ניקול מאייר לא הופתעה כשהתעוררה בשישי שעבר והדליקה את הטלוויזיה בביתה שבמלבורן, אוסטרליה. כבר לפני כמה חודשים היא ניסתה לפנות לסגן שר הבריאות יעקב ליצמן בבקשה שיעזור לה ולאחיות שלה להביא את האישה שפגעה בהן מינית, מלכה לייפר, לדין בארצן. אבל כבר אז, כשביקרו בישראל, היה ברור שליצמן לא הולך לעזור. "הוא אמר לנו שהוא מכיר את הסיפור ולא רוצה להתערב. ניסינו להגיד לו שאנחנו הקורבנות ולהציג את הצד שלנו, אבל הוא התעצבן שאנחנו מפריעות", היא אומרת השבוע. "היו לנו חשדות שהוא עוזר לה, שמענו שמועות. בעיקר שמחתי לראות את מה שפורסם עכשיו בישראל כי זה מראה שצדקנו, שכל מה שחשדנו התגלה כנכון. אנחנו לא נסלח לו על זה לעולם".
ניקול ואחיותיה הצעירות, דאסי ארליך ואלי סאפר, הן שלוש הקורבנות המרכזיות בפרשה שמסעירה את הקהילה היהודית באוסטרליה מאז שהתפוצצה: מלכה לייפר הובאה מישראל במיוחד כדי לנהל את בית הספר החרדי לבנות "עדת-ישראל" במלבורן. בשנת 2008 נודע להנהגת בית הספר על טענות שלייפר התעללה מינית בתלמידות, והם קנו לה מיד כרטיס בכיוון אחד ושלחו אותה בחזרה לישראל.
"'עדת ישראל' הוא בית הספר האולטרה אורתודוקסי היחיד במלבורן", מספרת מאייר. "לייפר הגיעה כשהייתי בערך בת 15 וכבר מהרגע הראשון היא פגעה בי, התעללות שנמשכה עד שהיא עזבה את אוסטרליה. שבע שנים. כשהייתי תלמידה היא הייתה מוציאה אותי מהכיתה, ובהמשך, כשעבדתי בעצמי כמורה וכבר הייתי נשואה, הייתי כפופה לה וההתעללות נמשכה. היא התעללה בי אפילו כשהייתי בחודש השני של ההיריון".
ארבע שנים לאחר שהחלה ההתעללות המינית, ניקול גילתה שלייפר פוגעת לא רק בה אלא גם באחותה אלי. "היינו במחנה קיץ של בית הספר. אני הייתי אז מורה צעירה ואחותי תלמידה. ישנו באותו חדר ביחד עם מלכה. היא כנראה הייתה בטוחה שאחותי ישנה, אבל היא לא ישנה, ובעצם ראתה את מלכה פוגעת בי. למחרת בבוקר היא הוציאה אותי מהחדר ונשארה שם לבד עם אחותי. ככה הבנו ששתינו קורבנות שלה".
דיברתן על זה?
"לא, כי לא היו לנו מילים למה שעברנו. גם כשניסינו להזהיר את אחותנו הצעירה דאסי. לא ידענו לתאר את מה שעברנו, כי לא היה לנו מושג. אף אחד לא חינך אותנו על פגיעות מיניות, זה לא משהו שדיברו איתנו עליו כדי שנבין מה קרה".
מאייר מתארת את לייפר כאישה חכמה ובעיקר כריזמטית. "היא הייתה הכל. כולם רצו להיות איתה ולעזור לה, היא ניהלה את בית הספר וכולם אהבו אותה. לא היה כלום חוץ ממנה. אף אחד לא חשב שזה מוזר שהיא לוקחת ילדות מהכיתה באמצע היום ומסתגרת איתן שעתיים בחדר שלה".
לפני שמונה שנים החלו לנזול החוצה לתקשורת האוסטרלית סיפורים על התעללות מינית בקהילה היהודית, ואז פנו חלק מהקורבנות של לייפר למשטרה והגישו תצהירים. שנה אחר כך פנתה משטרת אוסטרליה בבקשה רשמית לישראל להסגיר אותה כדי שניתן יהיה להעמיד אותה לדין. ב-2014 עצרה משטרת ישראל את לייפר, אבל היא שוחררה למעצר בית. "אחותי הצעירה ביותר, דאסי, הייתה הראשונה שהתלוננה במשטרה", מספרת מאייר. "אחריה הלכה גם אלי ואני הלכתי אחרונה. אני מניחה שהחלטנו לעשות את זה כי הבנו מה הכוח שיש לה וכמה היא כריזמטית, ופחדנו שהיא ממשיכה לפגוע בנערות בישראל. רצינו למנוע פגיעה באחרות".
באוסטרליה חשודה לייפר ב-74 מקרים של תקיפות מיניות ומעשי אונס, ומשטרת ויקטוריה מספרת על שמונה מתלוננות שהגיעו אליה עד כה. אלא שלדברי מאייר, הרשימה המלאה ארוכה בהרבה. "אני יודעת בוודאות על לפחות 15 נשים שנאנסו על ידה ועוד רבות שעברו התעללות. כל מי שנפגעה ממנה בבית הספר – היה אפשר לראות את זה בפנים שלה", היא אומרת, "אבל הרבה מאוד קורבנות לא התלוננו כי הן מפחדות. האחיות שלי כבר לא דתיות והן לא חלק מהקהילה, אבל אני עדיין כן, ויש אנשים שלא מדברים איתי בגלל שהתלוננתי. אני זוכרת שהיה רב שאמר לי, 'אישה? כמה גרוע זה כבר יכול להיות?', אבל זה רע. רע מאוד. אנשים רוצים את הפרטים הגרפיים, את הפורנוגרפיה, אני לא אתן להם את זה. תשתמשו בדמיון שלכם. אני רק אגיד שאישה יכולה להתעלל מינית לא פחות מגבר. זה אותו כוח ואותה סמכות".
"רק בגיל 19 הבנתי שאמא שלי פגעה בי"
התפוצצותה המחודשת של פרשת לייפר הצליחה להסעיר את התקשורת לא רק בישראל, אלא גם בעולם. סיפורה של "המנהלת הפדופילית" שנהנית ממקלט בישראל בחסותו של סגן שר הבריאות לאחר שראתה בבית הספר שעבדה בו בופה לסיפוק צרכיה – כפי שנכתב עליה בתקשורת האוסטרלית - הצליחה לצמרר ולהרגיז רבים. אבל הפרשה הזו גם פתחה צוהר לנושא חשוב אך מושתק: נשים שתוקפות מינית.
למרות הכותרות והכינוי שהוצמד לה, וגם בהנחה שעשתה את כל מעשי הזוועה שמיוחסים לה, אין כרגע סיבה לקבוע שמלכה לייפר היא פדופילית. לפי מה שידוע עד כה, הצעירות שהיא פגעה בהן היו בנות 13 ומעלה. קטינות, כן. מתחת לגיל הסכמה, בוודאי. תחת מרותה, בהחלט, אבל לא ילדות שטרם הראו סימני התפתחות מינית, ההגדרה למשיכה פדופילית. זה כמובן לא משנה מבחינת חומרת המעשה, אבל זה בדיוק העניין עם התופעה שאנחנו מדברים עליה. היא מאוד נדירה, כמעט ואינה מדוברת או נחקרת, ואם כבר בודקים אותה – חשוב לדייק במינוחים.
מבחינה היסטורית, פגיעה מינית בכלל ופגיעה מינית בקטינים בפרט נתפסת כפגיעה של נער או גבר בילדה או בנערה. רק לקראת סוף המאה הקודמת גברה ההכרה שגם בנים וגברים נפגעים מינית - ושגם נשים עלולות לפגוע מינית. לפי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, הפוגעת היא אישה רק בכ-1.8% מכלל הפניות. רוב הנתונים הקיימים - של משרד הרווחה, של המועצה לשלום הילד ומניתוח מחקרים - מתיישבים עם הנתון הזה. עם זאת, ההערכות של כל הגורמים הן שהיקפי התופעה גדולים יותר אך סובלים מתת דיווח.
גם בהיעדר מספרים מוחלטים, ברור שהתופעה קיימת בקרב נשים. היא אמנם זעירה בהיקפיה בהשוואה לפגיעות מיניות מצד גברים, אבל קיימת. אלא שהחברה שלנו עדיין לא ערה אליה, ואולי מתייחסת אליה בסלחנות יתר. התפיסות החברתיות הללו, שרואות בנשים נפגעות אך לא פוגעות, הן חלק מהגורם לתת-הדיווח. לדוגמה, בסקר שהזמינה המועצה לשלום הילד ב-2008 טענו 28% מההורים כי נשים כלל אינן פוגעות מינית בקטינים. נערים שעוברים אונס סטטוטורי (בעילה אסורה בהסכמה) בידי אישה מקבלים מהסביבה מסרים חיוביים, כאילו מדובר ב"טקס מעבר" נחשק מילדות לבגרות, במקום לפגוש גינויים חברתיים. אבל פגיעה מינית בידי נשים עלולה להיות חמורה ולבוא לידי ביטוי במגוון מעשים – חלקם גלויים, קיצוניים וכפויים ואחרים סמויים. החל מפיתוי קטין למעשה מיני ועד להחדרת חפצים ואצבעות לגופם של המותקפים.
לפי מחקר שערך משרד הרווחה ב-2014, רבות מהפגיעות המיניות של נשים בקטינות או קטינים מסוות בתוך אקטים של טיפול או שמירה על היגיינה. מה שמקשה על איתור המעשים וכך הם אינם מדווחים. קל להבין את הבעיה בהתחשב בתפקידן המסורתי של נשים כמטפלות בילדים; פעילויות אינטימיות כמו רחיצה, הלבשה והפשטה, השכבה לישון, והחלפת חיתולים הן חלק בלתי נפרד מהיומיום של נשים רבות – אבל הן גם פותחות פתח לפגיעות מיניות שקשה לזהות.
הנפגעים והנפגעות, שממילא מתקשים לספר על מה שקרה, מגלים קושי עוד יותר גדול לדבר לא רק בגלל הקושי לזהות את הפגיעה, אלא גם מתוך הרגשה שהם היחידים שנפגעים ומהחשש שלא יאמינו להם. הסיפור של מלכה לייפר ממחיש כמה.
"רק בגיל 19 הבנתי שאמא שלי פגעה בי מינית. בכלל לא קישרתי את זה, כי גם אצלי בראש, פגיעה מינית זה משהו שעושה גבר. אבל אמא בילדים שלה? ממש לא", מספרת סיגל (שם בדוי) מאזור המרכז. "אני זוכרת שסיפרתי לחברה מה קרה לי והיא אמרה, 'פגיעה על ידי גבר זה הכי נורא, פגיעה על ידי אישה זה כלום'. זה פשוט לא נכון".
תקשיבי, מדובר באונס
היא בסוף שנות ה-20 לחייה. נשואה, עובדת בעבודה מכובדת במשרד ממשלתי, אבל מה שקרה לה בילדותה רודף את סיגל עד היום – וחשוב לה לדבר על זה כדי שנפגעות ונפגעים אחרים יבינו שהם לא לבד. "אני כל כך מתרגשת שאנחנו מדברות על זה", היא אומרת. "אני לא זוכרת את החיים בלי ההתעללות בי ובאחים שלי. במקרה שלנו הפגיעה הייתה במקלחת, בזמן שהיא הייתה רוחצת אותנו. כבר מגיל מאוד מאוד צעיר אני זוכרת ככה את המקלחות, וזה נמשך עד גיל 14. רק אז התחלתי להתקלח לבד".
עד כמה זה היה תדיר?
"זה קרה כל יום. לא ידעתי מה זה התעללות מינית ולא ידעתי לקרוא לזה בשם, אבל זה היה משהו שמאוד מאוד התביישתי בו. אולי זה אומר עליי משהו, העובדה שאני לא מתקלחת לבד? היא הייתה מאלצת אותי לחכות לה לפחות שעה ולפעמים שעתיים בלי בגדים, בתוך האמבטיה, כשאסור לפתוח את הברז. לא משנה אם קיץ או חורף, לא משנה אם אני בת חמש או בת 12, תמיד צריך לחכות. וקר, והגוף רועד, והשערות סומרות ואני צמאה ורעבה. אבל אסור לפתוח את הברז. להפרת פקודה יש השלכות חמורות. כל מה שנשאר זה לחכות מפוחדת לאותן ידיים ארוכות שנכנסות פנימה לקרצף ולשפשף הכי יסודי שרק אפשר. ובכל פעם כשכאב, כשהגוף התכווץ, כשהדמעות רצו לצאת, שמעתי אותה אומרת, 'את חייבת להיות נקייה ושם למטה יש הכי הרבה לכלוך'".
להתעללות המינית שעברו סיגל ואחיה נלוותה גם התעללות פיזית. כשהדברים נעשו קשים מנשוא, היא אזרה אומץ והתלוננה בבית הספר על ההיבט הפיזי של ההתעללות. התלונה גרמה לאימה להיזהר יותר במעשיה, אבל היא לא זזה מהאמבטיה. "היא הייתה עומדת בפתח, מסתכלת, שואלת 'את רוצה שאני אעזור לך?'. זה בעצם המשיך, אבל באופן פחות אלים".
ואיפה אבא היה בתוך כל הסיפור הזה?
"אבא שלי היה החלש. זה היה הפוך ממה שרגילים לשמוע על אלימות במשפחה ופגיעה מינית, אפילו בדוחות של הרווחה על המשפחה הם התמקדו באיך שאבא שלי התנהג ופחות באיך שאמא שלי התנהגה. כאילו שהם בכלל לא חיפשו שם".
בגיל 15 הוצאה סיגל מהבית והגיעה למשפחת אומנה. בגיל 16 התחילה טיפול. "באחת הפגישות הראשונות המטפלת שאלה, 'יכול להיות שעברת תקיפה מינית?'. אמרתי לה, מה פתאום. היה לי ברור שלא, כי הדבר הראשון שחשבתי עליו זה משהו שאבא שלי עשה, וזה באמת לא היה. רק אחרי שלוש שנים של טיפול, בגיל 19, הצלחתי לתת שם למה שקרה לי. סיפרתי למטפלת שלי על המקרה הכי קשה שעברתי, בגיל שמונה. אחרי המקלחת אמא זרקה אותי על המיטה מול אחים שלי ואמרה, 'עכשיו תראו מה צריך לעשות לזונה מלוכלכת'. המטפלת אמרה לי: 'תקשיבי, מדובר באונס'. הסתכלתי עליה בעיניים מופתעות אבל משם לאט לאט התחילה ליפול ההבנה".
הרגשת חוסר אמון מצד אנשים שסיפרת להם שעברת התעללות מינית על ידי אמא שלך?
"לשמחתי מצד המטפלים לא, אבל באופן כללי, אנשים לא רוצים להאמין שאישה יכולה להיות משהו כל כך נורא. בטח לא אמא".
כבר שלוש שנים שסיגל הולכת לקבוצת תמיכה לנשים נפגעות תקיפה מינית. מבין חברות המעגל, היא היחידה שנפגעה על ידי אישה. "היו הרבה פעמים שאמרתי לעצמי, 'רגע, יש פה בנות שבאמת נאנסו, מה את עושה פה?'. לקח לי הרבה זמן להבין שבאמת מדובר בפגיעה מינית לא פחות חמורה. בסופו של דבר יש לכולנו סימפטומים של פוסט טראומה, של קושי בכל העניין של יחסים אינטימיים והבושה סביב זה".
את יכולה לדמיין איך היית מרגישה אם גם את היית קורבן של גבר?
"אני בטוחה שהיה לי הרבה יותר קל להבין מה קרה. זה היה עולה בשלבים מוקדמים של הטיפול ואולי אפילו הייתי מדווחת על זה, זה היה יותר ברור. הרבה מאוד אנשים שחוו או חווים פגיעה בידי אישה לא יודעים לתת לזה שם כי זה שטח אפור".
שישראל תסתכל עלינו, הקורבנות
כשאנחנו מנסים להבין לעומק מיהן הנשים שעלולות לפגוע מינית, התשובות לא מפתיעות: רבות מהן, לפחות מחצית לפי אסופה של 61 מחקרים שנערכו על יותר מ-6,000 נשים, נפגעו מינית בעצמן. ברוב במקרים מאחד ההורים, ובגיל מוקדם. אחת ההשערות היא שנשים שפוגעות מינית בבגרותן נפגעו בעצמן מידי נשים.
מחקרים מראים שרבות מהנשים הפוגעות מתמודדות עם הפרעות פסיכיאטריות או עם מוגבלות שכלית או התפתחותית. קרוב לשליש (32.7%) הן בעלות היסטוריה של התמכרות לסמים או לאלכוהול; לרבות מהן (38.5%) היה עבר פלילי שלא כלל עבירות מין לפני שהחלו לפגוע מינית. מחקרים מראים גם שנשים נוטות לפגיעה מינית אלימה פחות מזו של גברים, וכי הקורבנות שלהן הם בסבירות גבוהה אדם קרוב.
לא הרבה ידוע על מלכה לייפר, אם לשמונה, ועל הרקע שהוביל אותה למעשים שבהם היא חשודה. כעת היא מתגוררת עם בעלה בהתנחלות עמנואל ומאז שעזבה את עבודתה באוסטרליה אינה עובדת. בשנת 2016 הופסק הליך ההסגרה שלה לאוסטרליה לאחר שחוות דעת פסיכיאטרית קבעה שאינה כשירה לעמוד לדין; הטענה התערערה כשנחשף שתועדה במשך חודשים ארוכים על ידי חוקרים פרטיים כשהיא מבלה עם ילדיה ונכדיה, נוסעת לבני ברק ובחזרה, מדברת בטלפון ובאופן כללי מנהלת חיים נורמטיביים שנטען שאין ביכולתה לנהל. בשבוע שעבר נחשף כי לפי החשד קיבלה את חוות הדעת הפסיכיאטרית השנויה במחלוקת בסיועו של סגן שר הבריאות. מוקדם יותר החודש נעצרה לייפר על ידי המשטרה בחשד שזייפה מחלת נפש בכדי להימנע מהסגרה ומאז היא נמצאת במעצר בנווה תרצה. עדיין לא ברור מתי ואם בכלל תוסגר לאוסטרליה.
"הייתי רוצה שישראל תסתכל עלינו, הקורבנות, תשים את מלכה על המטוס ותשלח אותה לאוסטרליה", אומרת ניקול. "זה שנים של טראומה ואנחנו רוצות אותה בחזרה פה, שתעמוד למשפט ותיתן לנו את הקלוז'ר שמגיע לנו. קורבנות לא צריכות לחיות בפחד. תזכרו שאתן לא לבד ואל תפחדו לעמוד על שלכן".
תגובות:
מלשכת סגן שר הבריאות יעקב ליצמן נמסר: "הדברים אינם נכונים כלל. מדיניות ליצמן היא אפס סלחנות בנושאי פגיעות מיניות ולגמרי נגד צד הפוגעים. מדובר בפגישה חפוזה שאינה מקובלת לקיימה במסדרונות. בניגוד לנטען, ליצמן הקשיב למרות זאת לדברים ואף הציע לקיים פגישה מסודרת בלשכתו עם הנציגות. יש להצטער שפגישה זו לא יצאה לפועל למרות ניסיונות מצד איש קשר מטעם לשכת סגן השר".
לעצם הטענות בנושא לייפר נמסר ממקורבי סגן השר: "בניגוד מוחלט לפרסומים השונים, בסביבת ליצמן בטוחים שאין שחר להדלפות ולהכפשות עליו. סגן השר הקפיד שלא התערב בעמדת גורמי המקצוע והורה להם לפעול אך ורק לפי החוק. הפסיכיאטרים הבכירים אף אמרו זאת בשמם ובאופן רשמי בעיתון ידיעות, שלא הופעל עליהם כל לחץ מצד ליצמן. יוזכר, במאי 2013 גם נחקר ליצמן בחשד שהורה לגורמי רפואה לפעול בניגוד לעמדתם כביכול, ובתוך זמן קצר הבינו רשויות החוק שלא נפל כל פגם במעשיו והתיק נסגר. יושרו הציבורי ועשייתו העצומה של סגן השר ליצמן, בייחוד בתחום פניות ציבור מכל האוכלוסיות, מוכרות וידועות לכל, תוך הקפדה מדוקדקת לשמירת החוק, והדבר יוכח במהרה".
עו"ד יהודה פריד ועו"ד טל גבאי המייצגים את מלכה לייפר בתיק ההסגרה, מסרו בתגובה: "מרגע פרסום החשד נגד סגן השר ליצמן החל להתנהל בתקשורת קמפיין אגרסיבי על ידי גורמים מעוניינים, אשר מבקשים לקשור מין שאינו במינו, תוך סילוף העובדות לאשורן. ראשית נציין, הגב' לייפר לא הורשעה ולא מואשמת בגין עשרות עבירות מין ואף לא ברחה לישראל על מנת למלט עצמה מהדין. הגב' לייפר עלתה לישראל בשנת 2008 ורק בשנת 2014 הוגשו נגדה תלונות על ידי שלוש אחיות, אשר התלוננו כי הגב' לייפר ביצעה בהן עבירות מין. מטבע הדברים, תלונות אלו טרם נתבררו ואף הגב' לייפר טרם נחקרה על כך כחשודה, וממילא לא עומד נגדה כל כתב אישום.
"צריך להדגיש, כי אין כל קשר לחשד כפי שפורסם נגד סגן השר ליצמן לענייננו שהרי פני הדברים הם שהגב' לייפר עצורה למעלה משנה בגין חוות דעת אחת - אותה אימץ הפסיכיאטר המחוזי - אשר קובעת שהיא בריאה וכשירה לעמוד לדין ולא להיפך. חוות דעת זו מנוגדת למספר דו ספרתי של חוות דעת מתקופות שונות שקבעו וקובעות גם כיום כי הגב' לייפר הינה חולת נפש ואיננה כשירה לעמוד לדין. אם לא די בכל הרי שהפסיכיאטריים בשירות בתי הסוהר אינם מקבלים את חוות הדעת אשר קובעת כי הגב' לייפר בריאה וכשירה לעמוד לדין אלא מאבחנים אותה כחולת נפש ומעניקים לה בימים אלה ממש טיפול אנטי פסיכוטי משמעותי, מסכן חיים, תוך הגברת המינונים מעת לעת.
"אנחנו סמוכים ובטוחים כי אף רחש לא ימנע מבית המשפט להגיע לחקר האמת במיטב הכלים המקצועיים העומדים לרשותו, ודוחים כל ניסיון מטעם גורמים מעוניינים להשפיע על בית המשפט באמצעות פרסומים שגויים".
ליצירת קשר עם הכתבת liat.barstav@mako.co.il