסן בשישי בערב, שאמר כמה דברי תורה בנושא זוגיות אבל איבד אותי כשהתחיל לדבר על צינורות הקדושה שחודרים אלינו כדי להעביר את האור האלוקי (לא תודה, כבר אכלתי) מגיע זמן הפעילות החברתית. בחדר אחד השדכנית זהבה גנץ מחלקת כרטיסיות עם חצאי ציטוטים מתהילים, והמשתתפים מחפשים את בעלי החצי השני ומתיישבים מולם לשיחה לפי נושאים. בחדר השני, קואוצ'רית הזוגיות פנינה רייפמן מנהלת דיון על החסמים שיש לנו בדייטים. "אתם צריכים לצאת מאזור הנוחות שלכם כדי למצוא זוגיות", היא מסבירה, "כמו שה' אמר לאברהם בפרשת השבוע 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך', ככה אתם צריכים לצאת מהגבולות וההרגלים של עצמכם. למשל, לפי מה אתה מחליט אם להיפגש עם מישהי או לא?" היא פונה ל-א', גרוש מהצפון.
"אה... כל מיני גורמים", הוא עונה בהיסוס, "מראה חיצוני, למשל".
"כלומר, לפי התמונה שהיא שלחה לך?" מקשה רייפמן, ופונה לשאר הנוכחים: "לעולם אל תפסלו על סמך תמונה שקיבלתם. יש אנשים שהם פשוט לא פוטוגניים, והתמונה לא משקפת את איך שהם נראים באמת".
"אני, אם התמונה לא מוצאת חן בעיניי, אני ישר פוסל", מכריז צעיר חרדי בהתרסה.
"אתה מעדיף להמשיך להיות לבד?" שואלת רייפמן.
"אין לי בעיה להיות לבד", עונה החרדי, "אני אשמח להיות בזוגיות אבל אני נהנה גם ככה".
"יש אנשים שהתרגלו כל כך לחפש, שהם לא באמת רוצים למצוא", אומר לי אחר כך חזי גרין, המארגן של האירוע. "הם רק חושבים שהם רוצים. הם מרגישים שיש להם הרבה אופציות, שיש להם זמן. העולם הווירטואלי של אתרי הכרויות ופייסבוק נותן להם את התחושה הזאת, שתמיד תהיה עוד מישהי בחלונית הצ'אט הבאה".
ההפעלה של רייפמן מסתיימת במשחק אסוציאציות (או כפי שהיא מכנה אותו: "משחק האינטואיציות"), כשהיא שולפת כדור ומבקשת מאיתנו למסור אותו זה לזו תוך אמירת מילה שקשורה למילה הקודמת. ההצעה התמימה מובילה להתפרצותו של מרד בקהל. חלק מהאנשים טוענים שאסור לשחק בכדור בשטח בית כנסת, ושמדובר בחילול הקודש. "זה לא משחק, זה כדי למצוא לכם זוגיות. זו בעצם מצווה!", מנסה רייפמן לשכנע, אך הם מכריזים שהמשחק הוא "נגד ההלכה" ונוטשים בזעם את המקום, משאירים את החוטאים שבקבוצה להתמסר לבד עם כדור אש-הגיהנום.
"את גרושה אז את בטח זורמת"
בארוחת הצהריים של שבת, בזמן שאנחנו מעבירות מיד ליד את קערת הצ'ולנט החד-פעמית, הבנות בשולחן מנסות להסביר לי למה אצלן הנס פשוט לא קורה. "פעם הייתי הרבה יותר ביישנית וסגורה", אומרת אחת מהן, בת 37, "בשנים האחרונות קצת יותר נפתחתי, והתחלתי לבוא לשבתות ופעילויות מהסוג הזה. אבל עדיין, אני מרגישה שיש לי כל מיני חסימות, לגבי עצמי ולגבי אחרים. אני גם מגלה שיש גברים שהם פשוט לא רציניים. לא באמת רוצים זוגיות".
"הכי לא רציניים הם הגרושים החרדים", אומרת ח', חרדית וגרושה, "כשחרדים מתגרשים, זה כאילו כל העולם שלהם מתערער. מבחינתם זהו, אם אין מסגרת, אפשר לעשות מה שרוצים. פתאום הם לא שומרים נגיעה, לא מקפידים על כשרות, מתנהגים באופן לא מכובד. הם מתייחסים למשל לגרושות כאל נשים שיסכימו לעשות כל מיני דברים. הרבה פעמים אמרו לי 'את גרושה אז את בטח זורמת'. ממש לאחרונה גרוש חרדי סיפר לי שהם שוכרים וילה עם בנות, ושהם שומרים שם על הלכות צניעות. בסדר. לכי תאמיני שהם באמת שומרים שם".
וגרושים דתיים-לאומיים הם יותר רציניים?
"כן. הם יותר מאוזנים, יותר יציבים. דתיים-לאומיים גם יודעים לכבד נשים, הם גדלו בסביבה מעורבת אז הם יודעים איך לדבר איתן. אם השבת הזאת הייתה לציבור חרדי מודרני בלבד, הייתי חוששת לבוא. הם מלחיצים אותי".
אבל גם הדתיים הלאומיים של היום כבר גדלים בסביבה מעורבת פחות ופחות. "כשהייתי צעיר, היו בבני עקיבא בנים ובנות ביחד", מספר ד', "אז הכרנו בנות, יצאנו איתן והתחתנו בגיל עשרים. כיום, גם בבני עקיבא יש הפרדה, כמו אצל החרדים, והמגזר הדתי-לאומי נופל בין הכיסאות. כי אם אין לנו איפה להכיר בנות באופן טבעי, אז תעשו עד הסוף, כמו במגזר החרדי, שההורים משדכים לך מישהי מתאימה וזהו. אבל לא הלכנו עד הסוף, ועכשיו גם אין לנו איפה להכיר בנות וגם מצפים מאיתנו למצוא זיווג לבד. אז איך בדיוק נמצא?".
"גם לנשים יש ציפיות גבוהות מדי", אומר אחד הרווקים, "הן רואות בחורים חתיכים בטלוויזיה ומצפות למצוא כאלה גם במציאות". רווק נוסף שמצטרף לשיחה יודע במה תלויה האשמה: "כל מה שקרה עם הפמיניזם פוגע בחיפוש הזוגיות. בנות התחילו לעבוד, לרכוש השכלה, הן מרוויחות לפעמים יותר מהגבר. וזה גורם להן לגאווה, לאגו. פתאום האישה מרגישה יותר גבוהה מהגבר, והיא מתייחסת אליו בהתאם. היא יודעת שהיא בעצם לא באמת צריכה אותו, ומרגישים את זה ביחס שלה כלפיו".
פמיניזם הוא לא תחביב אהוד על חלק מהאנשים כאן. "מה, את פמיניסטית?" שואל מישהו בהבעה מאוכזבת כשאני מפליגה באיזשהו ויכוח על תפקיד הנשים בזוגיות, ומישהו אחר צוחק: "הן תמיד פמיניסטיות עד שמגיע הרגע של התשלום". בחור אחר מבקש לספר לי בדיחה: "את יודעת מה ההבדל בין אישה טובה למכשפה? המיקום של המטאטא". אין ספק, עם כל ההזדהות שממלאת אותי כאן מול בני המגזר המקורי שלי על כל קשייהם וחלומותיהם, אני עדיין רחוקה מאוד מהבית. טוטו, אנחנו כבר לא בבר ההיפסטרים הווימן-פרנדלי שלנו יותר. זה יותר דומה למילואים עם החברים של אבא.
כשאני מתעניינת עד כמה הגברים מתגמשים בנושא הדתי בבחירת בת-זוג, התשובות שונות ומגוונות. "עבודת ה' זה דבר משמעותי בחיים שלי, אני לא יכול להתפשר על זה", אומר האחד ו-"אם היא שומרת שבת, כשרות וטהרה, ובאמת יש לנו חיבור טוב, זה מספיק לי", אומר האחר. לעומת זאת, הגרוש א' שמדבר בעיניים נוצצות על "הרב כהנא השם יקום דמו", קצת מתבלבל כשאני שואלת אותו אם יסכים לצאת עם מישהי בעמדה פוליטית אחרת, אקטיביסטית שמאלנית למשל. "קודם כל חשוב לכבד את הבנאדם וכן לתת לו מקום", הוא חוכך ולאחר מחשבה אומר: "בגדול הייתי מעדיף שהיא לא תהיה אחת שהולכת להפגנות ומצעדים, אני מחפש מישהי יותר שקטה, שתהיה בבית".
חוק מס' 2: תתחתן עם הראשונה שתסכים
אטרקציה אחרת בלו"ז היא הרצאה של פרופסור הלל וייס. ממקימי אלקנה, יו"ר שוחרי המקדש ואיש ימין חובב טרנספרים באופן כללי, אבל נשבעתי לעצמי לא להתעסק פה בפוליטיקה אז קדימה, הללוש, תציל את הרווקים האלה עם איזו עצה טובה. "הזוגיות היא כלי כדי לשרת את הקב"ה", נואם וייס, "לכן אני החלטתי להתחתן עם האישה הראשונה שתסכים, וזהו (מה?). זאת הגישה הנכונה, זה כמו כשאתה מחכה לטרמפ, אם יעצור לך מישהו לא תתחיל לשאול שאלות, העיקר שייקח אותך לאן שאתה צריך להגיע (מה?!). אם אתה נכנס לחנות נעליים, עדיף פשוט לקנות את הנעליים הראשונות שאתה מודד (מה?!?)".
"ואם הנעל לא נוחה לי?" צועק מישהו בקהל.
"אז תרחיב אותה בבית!" עונה וייס בעליזות. אלוהים תודה על בעלי, תודה תודה תודה.
העצה הבאה למציאת זיווג מגיעה בהרצאה של רב היישוב, הרב יהודה שטרן. "אני אגיד לכם עכשיו משהו שאמרתי פעם באיזו חתונה", הוא מקדים ואומר, "ואחר כך התברר שלא פחות מעשרה זוגות שנכחו באותו אירוע התארסו בעקבות מה שאמרתי". באולם עובר רחש התרגשות, תיכף הם ישמעו את עצת הקסם שגורמת לכל מי ששומע אותה להתארס על המקום. "וזה מה שאמרתי באותה חתונה", ממתיק הרב שטרן את הסוד הנפלא, "כשחנה התפללה לבן, היא אמרה לקדוש ברוך הוא, 'יש לך כל כך הרבה, מה כואב לך לתת לי בן אחד?' אז ככה אתם צריכים להתפלל לזיווג. להגיד לקדוש ברוך הוא: 'יש כל כך הרבה זוגות בעולם, מה כואב לך לתת לי גם כן זיווג אחד?'".
אלה, אם כן, העצות מהאגף התורני של השבת: תתפללו, תתחננו, ותתחתנו עם הבחור הראשון שמגיע. ואל תשכחו שכל עוד אתם לבד, אין לכם תיקון. אני אמנם דתייה, אבל עדיין מעדיפה את ההפעלות של הקואוצ'רים על פני עצות אנשי הרוח, שרק מדכדכות אותי עוד יותר. למזלי, אחרי ברכת המזון מתחדשות ההפעלות, והרב שטרן מסיים את דבריו ומאחל לכל הנוכחים שיתחתנו בקרוב. "אני יודע מה עובר עליכם, גם לי יש בת בגיל 34 שעדיין לא התחתנה", הוא מרגיע, וקהל הגברים מתעורר בקפיצה. "רק בת 34? צעירה!", קורא מישהו בהתלהבות. "אולי הזיווג שלה נמצא בחדר הזה?" צועק השני בתקווה. "אולי", מסכים הרב שטרן ומעביר מבט על ההיצע בחדר. רק לארוז ולקחת, הם כבר מוכנים.
מפוטמי צ'ולנט, מצב אידיאלי לפלירטוטים, אנחנו עוברים מחדר האוכל לפעילות של "זום דייט", שיטת הכרויות שפיתחה הקואוצ'רית פנינה רייפמן. שורה של בנים מתיישבת מול שורה של בנות, והמדריך נותן להם מילה – "שבת". יש להם שלוש דקות לערוך סמול-טוק על בסיס המילה שקיבלו, וכשייגמר הזמן כולם יזוזו כיסא אחד שמאלה ויתחילו מחדש עם בן זוג אחר. רייפמן עורכת סדרות של מפגשים כאלה, שכוללות ספיד-דייטים, אימון אישי ושיחות קבוצתיות. זה העידן החדש של שידוכים במגזר: קואוצ'ינג, עבודה עצמית, העצמה. השיטה האמריקאית.
בנוסף יש גם את הווטסאפ: השדכנית זהבה גנץ מנהלת רשת של קבוצות ווטסאפ בהשתתפות שדכניות מרחבי הארץ, שמחולקת לקטגוריות של רווקים, גרושים, דתיים, חרדים, דתל"שים, מסורתיים ובעלי מוגבלויות. כל שדכנית מעלה לקבוצה פרטים ותמונות של משודכים פוטנציאליים, והקולגות מוצאות להם מאץ' מהמאגר הפרטי שלהן. "כולנו עושות את זה בהתנדבות", מדגישה גנץ בפניי, "זה לא כמו השדכניות החרדיות, אנחנו עושות את זה רק לשם שמיים, ללא תמורה, ואני מתעסקת בזה מהרגע שאני חוזרת מהעבודה ועד אחת בלילה. הייתה פעם שדכנית אחת שהצטרפה לקבוצה והתברר שהיא גובה תשלום מהאנשים שמגיעים אליה. העפתי אותה מהקבוצה". במקרה אחר, בחור שהשדכניות בקבוצה ניסו לזווג התגלה כנוכל, והן דיווחו עליו ל"כלבוטק". "אחרי כל השנים האלה אני כבר קולטת אנשים", אומרת גנץ, "אני מזהה ניאונסים, יודעת מי רציני ומי לא, מי מתאים למי. לפעמים אני בודקת את הפייסבוק של אלה שפונים אליי, כדי להבין יותר את הטיפוס".
ויש קבוצות ווטסאפ שפותחים הפנויים עצמם. אלדד כהן למשל פתח את הקבוצה "פופ ד(ייט)תיים ומטיילים", שמיועד לגילאי 35-55 (לנשים) ו-40-60 (לגברים) שומרי שבת וכשרות. המספר של הקבוצה הוא 054-5649154, למי שמעוניין. "כל מי שמתקבל, מעלה פרטים אישיים שלו, מספר קצת על עצמו, והמתעניינים פונים אליו בפרטי", הוא מספר, "ביום שישי אנחנו מאפשרים שיח חופשי בקבוצה, ולפעמים מארגנים גם מפגשים חברתיים".
בחדר השני, יעל שפירא מארגון "חיבורים" מרצה למשתתפים על החשיבות של הקשבה לבן הזוג, אבל יש כמה שדווקא לא מקשיבים: בפינה מצחקקים להם בחור ושתי נשים שהחליטו להבריז מהשיעור לטובת קצת יישום מעשי, והם מפטפטים במרץ בלי שיצטרכו אפילו לתת להם מילה וטיימר. זה קצת מעודד, אין מה לומר. גם בהפעלה של יעל בנושא הקשבה אני מבחינה בזוג אחד שמסתודד בצד, ונשאר צמוד גם אחרי שהמרצה מקפלת ציוד. האם יש עוד תקווה בעולם? האם מתוך מרק הייאוש הזה יצופו כמה קרוטונים פריכים של אהבה? אני שולחת להם בלב אנרגיות חיוביות, שזה משהו שאני בדרך כלל לא עושה. הרצון לסוף טוב, לפחות לשבת הזאת, חזק ממני.
הערב יורד על שירי סעודה שלישית, תיכף תפילת ערבית והבדלה. חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, תושב המקום, מגיע לחזק את ידינו. "שידוכים זה נושא חשוב", הוא אומר לנוכחים, "ניסיתי כבר לקדם הצעת חוק שתפנה תקציבים לאירועים כאלה של פנויים-פנויות, מקומות כאלה שאנשים יוכלו פשוט לבוא ולהכיר. זה עדיין לא קרה, אבל אני ממשיך לעבוד על זה".
נו, אז יש למה לצפות. רק נגמור עם חוק ההסדרה ונעבור לטפל בחוק החיי-חברה, בודדי העולם התאחדו. בינתיים חזי גרין, המארגן, לוקח אותי הצידה ומבשר בלחש: "גיליתי עכשיו ששני זוגות נוצרו פה במהלך השבת. הם מתכננים להתחיל לצאת ביחד!", ומיד מציפה אותי התרגשות אמיתית. כל כך שקעתי השבת בדכדוך של החיפוש, ששכחתי שלפעמים יש בו גם רגעים נחמדים. אולי העצה של הרב שטרן בכל זאת עבדה, וכל מה שהיה צריך זה להתפלל? ציניקנית קטנת-אמונה שכמותי! אני מפזרת איחולי "בהצלחה" לכולם ועולה על מונית הביתה, לנס הפרטי שמחכה לי שם, נס האהבה הנכונה בזמן הנכון שלא תמיד זוכים בו.