כחובבת פרובוקציות ותיקה, פרופיל האינסטגרם של מדונה כלל עד היום כמעט כל תמונה קיצונית אפשרית, ביניהן קלוז אפ על פין מלאכותי, צילום משותף עם ישו וסלפי שבו היא מלקקת חרב. כל אלה עברו תחת הרדאר התקשורתי בשקט יחסי, עד שהגיעה התמונה שהעלתה בסוף השבוע השבוע האחרון. היא לא כללה שום איבר מין או סממן דתי, אבל הצליחה לעורר גל של תגובות סוערות בכל העולם. מה בדיוק היה שם? שום דבר מיוחד, פרט לכך שמדונה הישירה בה מבט אל המצלמה וחשפה בית שחי שעיר במיוחד. הכותרת "Long hair...... Don't Care!!!!!!" הבהירה שלא מדובר בסימנים ראשונים של דימנציה: מלכת הפופ לגמרי התכוונה להשאיר את השערות באזור ויותר מזה – להבליט אותן.
הסיקור בעיתונים הבינלאומיים היה רחוק מלהיות אוהד. "מישהי צריכה לקנות סכין גילוח", כתב ה-USmagazine, בעוד ה"דיילי מייל" הבריטי כינה את התמונה, בקרירות אנגלית אופיינית, "מראה לא נעים". גם בארץ זכתה המדונה לקיתונות ביקורת, ואפילו אנחנו איחלנו איחלנו תנחומים למעריצים שרכשו כרטיס לגולדן רינג בהופעותיה הקרובות, וייאלצו לחזות בבית השחי השעיר מקרוב.
התמונה הזו היא צעד פוליטי, ובפרסומה לקחה מדונה צד בקרב שנמשך כבר שנים – הקרב על שיער הגוף של האישה. בשנתיים האחרונות הולכים ומתחזקים הקולות הקוראים לזכות של נשים להשאיר את שיער גופן כמות שהוא, מבלי לזכות לתגובה החברתית החריפה והבוטה שהחלטה כזו מעוררת, או במילים אחרות – מבלי שיזכו אוטומטית לכינויי גנאי מקסימים כמו "קופות שעירות ומגעילות".
התמונה של מדונה באינסגרם, אגב, תויגה תחת ההאשטאגים # artforfreedom – פרויקט בינלאומי המעודד אנשים לפרסם תמונות יצירתיות המעלות את המודעות להפרת זכויות אדם. איזו זכות טמונה בשיער בית השחי של מדונה? ובכן, המטיריאל גירל מדברת על הזכות לבחור להשאיר את שיער הגוף מבלי להילכד במתקפת טרור חברתי. בכל זאת, אם מלכת הפופ סופגת קיתונות ביקורת על קצת שיער, אתם יכולים לתאר לעצמכם מה מצפה לפשוטות העם.
ויש לא מעט כאלו. אסנת סקובלינסקי (27) הפסיקה להסיר את שיער הגוף בגלל מגבלה רפואית זמנית, וכשראתה כי טוב – החליטה לא להביט לאחור. התגובות, כצפוי, לא איחרו לבוא. "חברות אמרו לי 'איכס, יא מגעילה' וגברים אמרו לי 'תורידי, אנחנו לא אוהבים את זה'", היא מספרת, "בזמן שהפסקתי לגלח שמתי לב שאני פתאום מתביישת ללכת עם גופיות ולהרים ידיים והבנתי שאני לא באמת חופשייה לעשות מה שאני רוצה עם הגוף שלי".
ההבנה הזו הניעה אותה להפסיק להסיר שיער, אבל להחלטה הזו יש מחיר, והוא כבד: "לא פעם נשים מתלחששות עלי", מודה סקובינסקי, שהקימה עמוד פייסבוק בשם "שיער מיותר? אני אבחר", הפונה לנשים הבוחרות כמוה וכולל, נכון להיום, 461 חברות. "לקח לי זמן להרגיש בנוח עם הבחירה, גם אחרי שלקחתי אותה, בגלל התגובות הקשות. היו תקופות שבהן לא רקדתי בחופשיות מלאה או שהייתי מגלחת לפני חתונה של חברה, כדי שאוכל לרקוד בנינוחות".
אפרת יעקב (27) מירושלים מזדהה עם התחושות של סקובינסקי. "מסתכלים עליי מוזר ברחוב ובאוניברסיטה, אבל לא אכפת לי", היא מודיעה, "אפילו ניגשה אליי מישהי באוטובוס ואמרה שנראה לה ששכחתי לגלח את בית השחי. בוהים בי ומדברים בלי בושה, אבל אני שמה את האוזניות ומתעלמת". אבל בעוד שמזרים אפשר להתעלם, תגובות של בני משפחה וחברים קרובים פוגעות יותר. "הם קראו לי 'מגעילה'", מספרת יעקב, "אמרו שזה לא אסתטי, שאני מסריחה, שזה מבייש ולמה אני חייבת לעשות את השטויות האלה. היום זה כבר הפך לבדיחה אצלנו במשפחה וזה כבר לא פוגע בי, אבל למען האמת גם לי לקח זמן להשתחרר מתחושת הגועל מהשיער. רק לאט לאט הפסקתי לשנוא אותן, כבר לא הסתכלתי במראה ואמרתי 'איכס'. אבל זה לקח זמן".
קמרון דיאז מהללת את שיער הערווה
האגדה מספרת שבליל הכלולות של ההוגה הפוליטי בן המאה ה-19 ג'ון ראסקין, הוא פשוט התעלף. לא מעוצמת ההתרגשות, אלא מהגילוי שלאשתו הטרייה יש שיער ערווה. ההפתעה שלו נבעה מכך שאת ההיכרות עם גוף האישה הוא ערך בעיקר באמצעות פסלים, שצונזרו בעזרת עלי תאנה. אבל בתרבות שמלאה בכוכבות פורנו נטולות כל פלומת גוף, יכול להיות שגם אנחנו כבר לא כל כך זוכרים איך זה נראה בטבעי. רוב החברה המערבית מחשיבה את שיער הגוף לפריווילגיה השמורה לגברים בלבד, ונראה שהסטנדרטים רק הולכים ומחמירים. אם בעבר נשים נדרשו להיפרד משערות בית השחי והפנים, להפגין רגליים חלקות ולסדר את הגבות, הרי שגם שערות הערווה הפכו בלתי רצויות בעליל, ויותר ויותר נשים נפרדות מהן, לרוב לצמיתות.
מחקר בריטי מהשנים האחרונות מצא ש-90 אחוז מהנשים בבריטניה מסירות שיער מבתי השחי ומהרגליים ו-80 אחוז מסירות מהמפשעה. מחקר שנערך באוניברסיטת אוסטרליה מצא ש-76 מבוגרות התואר הראשון מגלחות את שיער הגוף כולו. באירלנד, למרבה הזוועה, מציעים מכוני יופי הסרת שיער בשעווה לילדות בנות 11 ו-12, בתקווה שההסרה המוקדמת תמנע צמיחה של השיער בהמשך. לפני שנה פרסם ה"אינדיפנדנט" הבריטי מאמר שלפיו מפשעה חלקה לחלוטין היא הנורמה של הדור החדש, אבל לא באמת היינו זקוקים לו כדי להבין את מה שאומרים לנו מסלולי הדוגמנות, הקליפים של ריהאנה, כדור ההרס של מיילי סיירוס וכל פרק שני של משחקי הכס.
אבל לאחרונה צצות מן העבר השני מחוות של התנגדות לשלטון הטוטליטרי של הסרת השיער, והן הולכות ומתגברות. אחת מהן היא "Armpits4august", אירוע צדקה שנערך החל משנת 2012 ומבקש מנשים לא להסיר שיער גוף לאורך כל חודש אוגוסט, כדי להעלות את המודעות לתסמונת השחלה הפוליציסטית. התסמונת, המשפיעה על עד כ-10% מהנשים בגיל הפוריות, גורמת לשיעור יתר. נשים שסובלות משיעור בגלל התסמונת הזו – וגם מגורמים אחרים – הפסיקו לגלח ויצאו לתקשורת כמו שהן באמת: עם זקן.
אבל לא תמיד מדובר במחאות מכוונות של אקטיביסטיות עם מודעות פמיניסטית מפותחת. קחו למשל את השוודית לינה אהרין (Lina Ehrin), ספרנית בבית ספר, שהשתתפה בתחרות שירה ששודרה בטלוויזיה השוודית במרץ 2012. במהלך הנאמבר שלה היא חשפה לשבריר שנייה בית שחי שעיר. זה הספיק: צילום מסך של השערות הפך ויראלי וקיבל את הכותרת Laugh at the freak"" ("צחקו על הפריקית"). שיער בית השחי של אהרין הופך אותה לסטייה של הטבע, והיא זכתה לאלפי תגובות קשות ואלימות מילולית. עד כדי כך שנפתח אירוע פייסבוק בשם "החזירו את השיער" כדי להגן על זכותה לשיערה, ונשים שוודיות החלו להעלות בו תמונות שלהן, מתהדרות בבתי שחי שעירים.
לא מעט סלבס לוקחות חלק בדיון השעיר והסוער הזה. לא רק מדונה, גם ג'וליה רוברטס חשפה שתי פלומות שיער בבתי השחי, במהלך הפרמיירה של "נוטינג היל" ב-1999 – אירוע שהיכה גלים עד כדי כך שהגיע לעמודי החדשות בעיתונים. אירוע דומה התרחש 13 שנים מאוחר יותר, כשפיקסי לוט הגיעה לבכורת "עלייתו של האביר האפל" חמושה באותן שערות בית שחי – וזכתה גם היא לביקורות חריפות.
לעומת החשיפה האגבית הזו, תוכלו למצוא ברשת את החשיפה המכוונת מאוד של ליידי גאגא. היא כבשה את שער גיליון החורף של "קנדי מגזין" בדצמבר האחרון בעירום פרונטלי שחשף שיער ערווה. מפשעה שעירה קישטה גם את הבובות בחלונות הראווה של רשת האופנה "אמריקן אפרל", שיצרו מהומה בינואר האחרון. חשבון האינסטגרם של הצלמת פטרה קולינס נמחק לאלתר לאחר שהעלתה אליו צילום שלה בביקיני שחשף קצוות שיער ערווה. גם בסרט "קריסטל פיירי" יכולתם למצוא שיער ערווה לתפארת, כשהשחקנית גבי הופמן בחרה שלא להסיר אותו לכבוד הצילומים. לחגיגה השעירה מצטרפת גם גווינת' פאלטרו, שסיפרה בתכנית של אלן דג'נרס איך הצוות האישי שלה רץ לחפש סכין גילוח כשהבינו שעומדת להיות התנגשות בין השמלה הסמי שקופה שנבחרה לפרמיירת "איירון מן 3", לבין שיער המפשעה של הכוכבת.
לקמרון דיאז, מתברר, יש אג'נדה שלמה לטובת שערות הערווה. "את יכולה לעשות איתו מה שאת רוצה, לי זה לא אכפת", הסבירה בראיון ל"מטרו" בינואר האחרון, "את יכולה לגלח אותו כל יום, לתלוש אותו בשעווה חמה, להפוך אותו לעץ בונסאי, לי זה לא משנה. אני רק אומרת שאולי תשקלי לא להסיר אותו לצמיתות בטיפול לייזר. נצח הוא נצח, וכשאנחנו עושות את הבחירות הללו, אנחנו צריכות לחיות איתן אחר כך באמת לתמיד".
המילים הללו של דיאז מגיעות בעקבות הספר שלה "Body Book", שפרק אחד מסויים בו משך במיוחד את תשומת הלב של התקשורת. כותרתו: "הללו את שערות הערווה", ובמהלכו משווה דיאז משווה את הסרת השיער לצמיתות לוויתור על האף שלנו. "בואו נהיה כנות: בדיוק כמו כל חלק אחר בגוף שלנו, הוואגינה אינה חסינה לכוח הכובד", היא כותבת בספרה, "האם את באמת רוצה ואגינה חלקה לכל החיים שלך? זו החלטה פרטית, אבל אני רק שמה את זה על השולחן: תשקלו להשאיר את הוואגינה שלכן בלבוש מלא, בנות". בראיון אמרה דיאז שהיא מקווה שנשים יפסיקו לשנוא את הגוף שלהן. "זה רע להשוות את עצמך לנשים אחרות", אמרה, "זה כאילו את אומרת שמה שיש לך לא מספיק טוב וזה פשוט בזבוז אנרגיה".
הסרת שיער – אופנה חולפת?
עדויות מצביעות על כך שנשים וגברים הסירו שיער עוד בתקופה הפרה היסטורית, אז נבעה הבחירה מהרצון להימנע מכינים וטפילים. היום, אם תשאלו את ד"ר אביגיל מור, פסיכולוגית וראש התכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית תל-חי, הסיבה היא פורנו: "הסרטים מראים נשים נטולות שיער גוף, שחושפות איבר מין כמו של ילדות שלא הגיעו לבגרות מינית", היא אומרת, "החלקות היא אות לנערות, אבל זה לא נובע מהאובססיה של החברה לנעורים, אלא מהרצון של הפורנו להכניע ולשלוט בנשים – וקל יותר לשלוט בנערה מאשר באישה בוגרת".
לפי ההסבר הזה, אישה שעירה היא אישה שהגיעה לבגרות מינית, וכבוגרת קשה יותר להכניע אותה: "מי שמרשה לעצמה ללכת עם שיער גוף, בעצם אומרת לחברה: 'אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, אתם יכולים לקפוץ לי'", אומרת ד"ר מור, "זו הסיבה שתגובת הנגד כל כך חזקה".
אבל יש גם הרבה נשים שנרתעות מכך.
"מדובר באופנה, וככל אופנה – היא משתנה. זה כמו שפעם הלכו עם מכנסיים נמוכים ואחר כך מכנסיים בגזרה גבוהה נכנסו לאופנה. הנשים האלה חושבות שגוף חלק זו אמת מוחלטת".
תעשיית הפורנו היא אמנם החשודה המיידית, אבל היא לא האשמה היחידה. ד"ר אמר אוטול, ילידת אירלנד ומרצה באוניברסיטת קונקורדיה בקנדה, מאשימה בטור שפורסם ב"גארדיאן" הבריטי דווקא את תעשיית היופי. שם, היא טוענת, נמצאים המרוויחים הגדולים מתפיסת העולם הזו. "לפורנו אין מה להרוויח מזה שנשים אמיתיות ייראו כמו כוכבניות הפורנו", כתבה ד"ר אוטול, "זו תעשיית היופי שמרוויחה מהעניין ושדוחפת את הטרנד".
ואכן, לפי חברת המחקר השיווקי "מינטל", שוק הסרת השיער והגילוח גלגל ב-2011 לא פחות מ-2.1 מיליארד דולר. ההכנסה השנתית של השוק הזה עולה כל שנה ב-1.5%. כשכל כך הרבה כסף מעורב בעניין, די ברור למי יש אינטרס לגרום לנשים להסיר שיער כאילו אין מחר. "לפני מלחמת העולם הראשונה רוב האמריקניות לא גילחו את הרגליים", מספרת ד"ר אוטול, "אבל ב-1964 98 אחוז מהנשים מתחת לגיל 44 כבר הציגו רגליים חלקות". וזה לא השינוי היחיד: "לפני המלחמה שיער בית שחי לא היה דאגה קוסמטית", היא כותבת, "אבל עם הפיכת האופנה לחושפנית יותר, ובמקביל למסע הפרסום האגרסיבי של ג'ילט, שהשיקה את סכין הגילוח הראשון שלה לנשים ב-1915, נגזר על שיער הגוף הנשי להישאר בעלטה".
הרגע הזה, שבו השיקה ג'ילט את סכין הגילוח שלה, תואם באופן שקשה להתעלם ממנו את תאוריית "מיתוס היופי" של נעמי וולף, המתמקד בשימוש בייצוגים של יופי נגד נשים. סכין הגילוח נכנס לשוק כמוצר מסחרי בדיוק ברגע שבו נשים יצאו לשוק העבודה. זה בדיוק הרגע שבו, לפי וולף, היה צורך להסיט את תשומת ליבן אל המרדף הבלתי אפשרי אחר קריטריונים בלתי מושגים של יופי, כדי להשאיר אותן מאחור. "דמיינו עולם בו נשים מתהלכות בלי להתייפות", מציעה ד"ר מור, "שבו הן פשוט הולכות כמו שנולדו. כמה אנרגיה פנויה היתה נשארת להן כדי לדרוש שוויון? במקום זה מלמדים אותנו שלהיות יפה זה כואב וזה מה שברור לנו".
"לגברים פחות אכפת ממה שחושבים"
אבל בזמן האחרון, כאמור, נדמה שיותר ויותר נשים מתעייפות מהמשטר הנוקשה הזה. סקר שפורסם ב"טלגרף" הבריטי בנובמבר האחרון מגלה ש- 51 אחוז מהנשים לא מסירות את שיער הערווה. ד"ר אוטול, מצידה, הכריזה ב"גרדיאן" על שנת 2014 כ"שנת ה'בוש'". "תעשיית היופי חמדנית", כתבה, "ועכשיו היא רוצה לשכנע נשים שגם שיער הערווה שלהן מלוכלך ושגם שיער גוף גברי לא מתקבל על הדעת. אבל הנשים של היום יותר ערמומיות והן לא מוכנות יותר לדחות את הבושה שרוצים להדביק לשערות 'הפרטיות' שלהן. למה? כי בני הזוג שלנו אוהבים אותנו כמו שאנחנו, בצורה שהחברה הרחבה לא".
האם זה באמת נכון? האם לגברים באמת פחות משנה אם נסיר שיער והם פשוט חוששים להודות בכך? בגיל 26 ד"ר אוטול החליטה לערוך ניסוי ולא להסיר את שיער הגוף שלה במשך שנה תמימה. בסוף אותה שנה, כל כך אהבה את השיער, שהחליטה להשאיר אותו, וכך נחשפה לתגובותיהם של הגברים. "לבנים לא אכפת, הם רגילים לזה כי יש להם שיער גוף", הסבירה בראיון לתכנית בוקר בריטית ב-2012, רגע אחרי תום הניסוי, "זה אנחנו שרגילות שהוא לא שם. אני התחלתי להתגלח בגיל 14. לא חשבתי לרגע אם להשאיר אותו או לגלח – ידעתי שאני חייבת להוריד אותו. אני לא מאמינה שהגעתי לגיל 26 בלי לדעת איך שיער בית השחי שלי אפילו נראה!". לאוטול היה בן זוג כשהתחילה בניסוי ולמרות שעשה פרצוף למשמע הרעיון, כשהשיער צמח – לא היה לו אכפת בכלל. "זה פשוט עוד חלק מהבן אדם שאתה אוהב", הסבירה.
גם מרטין רובינסון, עורך מגזין "שורטליסט", מגזין הלייף סטייל הנפוץ ביותר לגברים בבריטניה, נתקל בשיער הגוף של בת הזוג שלו ודיווח על חוויה חיובית. "בחג המולד בת הזוג שלי ואני קצת הצתמחנו", כתב, "בקושי עזבנו את הבית או החלפנו בגדים ושתינו מכל הבא ליד. בוקר אחד, החצי השני שלי הרימה את הזרוע שלה, הישירה אלי מבט מצועף ואמרה: 'תראה את זה!'. ושם זה היה. שיער שחור וחלק. היא עשתה את זה כדי להגעיל אותי בכוונה, אבל זה לא הגעיל אותי – זה דווקא היה די מדליק. חשתי צורך בלתי נשלט לגעת בו – וכך עשיתי. זה לא נשך אותי, זה היה קטיפתי ונעים. אבל במקום שבת הזוג שלי תראה בזה ניצחון פמיניסטי, היא קראה לי סוטה".
ד"ר יופי תירוש, מרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א ומומחית למגדר, גוף ומשפט מסבירה ששיער הוא נושא פוליטי משחר ההיסטוריה. בעת החדשה, היא מסבירה, המשמעות של שיער ארוך או לא מתוחזק היא חתרנות, אבל מעבר למסר המתריס, שיער גוף חושף עוד עובדה אחת פשוטה: נשים וגברים די דומים בסך הכל – גם פיזית. "בהסרה של השיער יש שמירה על המיתוס שנשים וגברים הם יצורים שונים זה מזה באופן עמוק", היא מבהירה, "אנחנו אמורות להיראות כמו האלות היווניות חסרות השיער ואנחנו שומרות על הדימוי הזה בסתר – בלי שהגברים יראו או יידעו כמה כסף, זמן וכאב מושקע בהפיכה לחלקות".
"אני באופן אישי לא נופלת ממדונה", מוסיפה תירוש, "היא יכולה להרשות לעצמה לעשות משהו קולי שייראה חתרני – אבל זאת מדונה, ולא בטוח שמה שהיא עושה ומתקבל כמגניב לא יזכה לגינוי ולסנקציות חברתיות כשתעשה אותו אישה תל אביבית". לפי תירוש, עוד מוקדם להכריז על עידן חדש ושעיר יותר, והנורמות החלקות עדיין שולטות בתודעה הנשית והגברית כאחד. "באינטראקציות היומיומיות שלנו, הנשים הרגילות, הסרת שיער נחשבת חובה מינימלית, ממש כמו צחצוח שיניים", היא אומרת, "האקט של מדונה בהחלט שולח מסר אולי מתריס נגד תעשיית הקוסמטיקה, שמגלגלת מליארדים. אבל אני חוששת שלמעשה הפרובוקטיבי שלה לא יהיה כוח לשנות את המבנה שבו אנחנו חיות, ושבו נשים נמדדות קודם כל לפי המראה החיצוני שלהן ומצייתות לקולות פנימיים וחיצוניים, שאומרים: 'שפרו את גופכן תמידית', ו'אין דבר כזה, רזה מדי או חלקה מדי'".
עד שיוכרע הקרב הבא בין תומכי הטיפוח הנשי לבין המרבה הטבעי, הנשים הישראליות שבחרו לשחרר את שיערן לחופשי דורשות את חופש הבחירה לעצמן. "אני לא מרגישה שהסרת השיער מתגמלת אותי", אומרת ציפי ערן, תל אביבית בת 40 פלוס, שבחרה אף היא להפסיק להסיר את שיער הגוף. "ברגע שבחנתי את זה, הבנתי שלא הייתה לי בחירה אמיתית בנושא, ובעצם – את מי אני מנסה לרצות פה? היום הדרישות היחידות שמעניינות אותי הן אלו שלי".
"למי שחושב או חושבת שזה מגעיל הייתי רוצה לומר שיפסיקו להתעסק בבחירות של אחרים", מוסיפה אפרת ומסכמת, "זה לא עניינו של אף אחד אם אני בוחרת להוריד שיער או לא. זו בחירה שלי ואין לאיש זכות לבקר אותי או להחליט בשבילי אם זה נעים או מסריח. אם אני חושבת שזה יפה, ככה זה יישאר. כמו שאני לא אבייש מישהי שבוחרת כן להוריד את השיער שלה, אני מצפה מאנשים אחרים לא להביך נשים שבוחרות להשאיר אותו. זה נכון לגבי שיער – אבל גם לגבי הרבה בחירות אחרות".