לא הספקתי לפנטז

"אוננות היא חוויה משותפת לבני האדם, אבל הנושא עדיין אפוף בושה. לא תשאלי אדם 'מה שלומך?' והוא יענה 'אחלה, אוננתי הבוקר', למרות שרוב הסיכויים שזה מה שהוא עשה ובגלל זה הוא במצב רוח טוב. זה חלק חשוב במיניות של כולנו וצריך לדבר עליו".

את הדברים האלה אומר מנכ"ל חברת סֶטִיספייר העולמית, ג'רום בן-סימון. כבר תקופה ש"סֶטִיספייר" היא השם החם בענף צעצועי המין - מאז השקת ה-Satisfyer Pro 2, שעובד על יניקת אוויר תוך כדי רטט ומדמה מין אוראלי ממש טוב. כמה הוא מצליח? נהוג להשוות אותו לדייסון, לא רק בגלל יכולות השאיבה המשוגעות, אלא כי הוא שינה את השוק. קו עבה וברור מפריד בין עולם צעצועי המין טרום עידן הסטיספייר פרו 2, ובין היקום המסקרן שנולד לאחריו. הסטיספייר פרו שייך לדור הויברטורים שלא מנסים להיראות כמו איבר מין גברי אלא יותר כגאדג'ט – ובעצם נראה  כמו אירפוד עצום. הוא אפקטיבי מאוד, אבל מה שהפך אותו לכזה להיט הוא המחיר שלו. כ-200-300 שקל, בהשוואה לכאלף שקל לצעצועים בטכנולוגיה דומה. "לא הספקתי לפנטז" היא התלונה השכיחה עליו. הסטיספייר פרו פשוט טוב מדי.

הטכנולוגיה לא הייתה חדשה כשהוא הושק לפני כשנתיים - חברת WeVibe הקנדית הציגה מוצר קודם די דומה - אבל סטיספייר הצליחה לשמר את האיכות שמאפיינת מוצרים של 1,000 שקלים בצעצוע שעולה כ-200 שקלים. התוצאה? העולם השתולל. בלוגריות של צעצועי מין ברחבי העולם לא מפסיקות לדבר עליו ולצלם את עצמן מיוזעות וסמוקות אחרי השימוש, וחברות שולחות אחת את השנייה לרכוש את הפלא.

"אנחנו צריכים להפוך את המיניות למשהו זמין ונגיש, שלא מפחדים לעסוק בו ולדבר עליו", אומר בן-סימון ומפגיש בין אידיאלוגיה וביזנס. "כבר יש היום שיח סקס-פוזיטיבי, אבל מי שמוביל אותו הם הקהילה הגאה והפמיניסטיות. הנושא עדיין מבריח את הקהל ההטרונורמטיבי. האתגר שלנו הוא למתג את צעצועי המין במונחים שמזכירים את תעשיית היופי: משהו שעוזר לנשים להרגיש טוב עם עצמן".

לכבוד מיליארד מיליארד קונים

אנחנו מדברים במרכז הכנסים הגדול של שנגחאי. במבואה מברכים שלטים את פני המבקרים בChina adult-care expo 2019, המהדורה העדכנית של אחת מתערוכות צעצועי המין ומוצרי המבוגרים הגדולות בעולם. זה עשוי להישמע סליזי, אבל לפחות בקומה הראשונה של התערוכה, היא מרגישה פחות כמו חנות סקס ויותר כמו כנס של רפואה או עיצוב הבית. רק מבט מדוקדק מסגיר את הביזנס שהביא לסין מאות נציגים מכל העולם. בקומות הגבוהות מסתתרים מוצרים הרבה פחות סטנדרטיים, חלקם מזעזעים ממש מוסרית, ועל כך בהמשך.

בלי קשר לתדמית - מדובר בתעשייה מורכבת שמשלבת הנדסת חומרים והנדסת אנוש לצד חקירה של הנפש, היצרים והמיניות האנושית – וכזו שקהל הצרכנים הפוטנציאלי שלה הוא כלל בני האדם הבגירים. מעניין להבין לאיזה כיוון היא מתפתחת, והמגמה הבולטת ביותר היא מה שג'רום בן-סימון מדבר עליו: ניסיון להילחם בבושה, בהסתרה ובסודיות. להוציא את צעצועי המין מהמגירה.

אחת הדרכים לשנות את התפיסה היא עיצוב. אם בעבר היו צעצועי המין ממוקדי-חדירה, בעלי צורה ריאליסטית ולפעמים מאיימת של איבר מין גברי, היום עושים את זה אחרת. הדגש הוא על גירוי חכם של הדגדגן ושל נקודת הג'י תוך שמירה על ידידותיות, צבעוניות ואסתטיקה.

"כל הצעצועים מעוצבים לעשות את העבודה, אבל נשים הרבה פעמים רוצות משהו שגם כיף להשתמש ולקנות", אומר פיטר אובסונקה, המנכ"ל של חברת ZALO, יצרנית צעצועי מין אמריקאית. הצעצועים שלהם מקושטים בזהב, 18 או 24 קראט, משובצים באבני סברובסקי ומיוצרים ביד. הם מגיעים בקופסות מעוצבות שהופכות לקופסאות תכשיטים דו קומתיות: למעלה שרשראות, טבעות, צמידים. ולמטה את הויברטור ששווה כמה אלפי שקלים. "אנחנו לא רוצים לאיים על הנשים עם צעצועים ענקיים או פאליים מדי, אנחנו רוצים שהן תרכושנה לעצמן את הצעצוע כמו שהן קונות תכשיט, פינוק, לייף סטייל". אבל בן סימון לא מסכים עם הגישה הזאת: "לא מספיק שצעצוע יהיה ידידותי ונעים, הוא צריך גם להיות במחיר נגיש". והיבואן לישראל יואב אלעני מוסיף: "הימים שבהם ראינו צעצוע מין ב-800 שקל מתקרבים לסיומם.

לבקר בתערוכה מרגיש כמו לשוטט באפל סטור. צעצועים ניידים עם מראת כיס מובנית בשלט, צעצועים בצבעי פסטל ודוכנים שנראים כמו עסק לתכשיטים או חנות עיצוב. הכל בשביל לנסות להפוך את צעצועי המין לחמודים, לא מלחיצים, ופחות סליזיים ממה שהם נתפסים במרדף אחרי המיינסטרים הנשי. "אני בתעשייה כבר 30 שנה", מספרת דאקי דוליטל, מנהלת השיווק של חברת Blush Novelties האמריקאית. "התחלתי מחנויות מין כאלה שנמצאות ברחוב אחורי והכל בפנים זה פורנו או דילדואים, מקומות שאם אישה הייתה נכנסת אליהם היא הייתה מרגישה נבוכה או מותקפת".

זה לא נשמע חכם.
"כשתעשיית צעצועי המין התחילה לנסות לפרוץ, בשנות ה-80, מי שהובילו את המהלך היו גברים שיצאו מתעשיית הפורנו. הם ייצרו צעצועים שיועדו לנשים, אבל עוצבו מנקודת מבט גברית. המון חדירה, המון איברי מין זכריים. ואת צודקת, זה לא היה נכון מבחינת הביזנס. נשים פשוט לא קנו את המוצרים והתעשייה הייתה תקועה. בשנים האחרונות חלחלה ההבנה שנשים הן הקהל החשוב ביותר לתעשייה, אבל זה לא הספיק, כי המוצרים דיברו בעיקר לנשים שהיו מלכתחילה יותר משוחררות מינית. המטרה עכשיו היא המיינסטרים".

כלומר?
"להגיע למצב שבו יש לכל אישה צעצוע, ולא במגירה אלא על השידה ליד המיטה. זה כבר יותר מאמירה עסקית, זו גם אמירה חברתית".

יש חברות שמפתחות ליינים של מוצרים מחומרים אקולוגיים ומתכלים, אחרות מתמקדות בצעצועים זוגיים ואפשר למצוא גם ליינים של צעצועי מין קטנים ועדינים "למתחילות", עם ציורי חדי קרן ועוגות מחייכות לטינאייג'ריות שרק מתחילות לגלות את עצמן.

"הזוי בעיניי שהאנושות שלחה אנשים לירח כבר בשנות ה-60, אבל עד אמצע שנות ה-80 אחד לא באמת ידע איך בנוי דגדגן", אומר ג'רום בן-סימון ומציג שיתוף פעולה עם מגזין Elle האמריקני: קופסה שמכילה את הגיליון האחרון ומתחתיו "סטיספייר טרוולר", גרסה ננסית של הפרו 2. ולחשוב שפעם היו מחלקים רק דוגמיות בושם.

מרדכי והפאקינג מכונות

אבל לא כל מה שמוצג כאן ידידותי למשתמשת, ולא כל המציגים נראים כמו סמנכ"לי שיווק בהייטק. למרדכי טאקר, יהודי אמריקאי, בן 80 יש שיער אפור, טבעת יהלום נאה, חולצה משובצת דחוקה לתוך ג'ינס, וחגורת עור עם אבזם ענק. הוא מתגורר בסין יותר מ-20 שנה ונשוי לאישה שצעירה ממנו ב-30, מספר בהתלהבות על ביקור בישראל עם אשתו ולפתע שולף קטלוג מלא בתמונות של מתקני מתכת מלחיצים עם זרועות רובוטיות ובוכנות שזזות קדימה ואחורה, מניעות ויברטורים ודילדואים בגדלים ובצבעים. למען הסר ספק באשר לייעודם, המתקנים מצולמים עם נשים עירומות, קשורות ומפושקות גפיים. "יש לי פה כמה דוכנים שמוכרים ציוד שלי, אבל היום אני מתעסק בעיקר במכונות סקס (""Fucking Machines הוא קורא לזה) ובמתקני קשירות", מספר טאקר לפני שהוא נפרד ממני ביידיש.

"המאונן הזה לגבר מתממשק עם פורנו, גם סרטים רגילים וגם במציאות מדומה, ומגיב בהתאם למה שקורה בעלילה", מסביר בחור הולנדי גבוה ומצביע על שרוול פלסטיק ענק שמזכיר רובה מסרט מדע בדיוני, בתוכו שרוול רך מחומר דמוי עור. "אם הבחורה בסרט בדיוק מעניקה מין אוראלי, המכשיר ידמה מין אוראלי ויפעיל את המנועים האלה", הוא מצביע על מספר בליטות בתוך שרוול הסיליקון. "אם היא עוברת לגרון עמוק אז הוא יפעיל את כל העשרה".

בקומה השלישית אפשר כבר למצוא פנטזיות פחות מיינסטרימיות. כפות רגליים מחומר דמוי עור עם וגינה מובנית, ניתנת לחדירה; חלקי גוף נשיים, גבריים או מעורבים, שחלקם מדמים גוף של אישה טרנסג'נדרית עם איבר מין זכרי ושדיים; ואם בקומה הראשונה מוצגות בובות של נשים כפותות, כנועות ומופשטות, הרי שבקומה השלישית נזנח לצד כבודן גם גיל ההסכמה. בובות של ילדות, חלקן בממדים מזעריים, אפילו תינוקות – אי אפשר לדמיין בכלל, אבל הן כאן מולי. מסוג הדברים שמאלצים אותך לקחת נשימה ולנסות להבין מה הסיפור שמספרים לעצמם היצרנים והמשווקים של הבובות האלה.

פנטזיה על נושא ארוטי    

ג'רום בן-סימון מספר שדוכני הביזאר היו בעבר דומיננטיים יותר. שמאז ההשתלטות של סטיספייר על התערוכה הם נדחקו לחדרים האחוריים. דברים כמו בובות של בעלי חיים, שהיו נפוצים בשנים הקודמות, נעלמו לגמרי מהתצוגה. "אלו רק פנטזיות", מסביר אחד הסוחרים הבודדים בקומה השלישית שיודע או מסכים לשוחח באנגלית. "זה עדיף על האפשרות שאנשים יממשו אותן במציאות".

"התפיסה הזאת לא מקובלת עליי, היא איומה בעיניי", אומרת ג'יני אן, שמייבאת צעצועי מין לקוריאה הדרומית. "אלה דברים שמפשיטים נשים מהאנושיות שלהם, מחפיצים ומשפילים אותן, והבעיה היא שזה לא באמת נשאר ברמת הפנטזיה. אני לא יודעת כמה זה נפוץ אצלכם, אבל אצלנו המוצרים האלה מאוד נפוצים וזה גורם לכך שאנשים מתרגלים למה שהם מקבלים מהבובה, מה שהם יכולים לעשות איתה ואיך שהבובה מגיבה אליהם, ומצפים מנשים אמיתיות להתנהג ולהיראות ככה. זה מנרמל התנהגות שמסוכן לנרמל ומעלה את סף הגירוי של אנשים שנוטים מראש לסטיות בעייתיות".

ג'יני אן רק בת 25, אבל כבר עומדת מאחורי מהפכה פמיניסטית ומינית. קוריאה הדרומית היא מדינה שמרנית, פטריארכלית, שבה מוצרי מין נמכרים רק בחנויות מיוחדות ובובות של נשים לאוננות גברית נפוצות הרבה יותר מאבזרים שמיועדים לנשים. גם בשוק הייבוא של המוצרים יש שליטה גברית מוחלטת, או ליתר דיוק הייתה עד שג'יני אן החליטה לעשות מעשה: היא החלה להבריח למדינה צעצועים מהולנד, וכשהעסק תפס יצרה קשר עם בן-סימון ונהפכה ליבואנית הבלעדית של סטיספייר במדינה. "נוצר ביקוש כי נשים הבינו שזו בכלל אופציה", היא אומרת. "כל הצעצועים שהביאו עד אז למדינה היו עבור גברים, או עבור נשים אבל מפריזמה גברית".

אבל הבעיה העיקרית היא שברוב התעשיה הזאת, כמו בתעשיות אחרות, נשים הן בעיקר קהל היעד. "זה קצת כמו בתעשיית הקוסמטיקה אומרת ג'יני אן, "הנשים הן קהל הצרכניות, אבל הגברים הם עדיין אלו שגוזרים את הקופון".

אחת הנשים היחידות שנמצאות בעמדת מפתח בתעשייה היא וורנה מנג, המנכ"לית והמייסדת של חברת Blush Novelties, בת 43 ואמא. "בהתחלה מאוד התביישתי להגיד לאנשים מה אני עושה. הם חשבו שאני עוסקת בפורנו, אבל זה בדיוק ההפך", אומרת מנג ומספרת שלפני כ-12 שנים זיהתה בשוק צמא למגע יד נשי ולנקודת מבט קצת אחרת. "יותר מ-70% מהצוות שלנו הן נשים - מהדרג הניהולי, דרך השיווק, המהנדסות, והמעצבות. רוב החברות בשוק עדיין נשלטות על ידי גברים ומעסיקות מהנדסים ומעצבים מצוינים, אבל הם לא מבינים הנאה, לא מבינים מגדר ונשענים על פידבק חיצוני שהוא לא תמיד מדויק. נשים יושבות וחושבות על הבעיות במוצרים הקיימים ועונות על השאלה שהייתה תמיד החשובה ביותר בתעשייה הזו: מה נשים באמת רוצות".

הכותבת הייתה אורחת של Satisfyer ו-Svakom וישראל