"הם יקללו אותך יא זונה יא מזדיינת ומה לא", הוא אומר. "ינסו לשכנע אותך להיפגש איתם ולא ירפו. יצוו עלייך לעשות דברים קינקיים. יבקשו שתהיי האמא שלהם, אחותם, שתהיי הבת של האישה שהם יוצאים איתה. שתקראי להם אבא. יאיצו בך למהר כי זה עולה להם הרבה כסף. חלק יכעסו עלייך. אני מעדכן אותך מראש שזו לא עבודה לנעלבות אז תחשבי טוב טוב אם זה מתאים לך. איך את עם קללות?". אני נועצת מבט בתפריט בית הקפה הטבעוני שבו אנחנו יושבים ומזמינה את הגרסה של המקום לקפה ומאפה - חוכמת האדמה: חליטת היביסקוס וזרעי צ'יה. "בשורה התחתונה", הוא ממשיך, "רובם המכריע רוצים להרגיש חשובים ונחשקים לכמה דקות. הפוגה מהשגרה. תופתעי לגלות שרוב השיחות יהיו מאד רגילות. הכי חשוב שתביני שבמהלך העבודה את זו לא את, את רק פנטזיה. וכשהם פונים אלייך הם פונים לפנטזיה שיש להם בראש, את מבינה מה אני אומר?". שתי נשים בגלביות ושיער לא-צבוע-בכוונה מסתכלות עליי מוזר ועוברות שולחן. "את איתי?", אני עושה כן עם הראש, "מבחינתי אפשר להתחיל כבר מחר" אני עונה ולוגמת מחוכמת האדמה. הוא מחתים אותי על חוזה עבודה ומגיש לי מצלמת אינטרנט ומסכת חתולה. זהו. אני עובדת של וידאו סקס צ'ט.
מלני הנימפומנית, זואי נסיכת האנאלי, מיילי הסטודנטית השובבה, דנה התימניה החמה, שאנון ואיימי מקבלות בכל החורים, הודיה החרדית מבני ברק ליחסי שליטה, שירי מלכת המציצות – מחויכות וחשופות חזה הן ניבטות אליי מתוך ריבועים קטנים בעמוד הבית של האתר. שיבוט של אותה הגברת במידות שונות של שיזוף. מה לי ולכן? הייתי צריכה להקשיב לאמא שלי וללכת ללמוד חינוך לגיל הרך. להיות גננת. יום עבודה קצר, בלי בוסים, מלא חופשים, ילדים חמודים, הסייעות עושות את כל העבודה השחורה. עכשיו כולן נראות לי אותו הדבר עם מסכת החתולה מעלי אקספרס. שמותיהן מהבהבים לצד השפות שכל אחת מהן דוברת. מי אתן, בחורות במסכות מכוערות? על מה יש לכן לחייך? אני צריכה למצוא שם שיעביר את הדמות שלי. שם עם קטע, משהו עם וייב סקסי, אבל לא סליזי. תמים, אבל לא אדיוטי. אני הולכת על טופי. כמו הסוכרייה.
את שלוש השעות שלפני המשמרת אני מעבירה בלבדוק איך נראה התחת שלי במצלמת הרשת מכל זווית. אין מספיק תאורה בהירה בעולם לטשטש את הצלוליטיס בירכיים שלי, עדיף שאכוון לציצים. אני מודדת את כל הבגדים הזנותיים שלי ופותחת את הדלת לשליח מהסופר כשמסכת החתולה עליי. הוא קורץ. נראה לי שזה עובד. מחליטה ללכת על לוק של חצאית ג'ינס קצרה וגופיית תחרה הדוקה. החזה שלי בוער ומתמלא בפריחה. מחליפה לבגד ים שקטן עליי בשתי מידות. זה כבר יעשה את העבודה. מתוך ארבע מאות תמונות סלפי סקסיות אני בוחרת את שלוש היחידות בהן לא נראה שאני בעיצומו של שבץ. מעדכנת בפרופיל האישי ומתחברת. כואבת לי הבטן ואני לא מצליחה לנשום. טופי אונליין כעת.
קוראים לו כריש25 והוא לובש גופיה שחורה שחושפת קעקוע כריש על זרועו הרפויה. הכרס שלו מסתירה את כף היד האוחזת בזין הבלתי נראה שלו. "את גרועה טופי. את לא מצליחה להעמיד אותו בשיט. והשם שלך מטומטם. תראי ת'זין שלי! ישן לגמרי. תעירי אותו, נו! בשביל מה אני משלם על השיחה הזבל הזאת? תגרי אותי". מי אתה בכלל? למה אתה מדבר אלי ככה? יא חתיכת אפס אפסוסי. "מה תרצה שאעשה בשבילך סקסי שלי?", אני מקלידה ומוסיפה אימוג'י מחייך. "תנבחי כמו כלבה! זה מה שאת. כלבה עלובה ומסריחה. נו, תנבחי יא שרמוטה!". שורפות לי העיניים. אני מדמיינת איך אני מעבירה את הזין שלו במטחנת בשר יחד עם שאר איבריו שביתרתי בעודו בחיים. "לא נובחת", אני מסננת. "לכי תעבדי בעבודה אמיתית, יא חולת נפש!" הוא מנתק את השיחה. מסך שחור. אני בוכה.
עצוב לי שלא נדבר עוד. זה יקר רצח
דווקא עבדתי עד לא מזמן בעבודה אמיתית. בבניין משרדים באזור התעשייה של ראשון לציון. כולל שטיח מקיר לקיר ועציצים שהתאבדו והוצבו בכניסה כמו תמרור אזהרה. שמונה עד חמש, שעה וחצי נסיעה, שני אוטובוסים לכל כיוון. מנהלת קשרי לקוחות בחברת תקשורת גדולה. בפועל מכרתי חבילות גלישה לאינטרנט וצברתי פתקיות עם שמות לקוחות שצריך לחזור אליהם דחוף-בהול-עכשיו. הם בטח מחכים עד היום. הייתי בצוות עם עוד ארבע "מנהלות": מכנות את הבעל "בעלול", מדביקות מדבקות עם השם שלהן על יוגורטים, מריחות כמו פאצ'ולי לבנדר, חמות על יאיר לפיד וסופרות נקודות של שומרי משקל. "מה זה, מה את אוכלת?" שואלת אותי אחת, "זה סלט טונה של ארומה?"
"כן, רוצה קצת?"
"נראה לך? את יודעת כמה נקודות זה? תשע! והרוטב זה עוד נקודה! לא חבל?".
הייתה הפעם ההיא שחזרתי מהשירותים לתופת של מאות שיחות בהמתנה. המערכת לניתוב שיחות קרסה וכל השיחות עברו אוטומטית לקשרי לקוחות. "חמש עשרה דקות וארבעים שניות", פסקה ניצה האחמ"שית מול ארבעים העובדים הלחוצים שבחדר. "מה יש לך לעשות כל כך הרבה זמן בשירותים רק אלוהים יודע". כולם הסתכלו עליי מאוכזבים. הייתה גם הפעם ההיא שעברתי תאונה עם הקטנוע. הונדה שחורה העיפה אותי שלושה מטר עד להתרסקות על הכביש. זה נגמר בזעזוע מוח, שברים בידיים ובצלעות, כתף פרוקה ומכות יבשות. מהעבודה לא התקשרו לשאול מה שלומי. אחרי שבוע התאוששות אצל ההורים, הגיע סוף סוף הסמס המיוחל מהעבודה: "שלום רב. האם בכוונתך לחזור בקרוב? אם לא, נבקשך לפעול להחזרת האוזניות בהקדם. אנחנו במחסור. המשך יום טוב". לא חזרתי.
חם לי. שלושים ושמונה מעלות, המזגן התקלקל, ההורים שלי באים לביקור, הבית נראה כמו מאורת סטלנים ואכלתי יותר מדי אחרי מלא זמן שלא אכלתי ועכשיו הכול כבד לי ומעצבן אותי. אני על הרצפה. כורעת על ארבע, מאוננת דרך חור שעשיתי בתחתונים שקניתי בחמישה שקלים בחנות של עניות באלנבי. "יאללה חיים שלי, עוד אצבע", שלומי מעודד אותי על רקע קיר צבוע רע, עם תמונות של ילדיו מסתכלים עליי במבט מאשים, "אני יודע שאת יכולה". אני מזיעה בתחת וכואבות לי הברכיים. "הנה מאמי שלי", אני דוחפת פנימה כמעט את כל היד, "נכון שאתה אוהב להסתכל עליי מאוננת בשבילך?" הוא עוצם עיניים חזק כמו רגע לפני תאונה, מתעוות, משחרר מין נהמה וגומר. אני חייבת פיפי ונתפס לי הצוואר. "תודה כפרה שלי", הוא מתנשף ומתנגב, "אין עלייך בעולם הזה. פשוט אין. עצוב לי שלא נדבר עוד. זה יקר רצח. תשבעי בספרתורה שאת לא כועסת!".
חצי שנה לעבודה בווידאו צ'אטים וכבר אספתי לקוחות קבועים שמתקשרים לעתים קרובות, לפעמים כמה פעמים ביום. אני מרוויחה שמונת אלפים שקל בחודש ממוצע, עשרת אלפים בחודש טוב, לא יותר מארבע שעות עבודה ביום. הם משלמים עשרה שקלים לדקת שיחה כדי לדבר אתי. פראיירים. שלומי הוא אחד מהם. מכור הארדקור. לא עובר יום מבלי שיתקשר. חוזר בתשובה. נשוי פלוס ארבעה ועוד אחד בדרך. מפרנס משפחה מקצבה של ביטוח לאומי. עובד במה שאפשר. השבוע זה גינון. בכל פעם שמתקשר אליי חותם את השיחה במבט מושפל ופרידה לתמיד כי זהו, הפעם זה סופי - עומדים לזרוק אותם מהדירה שלהם ומה יעשו עכשיו. הצ'אטים אכלו לו את כל הכסף. למחרת הוא שוב מתקשר כאילו כלום. ברוך השם.
בהתחלה אכלתי על זה סרטים. ריחמתי עליו. הסתובבתי עם אשמה, אני אחראית למצב הביש של שלומי. הם תיכף מועפים לרחוב וזה בגללי. זה בגללי? רגע, למה אני לוקחת אחריות על טמטום ואגואיסטיות של אחרים? אין לי מספיק צרות משל עצמי? לא אני הרסתי - לא אני אתקן. בעיה שלהם. שיתמודדו.
הדבר היחיד שגרוע יותר משערה שצומחת על הסנטר זו שערה שצומחת הפוך על הסנטר. מול מראה מלאה אדים אני עומדת עם פינצטה ומחטטת. זה עולה לי בסנטר מדמם. השעה 13:30 וסיימתי לעבוד. חמש שיחות לאורך שלוש שעות, ממוצע של עשרים דקות לשיחה, ארבעה שקלים לדקה ורווח נקי של ארבע מאות שקלים לחשבון הבנק שלי. לא רע. המנקה מתקשרת להודיע שלא תגיע. מחליטה לנקות בעצמי: מעבירה מגבון לח במקומות גלויים. 13:40. מחממת שאריות משלשום - אורז ושניצל - ומתיישבת לאכול מול הפייסבוק. אנשים שאני לא מכירה מפרסמים תמונות של תינוקות שנולדו להם. אני עושה להם לייק. האקס שלי מתויג בתמונה של בחורה עם הכיתוב "אמרתי כן!" הלב שלי מאיץ. אני מגדילה את התמונה ואיכשהו נלחץ לי על "שתף". התמונה על הוול שלי. התמונה על הוול שלי! מחק תמונה. מחק תמונה! אלו היו שתי הדקות המשפילות בחיי. 14:00. לא אתן ליום הזה לזלוג לי מבין האצבעות: אני מעבירה את הכביסה מהמתקן למיטה. מחליטה להניח את הראש על הכרית לקצת. מתעוררת בחושך במיטה מלאה בבגדים מקומטים, ברקע השכנים צועקים. 20:30. בוהה בטלוויזיה. יונית לוי אומרת משהו על פיגוע. מחר יום חדש.
גוף עם הוראות הפעלה
השמש מסנוורת אותי. אני מתיישבת על ספסל אקראי בשדרות בן גוריון בתל אביב. יש לי סחרחורת. אני מרוקנת. לא הזדיינתי קרוב לשנה ועל דייטים אין מה לדבר בכלל. אני בוהה בהם עלובים, מתוסכלים, כבויים ומשועממים. סוטים ושקרנים. אני מכירה אותם טוב מדי. את כל השטיקים שלהם. זה עם תסביך אמא, ההוא הומו בארון, זה עם זין קטן, החבר של ההוא גומר מהר. תיכף תתחיל עוד משמרת.
האיש שבמחשב שלי מתרווח בכורסת מנהלים מעור. לובש חליפה, משעין את הראש לאחור וקושר את הזין והאשכים עם גומיה. קושר, מהדק ונאנק, וזה לא עושה לי כלום. התאקלמתי. הפיכתי לעל-אנושית הושלמה. איבדתי צלם. קשה לזעזע אותי. גם להעליב או להגעיל אותי הפכו למשימה לא פשוטה. אני גוף עם הוראות הפעלה. חצי שנה של שיחות יומיות עם מיטב הווירדואוז עשו את שלהם. מבט אחד בגבר שמולי ואני יודעת למה התקשר, מה הסטייה שלו, איך לגשת אליו ומה לומר. או לא לומר. כלום לא נוגע. כל הבקשות חוזרות על עצמן. שמעתי, ראיתי ועשיתי הכל; סירקתי את ערוותי באיטיות, רקדתי עם סטראפ און עליי, דחפתי תחתונים בשלמותם לתוכי, אכלתי בננה, דחפתי מאחורה מלפפון עם קונדום, השתנתי לתוך בקבוק (ופספסתי), ליקקתי את בהונות רגליי הלא נקיות, טפטפתי שעווה חמה על הירכיים, אוננתי על כרית, הפלקתי לעצמי, צבטתי את הפטמות, קיללתי וחילקתי עונשים. פיהוק. שישה חודשים לתוך התפקיד וכבר אין לי בעיה לנבוח כמו כלבה, ליילל כמו חתולה ובמידת הצורך מוכנה גם לגעות. מווווו.