המשחק האהוב על קינן כרגע נקרא "אוי איך אני עייפה, עייפה, עייפה". במשחק הזה אני כל כך עייפה שאני חייבת להניח את הראש שלי עליו, ומיד להירדם בקולות נחירה-שריקה. קינן, שנהנה מהעמדת הפנים, פורץ מיד בצחוק. כשהצחוק נחלש והופך לאנחות ילדיות, מגיע תורו של יפתח להכריז בקול שאוי הוא עייף עייף - והוא בא ומועך את שנינו יחד, תוך התחשבות במשקל גופו של הפעוט בן השנתיים. את המשחק הזה, ואחרים שדומים לו, קינן לא יזכור לעולם. הוא גם לא יזכור את האיש בחוף הים שתפס לו יונה כדי שיוכל ללטף אותה, ולא את השעה וחצי שבה ישב עם סבא וסבתא וביקש מהם שיעשו לו אמבולנס מפלסטלינה. כשיגדל, הרגעים האלה יהפכו לאנקדוטות שהורים אוהבים לספר, ולילדים אין סבלנות לשמוע.
פעם קראו לזה "רגע של קודאק", תמונה שתופסת רסיס של חיים בתנועה, ומקפיאה אותו לשימוש עתידי. בפרסומות של חברת הצילום מהניינטיז תמיד הופיעו בני משפחה ברגעים קטנים, יפים, בגינה האחורית. ילד מגלה צפרדע, סבא מנדנד אותו בנדנדה. השיר ברקע היה מרגש, אבל המסר היה מבהיל: לאושר יש סוף, אז כדאי לך מאוד לקנות את הפילם שלנו ולתעד את כל מה שאתה אוהב. הטכנולוגיה השתכללה מאז, אבל לא הצליחה לשכך את הפחד שהרגעים האלה יברחו לבלי שוב.
לפני שקינן נולד הכיף היה כיף. משהו ברור ונוכח שאפשר להחזיק בידיים, שאפשר אפילו לסכם לנוסחה. ים פלוס ספר שווה כיף; אלכוהול פלוס סיגריות שווה כיף; דיוטי-פרי פלוס בחשבון שווה כיף. זה היה יכול להימשך שעה או שבוע, ואני לא זוכרת שאי פעם פחדתי מהסוף. היום, כשאני מרכיבה את קינן על האופניים והוא מחקה סירנה, אני נהנית – אבל גם מרגישה שהרגע הזה נמס ונוטף לרצפה. אני רוקדת איתו בסלון בתנועות מגושמות כדי שהוא יוכל לחקות אותי, ומרגישה את הרגע הזה מזדקן בעודו מתמשך. אני מניחה שגם מי שאין לו ילדים מרגיש לפעמים את הזמן בורח, אבל כשהם גדלים לך מול העיניים, הם הופכים את תנועת הזמן למשהו הרבה יותר ממשי. אם הייתי יודעת שקינן יזכור משהו, אפילו קצת, זה היה מקל עלי, הייתי יודעת שכל האושר הזה לא מתבזבז. אבל המוח האנושי לא עובד ככה, ולכן יש בחוויות האלה גם משהו מאוד בודד.
הבוקר הוא טיפס למיטה שלנו, אמר שהוא חתול והתחיל ליילל. "ומה אבא?", שאלתי אותו. "פיל", "ואמא?", "תרנגול". שכבנו במיטה ועשינו קולות של החיות שהטיל עלינו (חוץ מיפתח שהניף חדק אבל צהל כמו סוס). הדמיון שלו מתחיל להתפתח, ובכל שעה של בילוי יש סיכוי שיגיד משהו מצחיק. אני רוצה לחוות את הרגעים האלה במלואם, ומגלה שלא תמיד אני מצליחה. כשאני רואה אותו גדל, אני רואה גם את עצמי גדלה. אני רואה אותי כאישה מאוד מבוגרת שמחטטת בזיכרונות. הרבה דברים עברו עליה מאז שקראה כמו תרנגול: הוריה נפטרו, ילדיה עזבו את הבית, ויש לה יותר עבר מעתיד. ככה, במקום לא להרגיש שום דבר פרט לאהבה, מתגנב אלי גם עצב ששייך בכלל לעוד ארבעים שנה.
ההתבוננות הכפולה הזאת מבלבלת. היא גורמת לי להרגיש שאני מאבדת עוד ועוד רגעים, בעוד להבין שאני בונה אותם. אני ממש צריכה לעצור את עצמי מלהסתחרר בספירלה הרגשית הזאת, ולהגיד בקול: ויטה, אתם מגדלים ילד שחש מוגן ונאהב. אני חוזרת לזיכרון הראשון שלי, שדווקא לא היה מוגן במיוחד: נפלתי מפסל שניצב ליד פסל ענק של לנין. איבדתי שיווי משקל, נחתי על הפנים ושפשפתי את כל הלחי. אמא שלי ניקתה וחיטאה את הפצע. בזמן אמת זה בטח כאב, אבל היום אני זוכרת רק את העדינות והרגישות שבהן היא הרגיעה אותי וטיפלה בי.
יש לי עוד שמונה שנים לפחות ליהנות מהעונג הזה, שנקרא חוויות ילדות. אולי אפילו עשר. רגעים כמעט טהורים, שאין בהם ביקורתיות או שיפוטיות, ציפיות או נדנודים. אני יודעת מה המשימה שלי עכשיו, והיא ליהנות מהזמן הזה כמה שאפשר. לא רק כי יש לו תאריך פג תוקף, אלא כי ככה אני אספק את הקרקע הכי בריאה וטובה לבן שלי, שתאפשר לו לגדול לאדם שיודע להיות מאושר. אז נכון, הוא לא יזכור איך עמד על הפח כדי שיוכל לראות איך מכינים לו את הדייסה, אבל זה גם לא יציק לו. הזיכרונות יישמרו במקום אחר, רגשי, במוח. הם יעזרו לו להפוך לאדם בטוח וחזק, שיעביר את כל הטוב הזה למשפחתו ולילדיו. הם, בתורם, לא יזכרו כלום.