1. זה באמת קורה
אני במונית בדרך הביתה ממועדון הבלוק, אפופת מוזיקה אחרי אחת המסיבות הטובות בחיי. אני מרגישה טוב, הנחיתה הרכה והנעימה לתוך הדירה שלי מתקרבת. אני מפנטזת על מקלחת, ארוחת בוקר, עוד מוזיקה ואחר כך שינה.
המונית נעצרת. אני יוצאת לרחוב הריק. הציפורים משתוללות, תושבי גבעתיים ישנים. אני נכנסת לבניין ושומעת כפכפים קרבים. מי בגבעתיים יורד במדרגות בכפכפים בשש בבוקר בשבת? התשובה מתייצבת לנגד עיניי: זה האקס. אחרי שנים שלא ראיתי אותו ולא הייתי בקשר איתו.
אני אומרת "אוי". הוא אומר "אוי". אף אחד מאיתנו לא ציפה לראות זו את זה.
אנחנו עומדים במשך מה שנדמה כדקות ארוכות. המוזיקה מהבלוק עדיין מהדהדת בראש שלי, בחוץ נמשכת שירת הציפורים והלב שלי דופק מהר. אני יודעת שזה באמת קורה, אבל ההרגשה היא של חלום שבו התת-מודע מחבר חלקים לא קשורים זה לזה ויוצר עולמות פנטסטיים שלעתים אנחנו מעדיפים להתעורר מהם. אני ערה לחלוטין בתוך חלום שהידרדר.
אני רוצה הביתה. רוצה אבל לא זזה, כי לעלות הביתה פירושו לעבור לידו, ואני חוששת. "מה אתה עושה פה?", אני שומעת את עצמי שואלת אדם שלא חשבתי שאי-פעם אחליף איתו עוד מילה. הוא רק מרים אליי את מבטו, חולף על פניי ויוצא מהבניין.
הגשתי תלונה מקוונת. איזה יופי שאפשר לעשות את זה מהבית. אבל אין שום משמעות לתלונה מקוונת, כי מישהי מהמשטרה התקשרה ואמרה, "תגיעי לתחנה". מתברר שככה זה עובד
אני ממהרת לעלות הביתה ומחוץ לדלת נתקלת במתנה שהוא השאיר לי. זה מושב בטיחות לילדים, בוסטר לרכב, מטונף ומרופט כאילו נאסף מהזבל. על החלק שמיועד לישבן של הפעוט מונח פרח. אני מזיזה את השי מהדלת ונכנסת פנימה. או-קיי, זה נגמר.
אני סוגרת את ברז המים במקלחת ושומעת דפיקות בדלת. זה הוא. אני זזה בשקט בתוך הדירה, מכינה ארוחת בוקר בשקט מופתי, מקווה שיחשוב שנרדמתי וילך. הדפיקות נמשכות. אני שבויה בתוך הדירה שלי.
אני כותבת לחבר טוב שהיה איתי בבלוק ומעדכנת אותו באירועים, להרגיש שאני לא לבד. הוא לא ליד הטלפון.
טוב, אפשר לשכוח מהמוזיקה. תאכלי ולכי לישון, אני אומרת לעצמי. הדפיקות נפסקות. אני ניגשת לדלת. לא מסתכלת בעינית, רק מאזינה. הוא עדיין שם. אני שומעת את הנשימות שלו והלב שלי עומד לפרוץ החוצה.
אני אוכלת את ארוחת הבוקר שלי בדממה כשקולו מתפרץ אליי דרך החלון, כל כך קרוב. הוא קורא לי, הוא צורח את השם שלי. איך ייתכן שאני שומעת אותו כאילו הוא בתוך הדירה? אני חושבת על השכנים. אחר כך יתברר שהוא עלה לגג; אני גרה בקומה האחרונה.
אני נכנסת למיטה, מכניסה לאוזניים אטמים גרמניים ששום דבר לא חודר אותם ונרדמת.
בשמונה ורבע בבוקר אני מתעוררת צמאה ויוצאת מחדר השינה. אטמי האוזניים עדיין במקומם, אבל דרכם מתפרצות חבטות עמומות מכיוון הדלת. אני שולפת את האטמים, ומגלה שמדובר בדפיקות מטורפות. עכשיו אני שומעת גם קולות של אנשים מבחוץ ורואה שמישהו משחק בידית. דרך העינית אני רואה בערך שבעה אנשים.
"מה קרה?", אני שואלת.
"יאנה, תפתחי את הדלת", עונה קול גברי סמכותי. אני מתלבשת. הידיים שלי רועדות כשאני פותחת ורואה שני שוטרים, שני כבאים, איש מד"א ושני חברים שלי מהבלוק. כולם מעדכנים אותי ביחד: החבר שדיווחתי לו קרא את ההודעות שלי בזמן שישנתי, כתב בחזרה, צלצל, אבל לא עניתי. הוא דאג והתקשר לחברה משותפת, היא נבהלה, והם הזעיקו משטרה והגיעו בעצמם. כשלא פתחתי את הדלת, השוטרים הזעיקו את מכבי האש. הם העירו את השכן שלי, נכנסו לדירה שלו וניסו לראות אם אפשר להיכנס אליי דרך החלון, אבל זה לא אפשרי. אז הם עמדו לפרוץ את הדלת.
הנה הם עומדים כולם מולי, כל האנשים האלה שבאו לעזור, על מפתן עם בוסטר בצד. אני מסתכלת על החבר; הוא עדיין לבוש באותם הבגדים מהבלוק. "בסך הכל ישנתי", אני אומרת לחברים שלי ומזהה בפניהם הבעת אשמה על ההשכמה האיומה הזאת.
"אל תכעסי עליהם, הם דאגו לך", אומר כבאי עליז בחיוך גדול.
אני בכלל לא כועסת עליהם. אני המומה.
כולם הולכים, רק החברים נכנסים ואיתם אחד השוטרים. אני מספרת לו את הסיפור, הוא מקשיב, לא רושם שום דבר וממליץ להגיש תלונה במשטרה, להוציא צו הרחקה בבית המשפט או שניהם.
אחר כך כולם הולכים. כל השבת אני ישנה, ורק מדי פעם מתעוררת ונזכרת בחלום המשונה שקרה באמת.
2. זה קורה שוב
יום ראשון, חזרה לשגרה. נסיעה לדרום הרחוק בענייני עבודה. רציתי להגיש תלונה במשטרה, אולי להוציא צו הרחקה, אבל לא היה לי זמן. גם לא ביום שני. ובשלוש בלילה שבין שני לשלישי אני מתעוררת מדפיקות בדלת.
הלב שלי מזנק ואני אחריו, מהמיטה, מרגישה אותו הולם בקצב של הדפיקות ולא יודעת מה מחריש יותר את אוזניי.
זה שוב הוא, והוא דורש שאפתח.
איש לא נכנס ולא יצא ממשרד החוקרת. בסופו של דבר פתחה היומנאית את הדלת וגילתה שהוא ריק. "רוצה לחכות – חכי. רוצה ללכת – תלכי", אמרה כששאלתי למה לא בדקה לפני ששלחה אותי להמתין
אני מתחבאת בחדר האמבטיה ומתקשרת למשטרה. מישהי לוקחת ממני פרטים, אחר כך השיחה מתנתקת, ואחר כך מתקשר אליי שוטר. אותו אחד מיום שבת. "אני אגיע תוך כמה דקות", הוא אומר. אני עומדת בסלון החשוך ומחכה לו כשהדפיקות בדלת נפסקות. אולי הוא הלך, אבל אני מפחדת להביט למטה מהחלון, מפחדת להתקרב לדלת. אני נשארת לעמוד בסלון.
דקות בודדות חולפות ואני שומעת מישהו עולה במדרגות. אני מציצה דרך העינית: זה השוטר. הוא מוצא איש שיושב בחושך.
"מה אתה עושה פה?", שואל השוטר.
"הבאתי מתנה לאקסית", עונה האיש.
דרך העינית אני רואה את השוטר לוקח ממנו מספר טלפון. כשהאיש הולך אני פותחת את הדלת ומגלה את המתנה שהונחה הפעם מתחת לדלת: ציור שמן של אמוג'י קקי מחייך ושתי מילים. Fuck off.
השוטר מקשיב. גם הפעם הוא לא כותב שום דבר ורק חוזר על מה שאמר בפעם האחרונה: תלונה, צו הרחקה או שניהם.
למטה האיש שמתרחק מהבניין צועק את שמי. השוטר הולך ואני נכנסת למיטה, אבל לא נרדמת.
3. אישה למקלט
למחרת הגשתי תלונה מקוונת. הייתי עסוקה בעבודה, לא היה לי זמן לגשת ואיזה יופי שאפשר לעשות את זה מהבית. אבל אין שום משמעות לתלונה המקוונת, כי מישהי מהמשטרה התקשרה ואמרה, "תגיעי לתחנה היום, גג מחר". מתברר שככה זה עובד.
כעבור יומיים התקשר שוטר, הסביר שהם סוגרים את התלונה שלא ממש הוגשה ושאל אם ארצה לעבור למקלט לנשים מוכות. ידעתי שהחוק בישראל לא מאפשר להרחיק גברים אלימים מנשותיהם – אלו הנשים שצריכות להסתתר – אבל אין כמו לחוות את המציאות הזאת על עצמך כדי להרגיש כמה היא מעוותת. היא גם לא השאירה לי ברירה אלא לנסוע לבית המשפט ולהוציא צו הרחקה.
עורכת הדין פרופ' דנה פוגץ': "במשטרה עובדים עם פקס, רק בגלל זה יש במשרד שלי מכשיר כזה ב-2022. אין גם סיבה שהקורבן תתרוצץ בין הרשויות, הן אמורות לעבוד אחת עם השנייה"
לקחתי מספר במזכירות ובתוך זמן קצר קראו לי. הגשתי מסמכים לפקידה נחמדה, והיא שלחה אותי לחכות. "זה יכול לקחת שעה או יותר", הסבירה. ייתכן שהשופטת תקרא לי, ייתכן שלא.
התיישבתי בחדר הממתנה, שומעת שיחות מקוטעות של הממתינים. עורכי דין באו והלכו, רבים מהם במכנסי סקיני צמודים מדי. שוטרים הובילו פנימה מישהי בכיסא גלגלים, ומישהי בגבס התיישבה לא רחוק ממני. תמיד אהבתי את הדרמה האנושית שנחשפת בבתי המשפט, מה גם שבמסגרת העבודה יצא לי לבקר בהם בגלל דברים רציניים, כמו רצח. הפעם הייתי בצד השני, דרמה קטנה בלי שום עניין ציבורי, וחשבתי שזאת הזדמנות טובה להתבונן על עצמי מהצד. זה נותן פרספקטיבה, הופך את הדרמה ליום-יומית יותר. אבל הקירות הקרים האלה סופגים מדי יום כאב, דמעות ורוע, ושום דבר לא הזיז אותם מאפרוריותם. גם אני הרגשתי פתאום כמו קיר של בית משפט.
השופטת הייתה עניינית ואמפתית, רושם שקצת נהרס כששאלה למה בעצם אני לא עוברת דירה. מהצד ראיתי את ידיי נפרשות לצדדים כאדם שאין לו מושג איך לענות. בסוף ניתנה ההחלטה: צו הרחקה זמני. היות שאף אחד לא ידע היכן האקס, התבקשתי לעדכן את בית המשפט כשאדע שחזר לביתו.
איך מעדכנים את בית המשפט, שאלתי את הפקידה. היא הצביעה על שלט עם מספר פקס והציעה גם אלטרנטיבה: "או שתבואי פיזית".
4. משטרת גבעתיים שלום
רק פעם אחת הייתי במשטרה שלא במסגרת העבודה, כשהייתי בת 16 ואחת מהחברות שלי קיבלה טלפונים מתנשפים. הלכנו למשטרת אשדוד וישבנו מול שני שוטרים שצחקו על כל זה והתייחסו אלינו כנקבות שבקרוב יהיו חוקיות. אבל הזמנים השתנו. הרי אני אישה בוגרת שמתייחסים אליה ברצינות וקוראים לה "גברתי" כשהיא נכנסת למשטרת גבעתיים כדי למסור מעטפה עם פרוטוקול שניתן לה בבית המשפט.
יומנאית חמושה באקדח עמדה מאחורי הדלפק. אישה זה טוב, חשבתי, אישה מבינה עניין. אבל זה לא היה כל כך טוב. היא הייתה כמעט נערה, מבוסמת מכוח שלא באמת יש לה אבל גם קצת כן. היא לקחה ממני בחוסר חשק מופגן את המעטפה והפנתה אליי את גבה, אבל אני ביקשתי לדעת היכן הדברים עומדים מבחינת המשטרה. רק חוקרת יכולה להשיב על השאלות שלך, השיבה היומנאית על השאלה שלי.
הגיעה אישה עם ילד קטן שאוחז בקוף צעצוע. העברית שבפיה דלה והאקס שלה מפחיד אותה. מישהי עזרה לה למלא טפסים, והילד עם הקוף השמוט על הרצפה שאל באיזה אוטובוס הם יחזרו הביתה
ישבתי בחדר המתנה עם ארון מלא בספרי ילדים וספרי תיירות, ומסך טלוויזיה שהציג בריפיט סרטון הסברה להתנהגות נאותה בעת רעידת אדמה. גם אותי אפשר היה למדוד בסולם ריכטר.
דקות ארוכות לא נכנס ולא יצא איש ממשרד החוקרת. בסופו של דבר ניגשה היומנאית לדלת, פתחה אותה וגילתה שהוא ריק. החוקרת הלכה לאכול, גם היא בן אדם. "את רוצה לחכות – תחכי. רוצה ללכת – תלכי", ענתה היומנאית כששאלתי אותה למה לא בדקה לפני ששלחה אותי לחכות.
כשחזרתי לשבת התפתחה שיחה ביני לבין גבר שהמתין גם הוא לתורו, ואת הזמן העביר בקריאת הספר "גברים ששונאים נשים". הוא סיפר שהוא מורה לחינוך גופני ושהוא מגיע לכאן מדי קיץ, להוציא לכבוד שנת הלימודים החדשה תעודה המצהירה שהוא לא מטריד מינית, משהו שמורים צריכים לעשות זה מספר שנים. סיפרתי לו בראשי פרקים מה מביא אותי.
החוקרת הגיעה, קראה לו וחתמה: הוא לא מטריד מינית. כשיצא משם שאל אותי, "תרצי להיפגש הערב?".
"אידיוט", חשבתי. "לא, תודה", עניתי.
החוקרת הקשיבה ואמרה שהיא בכלל לא החוקרת שצריכה לדבר איתי. נגררתי אחריה לקומה השנייה, אל חוקרת שנשמעה כמו המורה הרוחנית של היומנאית מלמטה. אחרי שסירבה לתת לי תשובות, היא בכל זאת הואילה לקרוא את פסק הדין שניתן היום. בתחילתו, לבקשת השופטת, הצגתי את עצמי: יאנה פבזנר, עיתונאית. נדמה לי שבנקודה הזו השתנה משום מה הטון של החוקרת. התרכך איכשהו.
5. רעש בבית המשפט
עם "היוודע מיקומו של המשיב", ככה מנסחים את זה, ביקשתי מחבר עורך דין בעל פקס לעדכן את בית המשפט. הוא קיבל תשובה שהעדכון התקבל. תוך יום-יומיים בית המשפט ייצור איתי קשר, אמר החבר, ויעדכן לגבי המשך התהליך להוצאת צו הרחקה פחות זמני.
עכשיו היה עליי לעדכן את משטרת גבעתיים. התקשרתי, סיפרתי, והשוטר ענה לי: "איך זה קשור אלינו?". סיפרתי לו שוב, והוא אמר "או-קיי".
עבר יום ועוד אחד, ואף אחד ודממה. התקשרתי לבית המשפט, למרות שהזהירו אותי שיסרבו למסור לי מידע בטלפון. ממילא ענתה לי רק הודעת "זמני המתנה ארוכים מהרגיל", ונעשה ברור מה שהיה ברור: עליי לגשת לשם שוב.
בדלת למזכירות הרלוונטית ניצב שולחן. מצדו האחד עמדה מאיה (שם בדוי), פקידה; מצדו השני מבקרים עצובים שהגיעו בתקופת פגרה, כולם מקרים דחופים שמגלים שאין תורים ואין מספרים. השולחן עם המסמכים והחותמות נראה לי כמו כוורת שסביבה רוחשים בכאוס הדבורים האנושיות האומללות, ומאיה מולכת על הכל.
הגיעה אישה עם ילד קטן שאוחז בקוף צעצוע. היא עולה חדשה, העברית שבפיה דלה והאקס שלה מפחיד אותה. מישהי עזרה לה למלא טפסים, והילד עם הקוף השמוט על הרצפה שאל באיזה קו אוטובוס הם ייסעו בחזרה הביתה. חולה סרטן, ימים לפני סדרת הקרנות, ביקש לסדר משהו. מאיה אמרה לו שפגרה ורק בספטמבר. "מי יודע מה יהיה איתי בספטמבר", ענה הגבר כשלצדנו פרץ ריב בין אישה ובחור צעיר. היא כעסה עליו שעקף אותה בתור, הוא אמר שהיה פה קודם ויש לו רק שאלה.
תמיד אהבתי את הדרמה האנושית בבתי המשפט, מה גם שבמסגרת העבודה יצא לי לבקר בהם בגלל דברים רציניים, כמו רצח. הפעם הייתי בצד השני, דרמה קטנה בלי שום עניין ציבורי
"תפסיקו לריב, גם ככה עצוב פה", אמרתי לשניהם. הם השתתקו לרגע וחזרו לריב.
עוד מישהו עקף את התור, הוא חייב להגיש מסמכים עד 10:00 ונותרו רק עוד 10 דקות. זה דחוף, הוא אמר. "ומה אנחנו פה? בשביל הסבבה שלנו?", ענתה מישהי, אבל אף אחד לא באמת התנגד לבקשתו.
התור שלי הגיע. מאיה ביקשה ממישהי בלתי נראית לברר מה איתי.
"השתחררתי ממעצר. זאת הפעם הראשונה שלי, הנה אמא שלי", שמעתי לידי גבר עם מבטא רוסי כבד, קולו רך ומלא חנופה כשל אדם שהתרגל להתחנן.
נשענתי על הקיר. האיש שעקף קודם את כולם היה עליז למדי; הוא הספיק למסור את מסמכיו. "אז למה את פה?", שאל אותי ועיניו הסקרניות מתרוצצות מאחורי זגוגיות המשקפיים. מה יש לדבר על טקט במקום שבו כולם כבר שמעו ויודעים הכל על כולם, אבל לא סיפרתי לו.
אישה בוכה נכנסה בריצה, צועקת "תעזרו לי!". למאיה היא סיפרה שהפרוד שלה בנמל התעופה עם הבת שחוגגת בת מצווה. עוד מעט המטוס ימריא, ואם לא יהיה אישור של בית המשפט שהאישה מסכימה, הטיול לא ייצא לפועל. "היא תהרוג אותי!", אמרה האישה כשטלפונים נעשו, מסמכים נחתמו ופקסים נשלחו. "אבל למה פקסים? למה אי אפשר בוואטסאפ?", בכתה האישה.
שעה וחצי חלפו עד שמאיה יצאה אליי עם המסמכים. ההחלטה – שניתנה כבר שבוע קודם לכן, פשוט לא עדכנו אותי – הייתה שעליי ועל הצד השני להתייצב בבית המשפט בעוד שלושה ימים. חשבתי מה היה קורה אילו העבודה שלי לא הייתה מאפשרת לי לבלות כמה שעות בהתעסקות הזאת, אילו היו לי ילדים וזה החופש הגדול ואני המפרנסת היחידה. לא הייתי יכולה להגיע לכאן, לא הייתי יודעת על הדיון וכל הדבר הזה היה נגמר בשבילי כשם שהתחיל: אני חסרת כל הגנה.
6. ונניח שהמאוימת אינה עיתונאית
יותר מחודש עבר מאז הבוקר של הבוסטר, ומה שהתרחש במהלכו הכריח אותי להבין הלכה למעשה כיצד נרצחות נשים בישראל. כדי להגן על עצמי באמצעות גופי החוק התרוצצתי בין בית המשפט למשטרה וגיליתי לרוב אטימות, אדישות, מידה של גסות רוח וסרבול ביורוקרטי שהופכים את מצבה של האישה המאוימת לבלתי אפשרי כמעט, אלא אם יש לה אמצעים לשכור שירותי עורך דין.
"את אישה יהודייה ממרכז הארץ, עיתונאית בעלת יכולות וכישורים. את בצד החיובי הרחוק של סקאלת נפגעות האלימות", אמרה לי השבוע עורכת הדין פרופ' דנה פוגץ', ראשת התוכנית לתואר שני במשפטים בקריה האקדמית אונו ובעלת משרד המתמחה בייצוג נפגעי עבירה. "האם לנשים עם נתונים פחות טובים יש סיכוי להתמודד מול המערכת? התשובה היא לא. בערך 20 שנה אני מייצגת נפגעי ונפגעות עבירה, והרבה פעמים שואלים אותי למה הנפגעים בכלל צריכים עורכי דין. התשובה: כדי למנוע את כל מה שאת מדברת עליו".
איפה עיקר הבעיה?
"להתמודד לבד מול מערכת משפט שלא מדברת עם הרווחה, הקצר בתקשורת בין המשטרה לבתי המשפט ובין המשטרה לפרקליטות, גם בתיקים באמת חמורים – זה בלתי אפשרי. התפקיד הראשון של עורך הדין הוא של פקיד, לתווך בין כל הגורמים ולדאוג שמידע לא ילך לאיבוד, כי אני רואה את זה קורה כל יום והמשמעות של אובדן מידע היא אובדן חיים. אף אחד לא יכול לדעת איך יסתיים איום באלימות, אז המינימום שהיינו מצפים הוא שהמשטרה תעשה את התפקיד שלה ותגן עלינו כאזרחים. הם כולם עובדים עם פקס, וזאת הסיבה היחידה שבמשרד שלנו ב-2022 יש מכשיר כזה. אין שום סיבה שהקורבן תצטרך להתרוצץ בין המשטרה לבתי המשפט, היא לא אמורה ליידע את הרשויות, הן אמורות לעבוד אחת עם השנייה. זה מזעזע".
למה זה ככה?
"צריך לשאול אותם. לא מזמן בהרצאה שאלתי אנשי משטרה מה נסגר עם הפקסים, והם צחקו. מדי פעם אנחנו שומעים שהפרקליטות או המשטרה השקיעו מיליונים בעוד אפליקציה, אבל איפה הכסף הזה? כשבמשטרה השיקו את הגשת התלונה המקוונת, כמה רעש פרסומי הם עשו – ובסוף זה חסר משמעות. את, כאזרחית שצריכה את העזרה של המשטרה, לא מרגישה את הכסף הזה".
החוקרת סירבה לתת לי תשובות, אבל הואילה לקרוא את פסק הדין. בתחילתו הצגתי את עצמי: יאנה פבזנר, עיתונאית. נדמה לי שבנקודה הזו השתנה הטון של החוקרת. התרכך איכשהו
התפרצות הקורונה הביאה איתה עלייה במקרי האלימות במשפחה. עשרות נשים נרצחות מדי שנה, וכמעט בכל פעם אנחנו קוראים שהמקרה היה ידוע למשטרה, לשירותי הרווחה, אבל הידע הזה לא הועיל ולא הציל. במשך כמעט עשור לא מצליחה הכנסת להעביר את חוק האיזוק האלקטרוני לגברים אלימים – חוק שיש ביכולתו להציל חיים ולמנוע את העברתם של נשים וילדים למקלטים. בחודש יוני השנה נפלה ההצעה שוב בעקבות התנגדות האופוזיציה, אבל ביולי היא עברה בקריאה ראשונה. זה הישג שנותן תקווה, אבל לא מבטיח שום דבר.
"האזיקונים הם פתרון שהוכח בעולם כטוב ויעיל", אומרת פוגץ'. "הנושא הזה כל הזמן עולה בכנסת, אבל יש שדולה חזקה לכיוון השני. ארגונים צעקניים אומרים שנשים מגישות תלונות שווא, דבר שהוא פשוט לא נכון. אבל הקולות האלה משפיעים ואנחנו רואים את זה בשטח ביחס הפחות רציני של הרשויות, גם של המשטרה וגם של הפרקליטות, כשמדובר בתיקים בין בני זוג".
ולמה זה?
"אני חושבת שזו עייפות החומר. צריך מדי פעם לרענן את הנהלים, צריכה להיות תרבות ארגונית שתבוא ותגיד שאלימות במשפחה זה בנפשנו, כי זה צריך להיות במקום יותר גבוה מהרבה עבירות אחרות. בנוסף לזה צריכה להיות תרבות ארגונית שתגיד, 'הנפגעים הם בני אדם, תתייחסו אליהם כמו שהייתם רוצים שיתייחסו אליכם'".
7. סוף פתוח
בבית המשפט ניתנו לי המסמכים הרלוונטיים, וגם מעטפה שהתבקשתי להעביר "עוד היום" לתחנת משטרת גבעתיים, כדי שהיא מצדה תמסור אותה לידיו של המשיב. לפחות לא ביקשו את זה בפקס.
השוטר שמסרתי לו את המעטפה נזף בי: "למה לא רשמת את מספר תעודת הזהות שלו?".
"אני לא יודעת מהו", עניתי.
"למה בית המשפט לא רשם?", הוא כעס.
"אני לא במשטרה?", תהיתי.
"טוב, בסדר", נעלב השוטר.
ניסיתי להבין ממנו מה הלאה, אבל הוא אמר: "כל מה שאני עושה זה למסור את המעטפה".
אני לא יודעת אם הסיפור הזה נגמר. אני מקווה מאוד שכן: בסופו של דבר התייצבתי לדיון בבית המשפט, ויחד עם עורכת דין מטעמו של המשיב הגענו מול השופטת להסכמות בנוגע למסרים שיועברו לבן הזוג שלי לשעבר. אני מקווה שאף אחד לא יבוא לדפוק בדלת שלי באמצע הלילה, ואני לא יודעת כמה זמן יעבור עד שאפסיק לקפוץ עם כל רחש או הדלקה של אור בחדר המדרגות.
תגובות: "הדברים יועברו לתשומת לב הגורמים הרלוונטיים"
ממשטרת ישראל נמסר: "כגוף אוכף חוק, משטרת ישראל פועלת כל העת על מנת להעניק לציבור הרחב שירותי משטרה מיטביים בקרב כל המגזרים. הנושא נלמד בהכשרות המשטרה במסגרת הקורסים השונים, חוקרי אלימות במשפחה עוברים הכשרה ממושכת וייחודית המכשירה אותם בתחום כאשר נושא השירות הוא רכיב מרכזי בהכשרה. כמו כן בכל מרחב קיים קצין שירות אשר אמון על הנושא ובשנים האחרונות מתקיים ריענון בתחום השירות גם ליומנאים.
"אשר לתלונה המקוונת נדגיש כי היא מהווה אמצעי שאמור להקל על קורבן עבירה להגיש פנייה למשטרה מבלי להגיע פיסית לתחנה. אולם, במקרים בהן נדרשת עדות משלימה מהקורבן, הרי שהפנייה המקוונת אינה מהווה תחליף.
"נכון להיום, הנהלת בתי המשפט מעבירה העתק מצווי ההגנה למשטרת ישראל באמצעות פקס. בימים אלה נמצא בהליך עבודה הקמת ממשק מקוון בנושא".
מדוברות הרשות השופטת נמסר בתגובה: "הנהלת בתי המשפט בשיתוף משרד המשפטים, המשרד לביטחון הפנים, משטרת ישראל וגופים נוספים, עוסקת בימים אלו בבניית ממשק מחשובי שיקשר בין המערכות השונות, על-מנת שהחלטות הניתנות בתיקים יגיעו ליעדן בהקדם.
"ככלל, כאשר מדובר בתיקי הטרדה מאיימת ובבקשות לצווי הגנה, קיימת חשיבות בהגשתן במזכירות בית המשפט, זאת על מנת שיקבע מועד לדיון בפני שופט במעמד צד אחד במועד סמוך ככל הניתן למועד ההגשה. לרשות הציבור עומדות מגוון דרכים להתעדכן בדבר החלטת בית המשפט או לביצוע פעולות נוספות בתיק, בין באמצעות מערכת נט-המשפט ובין באמצעות שימוש בפקס, בשירותי המזכירות או במרכז המידע הטלפוני. פרטי המקרה המתואר אינם מוכרים. צר לנו על הסרבול שנגרם לפונה כפי שעולה מן הפניה. הדברים יועברו לתשומת לב הגורמים הרלוונטיים בהנהלת בתי המשפט לבחינת הנושא על מנת למנוע מקרים מסוג זה".