על דלת הכניסה של הבית שברמלה תלוי שלט צבעוני ועליו מודבקות המילים "ברוכים הבאים למשפחת חסדאי". על הצד השני של הדלת תלויות עשרות תמונות שבהן נראית משפחה שלמה ומאושרת. בתוך הבית, בסמוך לבלוני ההליום הכסופים שנשארו עוד מיום ההולדת של יובל בת העשר, ניצב נר נשמה ולצדו תמונה מחויכת של מי שעד לפני שבעה חודשים היה עמוד התווך של המשפחה - אופיר חסדאי.
ההכנות לפורים בעיצומן. בשבוע הבא יובל עתידה להגשים חלום ולהגיע לתחרות התחפושת הבית הספרית מחופשת לתולעת ספרים. את התחפושת תפרה במיוחד בשבילה אשה אנונימית שנחשפה לסיפור המשפחה ונרתמה לעזור. "פורים היה החג של אופיר", מספרת דקלה חסדאי (41), שאיבדה את בעלה אופיר לאחר שנורה במהלך ויכוח על חנייה בקיץ האחרון. "כמה שבועות אחרי שאופיר נרצח יובל לקחה אותי לשיחה ושאלה מה יקרה בפורים. זה הטריד אותה. היא סיפרה לי שהוא הבטיח לה תחפושת מיוחדת, כמו שהוא עושה לה בכל שנה".
ומה אמרת לה?
"אמרתי לה שאבא לא פה. אז עוד לא הייתה לי תשובה בשבילה", היא מספרת. "אופיר חיכה לפורים כל השנה, היה לו מוח יצירתי, הוא היה מכין לבד את התחפושות של הבנות. כל פורים הוא היה מגיע לבית הספר של יובל ועושה הצגות לכיתה שלה, מתחפש לדמויות ומשמח את הילדים. תראי", היא מסתכלת בטלפון הנייד שלה, מחייכת בגאווה ומציגה לי תמונה משפחתית שצולמה בפורים אשתקד; "הוא מחופש לאיש שיושב על הכתפיים של דונלד טראמפ. רק אופיר יעשה דבר כזה".
כל לילה האסימון נופל מחדש
אופיר חסדאי נרצח ב-28.7.19. החשוד ברצח הוא ויקטור קטן, שירה בו לאחר שהשניים נקלעו לוויכוח על חנייה. "באותו יום אפילו לא הספקנו להיכנס לקניון", משחזרת דקלה את האירוע בדמעות. "נסענו עם יובל ואריאל הבת הקטנה שלנו, וחיפשנו חנייה במשך כמה דקות. פתאום הבחנתי במישהי שיוצאת מחנייה וביקשתי מאופיר שיחכה בצד עד שתצא. בזמן שהמתנו ויקטור נכנס לחנייה. אלו היו שתי חניות צמודות ואז ויקטור נעמד באמצע. אשתו יצאה לכוון אותו, ואופיר מתוך האוטו ביקש שתכוון את ויקטור לחנות בחנייה אחת. אני לא יודעת מה בדיוק היא אמרה לו אבל בשלב הבא אופיר יצא מהאוטו וראיתי שהיא מכה בו בחזה עם התיק שלה. הוא הדף אותה והיא נפלה על הרצפה. כשזה קרה אופיר נבהל והשתתק. באותו רגע ויקטור יצא מהאוטו, הטעין את האקדח וירה באופיר ברגל. אני עמדתי ליד אופיר. הוא נפל וצעק לויקטור 'מה, אתה דפוק? מה אתה יורה בי?'. איך שהוא סיים להגיד את המשפט הזה, ויקטור כיוון את האקדח לחזה שלו וירה. זהו, ככה הוא גמר אותו".
באוגוסט האחרון הגישה פרקליטות מחוז מרכז כתב אישום לבית המשפט המחוזי בלוד נגד ויקטור קטן, בגין רצח בכוונה תחילה. המשפט של קטן נקבע לחודש יוני הקרוב. ב-4.2.20 עורכי הדין המייצגים את ויקטור קטן הגישו ערר לבית המשפט העליון שבעקבותיו הוחלט כי ויקטור קטן ישהה בפיקוח אלקטרוני בביתו עד תום ההליכים.
איך הגבת כשגילית על השחרור של ויקטור למעצר בית?
"אני זוכרת בדיוק את השיחה שהפרקליטה שלי עשתה לי. הזדעזעתי, התחלתי לבכות בטירוף, ניסיתי לדבר עם אנשים ולעשות משהו אבל לא הצלחתי. זה פשוט לא הוגן. הוא רצח, ועכשיו הוא יושב בבית. הוא ישן במיטה שלו, מבלה עם המשפחה שלו. רואה את הנכדים שלו ומעביר את החגים בבית, כמו כולם, בעוד שאני לבד, בלי בעלי. בעלי קבור באדמה בגללו".
הוא התנצל בפנייך?
"ממש לא, גם אשתו לא. במשפט הוא אפילו לא הסתכל לי בעיניים, בזמן שאני לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים. הם לא הביעו שום חרטה, גם ביום הרצח, אני זוכרת שאחרי שהוא ירה הוא חיבק את אשתו וניסה להרגיע אותה, בזמן שאני נשארתי בהלם עם הבנות".
אופיר ודקלה הכירו בצבא, "ובהתחלה לא הסתכלתי לכיוון שלו", היא מספרת. אבל ארבע שנים מאוחר יותר הם התחתנו, ושבע שנים לאחר מכן נולדו התאומות יובל ורוני, היום בנות עשר. "רוני סובלת משיתוק מוחין ופיגור שכלי, היא לא הולכת ולא מדברת", מספרת דקלה ומפנה אותי לחדרה של רוני המתוקה שבדיוק צופה בטלוויזיה. אריאל, הקטנה, נולדה לפני שנה ואחד עשר חודשים. "היא מאובחנת עם ניוון שרירים ומחוברת למכונת הנשמה, אבל אני אופטימית, היא פייטרית אמיתית". גם דקלה עצמה אובחנה עם ניוון שרירים לאחר הלידה של אריאל.
"שלוש הבנות נולדו בעקבות הפריה חוץ גופית", מסבירה דקלה את הרקע הרפואי שלה ושל הבנות, "בהריון עם התאומות סבלתי מרעלת הריון. הן נולדו בשבוע ה-32 ואני זוכרת שרוני נולדה בצבע שחור. היא הייתה בלי דופק ובלי נשימה, בגלל זה עד היום היא סובלת מבעיות רפואיות". ההיריון של אריאל נקלט לאחר שמונה שנים של ניסיונות. "כשאריאל נולדה אבחנו שיש לה ניוון שרירים גנטי, ואחרי זה בדקו אותי ואבחנו גם אותי", היא נעצרת. "אני אומרת לך את זה כדי שתביני שאם אני הייתי נבדקת לפני ההריון הייתי יכולה להוציא את הגן הזה מהמבחנה, ואריאל הייתה נולדת ילדה רגילה. עד היום אני מרגישה אשמה על זה".
איך אפשר להרגיש אשמה על משהו שאפילו לא ידעת עליו?
"זה בדיוק מה שאופיר היה אומר לי. תמיד אמרתי לו שהכל באשמת הגנים הדפוקים שלי והוא היה מרגיע אותי. אז זה עוד היה עובד. לאריאל לא נתנו שום סיכוי לשרוד. היא הייתה מאושפזת כמה חודשים. אני זוכרת שכשהבאנו אותה הביתה אמרתי לאופיר 'טוש (כינוי חיבה), הנה הצלחנו, הבאנו אותה, כולנו בבית והכל בסדר, עכשיו מה שנשאר לנו זה להילחם נגד העולם'. שמונה חודשים עברו והוא נרצח".
איך יובל הגיבה למוות של אופיר?
"יובל ראתה את הכל, בשעות הראשונות אחרי שהוא נורה ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי לה שיהיה בסדר, באמת חשבתי שיהיה בסדר. כשסיפרתי לה שהוא נפטר היא צרחה בקול כזה שמעולם לא שמעתי ממנה, הבניין רעד. אני זוכרת שחיבקתי אותה חזק ואמרתי לה שעכשיו אני אמא שלה ואבא שלה ביחד. בחודש הראשון היא ישנה איתי. במשך היום באו אליה חברות והיא הלכה לבית ספר, אבל כל לילה נפל לה האסימון שהוא איננו, היא הייתה בוכה במיטה וצועקת שהיא רוצה את אבא".
ורוני? את חושבת שהיא הבינה שאופיר איננו?
"לפני כמה חודשים הייתה לי סיטואציה מדהימה איתה. ישבנו יחד בסלון והראיתי לה תמונה של אופיר. פתאום היא הורידה את הראש, סתם ככה. הרגשתי שהיא מבינה שאופיר לא קיים. באותו רגע הרגשתי שהלב שלי נשרף, לא הפסקתי לבכות. רוני הייתה הפרויקט של אופיר, היא הייתה מטורפת עליו, היה ביניהם חיבור שאי אפשר להסביר".
אופיר רצה שהכל יהיה מושלם
בשבעת החודשים האחרונים דקלה מנסה לחזור לחיי שגרה ככל הניתן. הבנות נמצאות במסגרות לאורך היום ולוח הזמנים של יובל מלא גם אחר הצהריים "אני דואגת שהיא כל הזמן תהיה בפעילות", היא מספרת. דקלה עדיין לא חזרה לעבוד, לוח הזמנים שלה נע בין טיפולים בריאותיים לבנות לבין ועדות כספיות בענייני המשפחה. "בגלל הבנות אני לא יכולה להרשות לעצמי להישבר ולא לתפקד. אני לא יכולה לקחת צ'אנס שהרווחה תיקח לי את הבנות אם לא אתפקד. בימים אני חושבת עליהן ובלילות אני מתרכזת בעצמי".
וכמה יוצא לך לחשוב על אופיר?
"כל הזמן. כל רגע בחיים. נגיד אתמול התעוררתי מחלום עליו ב-3 לפנות בוקר. חלמתי שחברה הגיעה לנקות לי את הבית והוא הגיע יחד איתה, עמד מאחורי וניקה גם", היא צוחקת. "אני חולמת עליו כמעט בכל לילה. חולמת שאני רואה אותו. גם יובל חלמה עליו לא מזמן. היא סיפרה לי שהיא חלמה שהוא אמר לה 'את חזקה ואת תעברי את זה'. כשהיא סיפרה לי את זה היא שמחה מאוד. אמרתי לה "את רואה, גם אבא חושב כמוני, גם הוא אומר שאת אלופה ולוחמת".
אתן מדברות עליו הרבה?
"המון. לפני חודש היא בילתה עם חברות ומשום מקום התקשרה אלי ושאלה אם כדאי לה למחוק את המספר של אופיר מזיכרון הטלפון שלה. כשהיא הגיעה הביתה היא בכתה שזה לא פייר שהיא צריכה למחוק את הטלפון של אבא שלה. גם אני מחקתי את המספר לא מזמן. אני מפחדת שפתאום מישהו יתקשר אלי מהפלאפון שלו ואני אבהל. תשמעי, זה לא פשוט, פתאום להוציא אותו מהקבוצה של המשפחה. זה קשה וזה גם לא לגמרי אמיתי, כי המספר טלפון שלו ומספר תעודת הזהות שלו עמוק בתוך הראש שלי".
את בוכה ליד הבנות?
"כמעט ולא. לפני שבוע פרצתי בבכי בגלל שנזכרתי באופיר. ניסיתי להסתיר את זה מיובל אבל לא הצלחתי. כשיובל ראתה את זה היא אמרה "אמא, את אמרת שאני יכולה לבכות ולהוציא את הכל, ושאת פה לחבק אותי. אז גם את יכולה להוציא את הבכי מולי". יובל ילדה מדהימה וחכמה, באמת. אבל אמרתי לה שהתפקיד של אמא זה לחזק אותה ולהראות לה שמחה".
איפה אופיר הכי חסר לך?
"בכל דבר. אופיר היה מלך, הוא תמיד היא מבקש ממני לנוח ומציע לעשות בשבילי הכל. הוא היה עוזר לי בבישולים. הוא היה מנקה, עושה כביסות, מסדר את המפה על השולחן". היא מחייכת. "היה לו קטע כזה, נורא היה חשוב לו לסדר שהמפה תהיה ישרה. גם השמיכה. הוא תמיד היה מיישר אותה, אפילו אם קמתי רק לרגע מהמיטה הוא ישר יישר את השמיכה. הוא רצה שהכל יהיה מושלם".
והיום את מיישרת את השמיכה?
"כן".
תוך כדי הראיון דקלה ואני מדפדפות בזיכרון התמונות שבטלפון שלה. "תראי, התמונה הזו צולמה ממש לפני שהוא נרצח", היא מפנה את תשומת ליבי לצילום זוגי. "כשאופיר נרצח הפסקתי לאכול", היא מסבירה את השינוי החיצוני שלה שמשתקף בתמונות. "בחודש הראשון לאחר שנרצח ירדתי 15 קילו, וחודשים אחר כך עוד 10. אני יודעת שזה מהדיכאון, מהבדידות. הלבד היה ההתמודדות הכי קשה שלי. יותר מהכל".
מתי את מרגישה לבד?
"בעיקר בשבתות. לפני שאופיר נרצח שמרנו שבת. התחלנו עם החיבור לדת בלידה של אריאל, בחודשים הראשונים, כשהיא הייתה מאושפזת, הייתי צמודה אליה, שמרתי שבת, התפללתי וקראתי תהילים ליד המיטה שלה מהבוקר עד הלילה. כשאופיר נרצח הפסקתי להאמין. לא הצלחתי להתמודד עם חוסר המעש ותחושת הבדידות וכתוצאה מכך הפסקתי לשמור. יותר מזה, התחלתי לחלל את השבת ובגדול. זו הייתה התפרקות כזו. היום אני יכולה להגיד לך שזו הייתה הדחקה".
איך הבנת את זה?
"נרגעתי עם הזמן. בתקופה האחרונה התחלתי לחשוב שוב על לשמור שבת. לבלות עם הבנות שלי צמוד לאורך כל השבת. אני לא מבשלת בשבת, אבל אולי נראה טלוויזיה יחד".
עם בני המשפחה של אופיר הקשר מעט התערער בחודשים האחרונים, דקלה מספרת שההידרדרות התחילה בעקבות יום ההולדת שלה. "חגגתי יום הולדת בבית עם חברות והן שיתפו תמונות שלי מחויכת ושמחה", היא מספרת, "אחרי יום ההולדת אחותו של אופיר שלחה לי הודעה שזה מפריע לה שאני חוגגת ככה".
אבל מותר לך גם ליהנות.
"אני חושבת שזה הכעיס אותן. אני מבינה אותן שזה קשה, אני יודעת שיהיה להן קשה אם יהיה לי בן זוג, מבחינתן זה טרי מדי".
תגידי, איך זה הגיוני בכלל?
בספטמבר האחרון נכנסו בנות משפחת חסדאי לדירה חדשה שניתנה להן על ידי שירותי הרווחה. "היינו אמורים לקבל את הדירה בלי קשר לרצח של אופיר, בגלל הנכות של הבנות. אבל רק אחרי הרצח קיבלתי את הדירה. אופיר כל כך חיכה לזה".
ואת מקבלת עוד עזרה מהמדינה?
"אני חיה על קצבאות נכות שלי ושל הבנות. זה מספיק לי כדי לחיות".
זכור לי שאחרי שנרצח פתחתם מימון המונים לתרומות. הוא עדיין קיים?
"לא. ואני גם לא יכולה להגיד לך כמה כסף גייסנו, אבל קיבלנו באמת יותר מדי. אחים שלי מנהלים את החשבון הזה אז אני לא ממש מבינה בזה. אבל אני יודעת שכל הכסף שנתרם סגור בחשבון נאמנות של הבנות. אני לא יכולה לגעת בכסף הזה ואני גם לא רוצה, אבל אני יכולה להגיד לך שאנשים עשו בשבילי הרבה".
את מרגישה את האהדה מהציבור?
"כן. כל הזמן כותבים לי הודעות, מחזקים אותי ואומרים שאוהבים אותי. בחודש שעבר יובל חגגה יום הולדת. את המסיבה ארגנה לה בחורה שנחשפה לסיפור שלנו בתקשורת. היא עשתה לה מסיבת 'טיק-טוק' והביאה בר ממתקים וצלמת".
יוצא לך לחשוב מחשבות בסגנון "למה הכל קורה דווקא לי"?
"כן. תגידי לי את, איך זה הגיוני בכלל? קיבלתי בחיים מכה אחרי מכה אחרי מכה. המצב הבריאותי של הבנות, המצב שלי וכמובן הרצח של אופיר. חשבתי שלפחות עם אופיר אני אחיה עד שנהיה בני שמונים. שלפחות יהיה לי אותו לכל החיים. כל כך אהבתי את אופיר. ותמיד אמרתי לו את זה. תמיד אמרתי לו שאני אוותר על החיים שלי בשבילו וגם הוא היה אומר לי את זה".
בין הדברים הקשים שדקלה מספרת, אפשר מדי פעם להבחין בחיוך קטן על פניה, במיוחד כשהיא מדברת על אופיר. אולי זה הזמן שחלף, אולי זה הצורך להמשיך כרגיל למען הבנות. ואולי זה רק למראית עין: "אופיר כל הזמן בראש שלי, הזמן הוא לא פקטור. אפילו אתמול בלילה", היא נעצרת לרגע ומוציאה שוב את הטלפון שלה מהכיס, "תראי, לפני תשע שעות פרסמתי תמונה של אופיר. כתבתי שאני מתגעגעת אליו".
"הרבה זמן התעסקתי בשאלה למה לחצתי עליו ללכת לקניון באותו", היא משתפת אותי רגע לפני שאני יוצאת מביתה. "הוא לא רצה ללכת, הוא עשה את זה בשבילי".
וואו. זה גרם לך להרגיש אשמה?
"בעבר כן. היום, בגלל שהאמונה שלי חוזרת אני מבינה שמה שצריך לקרות קורה, אני מנסה לא להתעסק בהאשמות. היום אני מבינה שאם הוא לא היה מת ככה, הוא כנראה היה מת בדרך אחרת. אני בטוחה בזה".
מה השלב הבא מבחינתך?
"אני רוצה להרגיש אופטימית. אני מחכה לרגע שבו אני אפסיק לבכות ואתחיל לחייך. עכשיו התחלתי לעבוד על רישיון נהיגה. אני רוצה להתחיל לנהוג".
הופה! רגע, ואולי אני מגזימה, אבל מה עם עוד ילד?
"חכי. האמת שבקרוב אני לא רואה את זה קורה אבל בהמשך מה שיהיה יהיה. בורא עולם יחליט".