"אני שואל את עצמי למה פנטזיה פרימיטיבית, שמבטאת את האופן שבו ילדות בנות 12 תופסות רומנטיקה – פנטזיה שכוללת גבר נצלן, מכור לסקס, שסבל בילדותו מהתעללות מינית וכעת הופך למושא האובססיה של הבתולה הצעירה והכנועה שהוא מנצל באופן שיטתי – למה שנשים יבחרו בספר כזה כתחליף לאינטימיות או כמודל לזוגיות סבירה? אני מוצא את זה מאוד מטריד, שלא לדבר על זה העבודה שהספר פשוט כתוב גרוע" (ד"ר דרו פינסקי, הפסיכיאטר של הסלבס ומומחה להתמכרויות, על "50 גוונים של אפור").
ד"ר דרו זועם. הוא עולה לשידור בתוכנית הצהריים של רדיו wtop בוושינגטון, לא לפני שהשדרנית מתריעה בפני הורים שמאזינים לתוכנית עם ילדים להחליף תחנה. במוקד הדיון: טרילוגיית ספרים ארוטית שנכתבה בהשראת ספרי "דמדומים", הפכה לסנסציה עולמית בן לילה, ואף זכתה לכינוי המפוקפק "פורנו לאימהות". על פי השמועה, עותקים משומשים של הספר הראשון בסדרה, "50 גוונים של אפור" (50 shades of grey), מועברים בהיסטריה מיד ליד בין אימהות פרברים אמריקאיות, ואלה מוכנות להישבע שזה הרומן הסקסי ביותר שקראו.
אלא שד"ר דרו לא משתכנע. "קראתי את הספרים האלה בעצמי, ואני דורש בחזרה את הזמן שבזבזתי עליהם", הוא אומר, ומתעקש שאם כבר נותנים דרור לפנטזיות סאדיסטיות על ניצול נשים, לא חסרות בשוק אלטרנטיביות אינטליגנטיות ובוגרות יותר. יש לו הרבה הסברים על הכשלים סביב הספר, אבל לך ותספר את זה עכשיו לעולם המו"לות האמריקאי, שנלחם על זכויות ההפצה של הרומן הלוהט הזה, רומן שכבש את פסגת רבי המכר של הניו יורק טיימס ונמכר בקצב של ספר לדקה.
מחזיר את הסקס השולט של פעם לאופנה
הסיפור מאחורי הספר קלישאתי, כמעט קלישאתי מדי. קצת כמו ג'יי קיי רולינג בשעתה, הסופרת הבריטית אי. אל. ג'יימס מעולם לא כתבה דבר לפני שפרצה לתודעה עם פיפטי שיידז. היא הייתה אם עובדת ומפיקת טלוויזיה לשעבר שבלעה בשקיקה את סדרת ספרי הפנטזיה של סטפני מאייר, "דמדומים", ואז גילתה שגיבורי הסאגה – בלה סוון השברירית ואדוארד קאלן ערפד חלומותיה – מעוררים בה השראה לכתוב משהו בעצמה. בתור התחלה השתעשעה ג'יימס בסיפור קצר בהמשכים עבור מעריצי דמדומים ברשת, שכלל את הדמויות המוכרות. היא פרסמה אותו תחת הכותרת "מאסטר אוף דה יוניברס", וחתמה בשם "מלכת השלג של דרקון הקרח". המעריצים הגיבו בהתלהבות, אך עד מהרה דחו את התכנים, שהלכו וקיבלו אופי ארוטי בוטה ואלים. בשלב הזה החליטה ג'יימס להעביר את סיפוריה הקצרים לאתר משלה (FiftyShades.com), ועשתה כמה שיפוצים הכרחיים. הדמות של בלה הוחלפה באנסטסיה סטיל, בוגרת קולג' תמימה ובתולית, וזו התאהבה בטייקון עשיר ומעט מבוגר ממנה בשם כריסטיאן גריי – להלן: האלטרנטיבה הבוגרת והסקסית לאדוארד, הערפד הוונילי השתקן. את מעלליהם קיבצה ג'יימס ב-e-book העונה לשם shades of grey 50 ומתאר את מערכת היחסים הסאדו-מזוכיסטית אך הכה-רומנטית של גיבוריה השובבים.
אז כן, זה אולי נשמע כמו רומן משרתות – ולמען האמת גם כתוב כמו אחד כזה – אבל משהו בפיפטי שיידז כנראה הצליח לענות על צורך שגם אף סרט ארוטי יומרני, עם שרברב נוטף גריז וארגז כלים מכובד, לא הצליח לפצח. יותר מזה: הוא זכה מאז פרסומו למאמרי דעה המגדירים אותו כ"תופעה", טוענים שהוא מחזיר את הסקס השולט של פעם לאופנה, ומהללים את "ההזדמנות הפמיניסטית" שהוא מספק לנשות קריירה חזקות להוריד לרגע את חליפת העסקים, ופשוט לחזור להיות כנועות וענוגות במיטה. ואת זה, ד"ר דרו, קשה מאוד לנצח.
המתנה האולטימטיבית ליום האם
"זאת תופעה מעניינת מכמה היבטים", מסבירה נטע גורביץ', עורכת ראשית בהוצאת "ידיעות ספרים" שרכשה את הזכויות לתרגום והפצת הספר בישראל. "ההיבט הראשון קשור לדינמיקה של פריצת הסדרה לתודעה. בדרך כלל בעולם המו"לות סופר כותב ספר, לוקח אותו לסוכן והסוכן מוכר את הספר לבתי הוצאה לאור ברחבי העולם. את הטרילוגיה הזאת, לעומת זאת, כתבה אי. אל ג'יימס לפני שנתיים, אבל היא לא הצליחה למצוא הוצאה שתסכים לפרסם אותה. לכן ג'יימס החליטה להוציא את הספרים באופן דיגיטלי, כלומר, הדרך היחידה לקרוא אותם הייתה באמצעות קינדל או אייפד. לא היו ספרים של ממש, מה שנקרא הארד קופי".
אז איך פתאום אמריקה משתגעת?
"תראי, במהלך השנתיים מאז שהטרילוגיה עלתה לאמזון, השמועה על הספרים עברה מפה לאוזן, עד שלפני שלושה חודשים בערך היא קיבל מאסה קריטית של קוראים, שהעבירה את הספר מהפורמט הדיגיטלי להוצאות הספרים. במהלך שבוע אחד התפרסמו המון כתבות על הסדרה במדיה המיינסטרימית: בניו יורק טיימס, גארדיאן, בוול סטריט ג'ורנל. וההוצאות שמעו על הסדרה משם. אז, בתוך שבוע בעצם, 30 ארצות קנו את הזכויות לטרילוגיה".
בארה"ב שילמו על הזכויות להפצת הסדרה מיליון וחצי דולר. שבועות בודדים לאחר מכן, הספר הראשון נמכר ליוניברסל סטודיוס תמורת ארבעה מיליון דולר, ואלה מתכוונים להפיק ממנו סרט. בסוף חודש מרץ הספר הגיע לחנויות הספרים בארה"ב, ושבועיים אחר כך הוא יצא לאור גם בבריטניה. "מאז קרו שני דברים", אומרת גורביץ'. "ראשית, היו שם מכירות בהיקפים שלא זכורים בשוק המו"לות. הספרים האלה נמכרים בקצב של שלושה מיליון עותקים בחודש בארה"ב, וכשני מיליון עותקים בחודש בבריטניה. וזה עוד לפני שהספרים יצאו בתרגום במקומות אחרים בעולם. בשבוע שלפני יום האם שחל לא מזמן בארה"ב נמכרו מיליון עותקים בשבוע. זה מעורר מחשבות משעשעות על סוג המתנות שילדים קונים לאימא שלהם".
את המחשבות האלו בדיוק עיבד לאחרונה הצוות של סטארדי נייט לייב למערכון מבריק: פרסומת פיקטיבית לאמזון, המציעה את המתנה האולטימטיבית ליום האם – "50 גוונים של אפור" – בתוספת כמה עקיצות על הרגע שבו נשארת האם עם הספר לבדה. זו הייתה רק הסנונית הראשונה בגל יצירות תרבותיות אנינות המתייחסות לספר: בבלוג של פרז הילטון תוכלו לגלות מה קורה כאשר הסצנות הגרפיות של פיפטי שיידז מתורגמות לאודיו-בוק, בהקראתו הצורמת השחקן של גילברט גוטפריד; סלינה גומז, חברתו של ג'סטין ביבר, השתתפה השבוע בפרודיה בשם "50 גוונים של כחול" בתוכנית Funny or Die, ואם מתחשק לכם לשמוע את שרליז תרון וקריסטן סטיוארט מקריאות את הקטעים הארוטיים ביותר בספר, פשוט לחצו כאן. הגרסה של אלן דג'נרס, אגב, היא המועדפת עלינו.
אלא שאנשים לא רק לועגים לספר הזה. הם גם, ובעיקר, קונים אותו בהמוניהם. לדעתה של גורביץ', זה מתחיל ונגמר בבניית הסיפור. "מהבחינה הספרותית הוא מורכב מאלמנטים שהופכים אותו למאוד מאוד קריא ומאוד מאוד סוחף", היא אומרת. "מבחינת התוכן – מה שיש בו הוא, בלשונה של יונה וולך, פשוט סקס אחר. הדבר שהופך אותו לכל כך נגיש הוא האופן שבו אנחנו לומדים להכיר את הסקס הזה, שהוא סקס הרבה פחות 'פרווה' ממה שרגילים לפגוש בדרך כלל בספרות, וגם בספרות הארוטית. הספר מסופר בגוף ראשון מפי הגיבורה, אנסטסיה סטיל, שכמו רוב הקוראים של הספר הזה היא בורה מוחלטת בעולם ה-BDSM, ומכיוון שהחשיפה שלה לסקס הזה, שבעבור רובנו הוא קופסה שחורה, היא איטית והדרגתית, לא נוצרת התנגדות. בקיצור – זה ריגוש שמתווך באופן שמאפשר לקוראים מן השורה לעכל אותו בקלות רבה".
הפוליטיקלי קורקט הפך לסתם קורקט
גם קייטי רייפי, כתבת מגזין ניוזוויק, יצאה לבדוק מה כל כך מדבק בספרים האלה, וחזרה עם כתבת השער הפרובוקטיבית "Spanking Goes Mainstream" (ספנקינג נכנס למיינסטרים). היא קראה את פיפטי שיידז בקפדנות, והגיעה למסקנה שכריסטיאן גריי הוא סאדיסט המחמד שכל אישה הייתה רוצה. דמות שאולי עברה התעללות מינית בילדותה, אבל לא הפכה לאדם מעוות או מניאק שונא אדם, כפי שהיינו מצפים. אדרבא, גריי תמיד שואל את אנסטסיה הצעירה על תחושותיה בכל שלב ביחסיהם הסוערים, מעביר לה כסף לחשבון הבנק, דואג שהיא תאכל כמו שצריך ואף טורח להביא לה שלל משחות וקרמים להרגעת כאבי ההצלפות שלו. "במילים אחרות", כותבת רייפי, "הוא האיש הקשה הקל ביותר של כל הזמנים".
האם כאן טמון הסוד? למה דווקא הגרסה המכובסת והלא-לגמרי-משכנעת הזו של מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית זוכה להצלחה פנומנאלית בכל רחבי ארה"ב? הרי אין חדש בכמיהה שלנו לגבר קדמוני שיגרור אותנו בשיער למערה שלו ויבצע בנו את זממו, וגם אם בספר קיימים תיאורים נועזים מספיק כדי להבטיח שלא תרצי לקרוא אותו בתור לרופא השיניים שלך, בסופו של יום, הוא מספק הרבה אתנחתות מרגיעות ובטוחות, המקבעות את מודל היחסים המיושן והצפוי של תפקידים מגדריים.
התשובה לפופולריות האדירה טמונה, כנראה, בתופעה חברתית-פוליטית רחבה יותר, שקשורה בנסיבות ובתקופה המבלבלת שבה אנו חיים. עולם שבו השפלות בסקס מסתדרות לא רע עם החיבוק שאחרי והישיבה החשובה למחרת. "חשבתי שיש אירוניה מעניינת בזה שדווקא עכשיו, בתקופה שבה נשים כל כך מבוססות מבחינת קריירה, והשליטה הגברית הופכת שברירית מתמיד, עדיין יש פופולריות עצומה לפנטזיה הזאת של שליטה, לרעיון האולד-פאשן הזה שפתאום יבוא גבר חזק ויסחף אותך", אומרת רייפי בראיון לחדשות CBS.
לדעתה, הרעיון שרווח בקרב הפמיניסטיות בשנות ה-70, שברגע שיהיה שוויון בין המינים הדינמיקה בין גבר לאישה במיטה תשתנה בהתאם, כנראה לא היה ממש נכון. "אני חושבת שבסופו של דבר הרגשות והתפיסות שלנו לגבי מין לא באמת השתנו בעקבות כל השינויים החיצוניים האלה, כמו אפשרויות תעסוקה ושוויון הזדמנויות". למעשה, רייפי סבורה שדווקא העובדה שהספר כתוב כל כך רע, מוכיחה שנשים מוכנות לסבול את האיכות הרדודה שלו כדי לקבל מענה על הצורך החדש-ישן הזה שמתעורר בהן דווקא עכשיו, כשהכל בכף ידן.
"בעידן שלנו, כדי שספר יצליח, יש לטיימינג של הוצאתו לאור חשיבות מאוד גדולה", מסכימה גורביץ'. "ספרי פיפטי שיידז כנראה נופלים על איזה מקום של רעב מאוד גדול למשהו שישנה את הפוליטיקה המינית בין גברים לנשים – וזאת החוזקה שלהם. מעבר לכך שמדובר פה ברומן, סיפור אהבה וגם סיפור סינדרלה, יש בו דיון משמעותי בדיוק בדבר הזה, בפוליטיקה של חדר המיטות ובכל מיני אלמנטים שבאים שם לידי ביטוי כמו כוח, שליטה ומשחקי תפקידים. הוא מאוורר את הפוליטקלי קורקט של חדר המיטות, שכנראה כבר כמה עשורים הוא פשוט יותר מדי קורקט, ומהבחינה הזאת יש בו מסר מאוד מאוד משחרר".
"אני אוכל לקנות לעצמי מטבח חדש"
"בעמוד 50 את כועסת ממש עליו, כל הדברים האלה שהוא עושה ואומר לה...את ממש מתעצבנת. ואז אחרי שלושה עמודים את מתאהבת בו מחדש, בדיוק כמו אנסטסיה בספר" (אם פרברים טיפוסית משתפכת על דמותו של כרסטיאן גריי, בראיון לחדשות abc)
משחרר או משעבד? כנראה שיש יותר מדרך אחת להסתכל על הבשורה שנושא עמו פיפטי שיידז. יש שיטענו שפנטזיית השליטה ששוטפת את נשות ארצות הברית היא אופנה חולפת במקרה הטוב, וטרנד מסוכן במקרה הרע.
במאמר שלה לניוזוויק, מתייחסת קייטי רייפי בין השאר גם להצלחה של הסדרה "בנות" (בארץ משודרת ב-yes), כחלק מתופעה רחבה יותר של רצון להרגיש נזקקת ונשלטת במיטה. הסדרה מתארת את קורותיהן של בנות 20 ומשהו בניו יורק, כולן צעירות שנונות, אינטליגנטיות ושאפתניות, שדווקא ביחסים עם גברים מעדיפות לוותר על הפאסון והכריזמה לטובת כניעה מוחלטת לגחמותיהם של גברים הרבה פחות מוצלחים מהן. כך לדוגמה, כשהחבר ההיפסטר של האנה, גיבורת הסדרה, אומר לה: "אני לא מוכן שתהיי שפחה של אף אחד...חוץ משלי", היא מאפשרת לו להצליף בה ולצבוט את שומן הבטן שלה כאילו זה פורפליי לגיטימי ולא הדבר הכי מביך בעולם. מנגד, בן הזוג של מרניי, השותפה של האנה, הוא התגלמות הרגישות והרומנטיקה של הגבר החדש. אלא שמרניי משתוקקת להשתחרר מכלא הנחמדות של החבר המושלם שלה לטובת גבר כוחני שיעשה בה מעשים שהשתיקה יפה להם.
שולטת או נשלטת, אין ספק שהסופרת אי. אל. ג'יימס מכירה את מגרש המשחקים שלה. צפייה באחד הראיונות הנדירים עם ג'יימס, שאינה מרבה להיחשף בתקשורת ומתעקשת לשמור את שמה המלא בסוד, רק מוסיפה על האניגמטיות של האמא לשניים, המתגוררת כיום בלונדון ומתנהלת בעיקר דרך הסוכנת הבריטית שלה. הסופרת הטרייה הודתה בפני כתבת חדשות abc שהיא לא ממש יודעת איך להתמודד עם תשומת הלב התקשורתית שנחתה עליה. "אני אוהבת פשוט להיות בבית ולשבת מול המחשב שלי", היא מצחקקת במבוכה. על השאלה מאין הגיע הרעיון לספר שמשגע את אמריקה היא משיבה: "קיבלתי השראה מסטפני מאייר ("דמדומים"), היא פשוט הדליקה אצלי איזה סוויץ' אז ישבתי וכתבתי רומן". ומה בנוגע לתיאורים הגרפיים של הסקס? "זה סיפור אהבה", היא מחייכת, "כשאנשים מתאהבים הם עושים הרבה סקס".
ג'יימס הבינה שיש לה יותר מ"פורנו לאמהות" ביד ביום שקיבלה מייל עם הצעה לקניית זכויות היוצרים במטרה לעבד את רב המכר שלה לסרט. לפי הדיווחים, הזכויות נמכרו לאחרונה תמורת 5 מיליון דולר לאחד האולפנים הגדולים בהוליווד. "איך את חושבת שהחיים שלך עומדים להשתנות עכשיו?", שואלת המראיינת את ג'יימס המופתעת. "לא ממש הייתה לי הזדמנות לחשוב על זה", היא משיבה בכנות. "טוב, יהיה לך הרבה יותר כסף", מציינת המראיינת. "כן, יהיה לי יותר כסף", היא מהרהרת בקול רם. "אני מניחה שזה יהיה נחמד. אני אוכל לקנות לעצמי מטבח נחמד".
"זה פשוט רומנטי, נשים מתות על זה"
בזמן שג'יימס מפנטזת על מטבח חדש, הספר שלה ממשיך לסחוף קוראות. בארץ, לעומת זאת, עוד מוקדם לקבוע איך הביצה הקטנה שלנו תעכל תיאורים דוגמת: "לפתע הוא מתיישב, מושך את התחתונים שלי וזורק אותם הצידה. [...] הוא כורע ברך ומותח את הקונדום על אורכו הניכר. הו לא!... באמת? איך?" (עמ' 116, חסכנו מכם דוגמאות למטיבי לכת).
"אני מאמינה שההצלחה של הספר בארץ לא תהיה שונה מהצלחתו בחו"ל", קובעת גורביץ' בביטחון. "אני חושבת כך כי כשקראתי אותו לפני שרכשתי את הזכויות, הדבר הכי מרשים היה שלא יכולתי להפסיק לדבר עליו: דיברתי עליו עם כל מי שהיה מוכן לשמוע. יש בו משהו נורא מפעיל, נורא מטלטל, נורא חדש, נורא סוחף, והדבר הראשון שרוצים לעשות הוא לשתף עוד אנשים, ובעיקר עוד נשים, בדבר הזה. לכן יש בו מרכיב ויראלי שלדעתי הוא לא תלוי תרבות".
"בחו"ל הספר הזה חרג מזמן מהנישה של קוראי ארוטיקה: הוא הפך להיות ספר של נשים מכל שדרות החברה. נשים מדווחות על כך שהוא שינה את חיי המין שלהן. אני מניחה שלא כל הנשים האלה מסתובבות עם אזיקים בתיק מאז שהן קראו אותו".
בהקשר זה, ראוי לחדד כי כתבת השער של ניוזוויק מנפצת את סטראוטיפ קהל היעד. לא רק אימהות פרברים משועממות בגיל העמידה רוכשות וקוראת את הספר בשקיקה, אלא גם נשים צעירות ואורבניות בשנות ה-20 וה-30. אולי ההסבר לפופולריות חוצת הגילאים והדמוגרפיה כלל אינו קשור בתיאוריות מגדריות או נהירה אופנתית אחרי סאדו-מזוכיזם. לפי ארין ויילי, יועצת נישואים מאוהיו שהתראיינה השבוע לחדשות abc, זה הרבה יותר פשוט: "הרעיון הזה, שאת נסיכה בתולית וצעירה ואיזה גבר עשיר הולך לשמוט את הקרקע מתחת לרגלייך, להראות לך את העולם ולסחוף אותך לרומן סוער כי הוא מעוניין אך ורק בך, ורק את יכולה לרפא את נפשו הפצועה – זה מאוד רומנטי, נשים מתות על זה".
וכשמסתכלים על זה ככה, פיפטי שיידז הוא אולי הרומן האירוטי הכי גרפי שתקראו השנה, אבל הוא לא מגלה לנו שום דבר שלא למדנו כבר ב"חלף עם הרוח".
לירון שמם השתתפה בהכנת הכתבה