מאז שהפכתי לאמא, פיתחתי, לצד חיבה למגבונים ולקבוצות וואטסאפ, גם אלרגיה לשאלת הזהב שמופנית בראיונות לכוכבות שערים ולמעצבות דעת קהל תורניות: "איך את מג'נגלת בין אימהות, זוגיות וקריירה?" השאלה הזו, שתשובתה אמורה לעורר השראה בנשים אחרות, להפיח בנו תקווה שהנה נמצאה טכניקת הג'אגלינג האידיאלית לחיים האלה, היא בעייתית מיסודה. הרי ברור שעבור מרביתנו - כלומר נשים שלא קמות לצוות ביוטי אלא מתרגלות מריחת אייליינר תוך שזאטוט מושך במכנסיהן/טוסט נשרף במטבח/מטלות קופצות אל מותן - אין באמת נוסחה שבה כל הכדורים האלה יכולים להישאר באוויר. אחד מהם, או שניים, או כולם, ימצאו את עצמם במוקדם או במאוחר על הרצפה, או סתם מוטחים חזק בראש שלך.
אבל מרואיינות רבות לא מודות באמת המורכבת. להפך, הן כאן כדי להעצים; הן יספרו על הדייט נייט השבועי עם בן הזוג ששומר על הרומנטיקה, על הארוחות הבריאות שהן מתקינות לילדים רגע לפני שהן כובשות עוד יעד בקריירה ועל תחזוקה מתמדת ובלתי מתפשרת של שרירי העכוז אצל כוהנת הכושר האהובה שיום הולדתה נחגג בטיול בנות משגע לברלין. הן פחות מודות ברגעים שבהם המציאות, זו שמתרחשת מחוץ לגבולות האינסטגרם, הורידה אותן על הברכיים; הן פחות מדברות על עיגולי פינות, על פשרות, על בינוניות שלא בדיוק הופכת אותך למארי קונדו של החיים האלה, אבל פאק איט, מי בכלל רוצה למצוא ניצוצות של אושר במגירות תחתונים. המראיינת (שהיא לפעמים אני) תפסוק שמדובר בוונדרוומן בשר ודם, וכולנו נקרא ונפנים שיש נשים מפלדת אל-חלד, ואז נחזור הביתה ונדרוך על פיסת במבה שנשכחה בסלון.
וזה לא שהמרואיינות, או המראיינות, אשמות. ברוח התקופה, נדרשות כולנו להיות הכל מהכל. כי אנחנו רוצות, כי אנחנו יכולות, כי אנחנו כל-יכולות. וונדרוומן, האישה שהונפשה על ידי גל גדות הנהדרת, הפכה לסמל לאישה החדשה. זו שלא מסתפקת רק בזוגיות או בילדים או בקריירה, אלא מעוניינת בכל החבילה, ומסוגלת לנהל את כל האימפריה הזו מבלי שהטיארה תתעקם לה על הפן. הדמות הזו, ביסודה, מגלמת לא מעט מעקרונות הפמיניזם: היא לא מושפעת או מאמצת תפקידים מגדריים, היא לא תלויה בגברים (להפך, היא מגיעה מעולם מטריאכלי, עולם שבו אחווה נשית מתחזקת את העולם) והיא בטוחה ש"תקרת זכוכית" זה תרגיל בקרב מגע. וזה נפלא ומעצים ועושה שירות נהדרת לנשים צעירות ברחבי העולם, אבל הדימוי הזה, שהפך פופולרי בשיח ההעצמה הנשית העכשווי, עושה לנו גם עוול גדול.
ולפני שאתן חונקות אותי עם הלאסו, הרשו לי להסביר: אם תקלידו בגוגל את השאלה "האם לוונדרוומן יש חולשות?" תקבלו את התשובה "Modern Age Wonder Woman had no specifically called-out weaknesses", שזה בתרגום חופשי "לא באמת", וגם שקר מאוד גדול כשזה נוגע לנשים שמחוץ לגבולות הקומיקס. וכך הטייטל הזה, שאמור להחמיא לנו על היכולת לנהל ביד רמה את כל תחומי חיינו, הופך לדימוי לא משחרר בעליל, להפך; הוא מצטרף לשורה של דרישות חברתיות מנשים, לסטנדרט נוקשה שמי שלא עומדת בו מתוייגת כאישה מקולקלת, וגם מי שעומדת בו - ובהצטיינות יתרה - תגלה שיש תג מחיר לכל הג'אז הזה.
הצלחה מסחררת על הספה
פעם, לפני ששיניתי סטטוס ל"פלוס אחד", ניזונתי מהרעיון לפיו גם אני, כמו נשות השער האלה, אוכל לשלב בין כל תחומי החיים ללא חריקות בלתי יזומות. על פי תיאוריית החיים שבניתי לעצמי, ששילבה בין סימון דה בובואר לפטי ג'נקינס, לא אצטרך לוותר על שורה או על פסיק משירת חיי הנהדרת שכוללת קריירה מספקת, זוגיות מלבלבת וילד שלא פוגש מסכים וחומרים משמרים עד החטיבה. בפועל, הקונפליקטים והדיאלוגים הפנימיים שהחיים האמיתיים מזמנים לך כאישה, כרעיה וכאמא מלמדים אותך שתיאוריה לחוד ומציאות לחוד; שילד חולה מביס כל דד ליין חשוב בעבודה, שעייפות פוגמת ברומנטיקה ושעד כמה שההשתלטות על העולם קורצת לך, גם לשבת ולבהות ברגלייך השעירות על הספה תוך שהפעוט שלך בולס משהו שהזמנת מ"וולט", זו חתיכת הצלחה מסחררת.
אבל הסיטואציות האלה לא נכללות בתסריט של וונדרוומן, ולכן, על פי רוח התקופה, אני ממש לא האישה שלובשת חצאית מפח, אלא סתם אישה פח. לו יותר נשים היו מודות בפרהסיה שגם הן לא בדיוק מצליחות לנגוס בכל העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ושעוגת החד קרן שהן העלו לאינסטגרם היא קנויה ומפוצצת בצבעי מאכל - ייתכן שהיינו יכולות לייצר גיבורת על חדשה. כזו שמעצימה אותנו דרך בינוניותה, כי וואלה, זה בריא לנפש.
בעידן שבו המונח "העצמה נשית" הפך להיות עוד דרך למכור לנו מסקרה עמידה במקום לגרום לנו להרגיש בנוח בעורנו, אפשר להתחיל ולהשתמש בדימויים רציונליים יותר, ומעודדים באמת. אולי בשנת 2020, אחרי שלמדנו שמותר לנו לשאוף לחיים מלאים ומספקים בכל הזירות (כמעט, כי בכל זאת קצת קשה לנהל את העולם כשאת מאיישת פחות עמדות מפתח, מרוויחה פחות וחשופה יותר להטרדות ולאלימות מאשר בני אנוש עם בולבול) העצמה אמיתית היא להגיד לעצמנו ולסובבות אותנו: "את בינונית ונפלאה, גברת! זרקי את הגלימה לסל וחסל, ואל תפעילי אחרייך את המכונה!". אולי השאיפה היא לא להיות גיבורות על, אלא בנות אנוש שאוחזות גם בחולשות, ברגעים לא הירואיים, ובפשרות קטנות שהופכות אותנו לנשים מורכבות, וקצת יותר סלחניות כלפי עצמנו.