השבוע הזה היה שייך, במידה רבה, "לנשים הרעות". הספורטאית מרמת גן שנעצרה בתחילת השבוע בחשד לסחר בנשים, לורין מיכאלי המתחזה שהפילה ברשתה נשים תמימות וגרמה לאחת מהן לפרק נישואים ולעזוב את הבית, גיליאן מקסוול שמעורבותה המפלצתית בפרשיית ג'פרי אפשטיין נחשפה בהרחבה. לאיפה שלא פנינו ראינו דמויות נשיות שהעבירו בכולנו צמרמורת. לא ברור אם השטן אכן לובשת פראדה, אבל בהחלט יש לה שני כרומוזומי X.
רוע של נשים הוא משהו שלנו, כחברה, לא קל להתמודד איתו. לא משנה כמה סיפורים כאלה יתפרסמו, הרעיון שאישה תהיה רעה, אלימה או פוגענית מטלטל אותנו, שומט את הקרקע מתחת לרגלינו ומפתיע אותנו. פשעים ואלימות שנעשים בידי נשים מקבלים הרבה יותר כותרות ויחס ציבורי מאשר מעשים ופשעים דומים שנעשים על ידי גברים והזעזוע הציבורי בהתאם.
קשה להגיד שהתרבות האנושית ריקה מייצוגים של נשים בעמדות רשע. משחר האנושות נשים רעות סיקרנו אותנו: החל ממיתולוגיה שהציגה לנו נשים כמו המדוזה או הסירנות, דרך אגדות עמים שזורות מכשפות מרשעות, סרטי דיסני הראשונים שהציגו לנו שלל דמויות נשיות מרושעות ועד לסרסיי או מיסטיק בתרבות הפופולריות היום, באמת שהיריעה קצרה מלכיל. ועדיין, למרות כמות מרשימה של ייצוגים, נדמה שתחושת הבחילה והבגידה שאנו חשים אל מול נשים שמעורבות במעשי רשע או אלימות עמוקה יותר מזו שאנחנו חשים כלפי גברים, כי נשים "לא אמורות" לבצע פשעים כאלה.
כחברה, אנחנו מתנהלים וחיים לפי שתי מערכות כללים: הפורמלית - שמכילה בתוכה את הדין המשפטי, הפלילי, תקנות, הוראות וכו', ומערכת הכללים הנורמטיבית - שהם הכללים החברתיים הלא כתובים באמצעותם אנחנו לומדים את מקומינו בחברה ואת הדרך שעלינו להתנהג, בהתאם למגדר בו סימנו אותנו, למעמד החברתי אליו אנחנו משתייכים ולסביבה שלנו. הציפייה החברתית מנשים היא להיות טובות. בעוד גברים נהנים מספקטרום רחב יחסית של התנהגויות, רגשות, מניענים ומאפיינים, נשים מצומצמות לכדי שתי משבצות בלבד: הטובה והרעה, או הזונה והקדושה אם תרצו. מצופה מאיתנו להיות חומלות, אמהיות, מטפלות ומכילות. כל סטייה מהתפקיד החברתי הזה ומעבר למשבצת המנוגדת, נתפסים כלא טבעיים, כבגידה בטבע שלנו כנשים, סטייה מהביולוגיה שלנו.
כשאישה עושה מעשה רע היא בעצם מבצעת בגידה כפולה - לא רק במערכת הכללים הפורמלית, אלא גם במערכת הכללים הנורמטיבית - המגדרית. היא פושעת פעמיים ולכן הזעזוע שהיא מייצרת גדול יותר. "העבירה" הכפולה הזו היא שגורמת לרוע והאלימות הנשיים להיתפס, פעמים רבות, אישיים יותר. אינטימיים יותר. חמורים יותר. כשגבר יתפס מסרסר בנשים ההסתכלות עליו תהיה מפריזמה עסקית, מנוכרת וסתמית. על אישה סרסורית יסתכלו כמפלצת של ממש - בוגדת מגדר. מספיק לקרוא את הטוקבקים לכתבה על מותה של המדאם של תל אביב, נוי חדד, אל מול טוקבקים על סרסורים גברים בכדי להבין – כמות האמוציות שחדד מוציאה מאיתנו עולה אלפי מונים על אלו שמוציאים סרסורים גברים רק כי הם לא נתפסים כבוגדים במגדר שלהם. הם עושים את מה שמצופה מהם.
הבהלה והזעזוע הללו הם שמאפשרים לנו להתמודד עם הפשע הכפול שחזינו בו הרגע: הפלילי והמגדרי, וזה גם השלב בו אנחנו מתחילים לחפש הסברים לסטייה הזו מדרך הטבע. היא בטוח פעלה תחת השפעה של משהו: שיגעון, טראומה, גבר כלשהו עומד מאחוריה. הרי לא יכול להיות שאישה פשוט תהיה רעה, שהיא תבחר לפעול באופן פוגעני, חייב להיות משהו שגרם לה להיות כזו ושיפחית מחומרת העבירה ואם אפשר על הדרך להוסיף לה עוד כמה תכונות שפוגעות בנשיותה - כיעור או דעתנות לדוגמה - מה טוב.
אלא שלא תמיד זה המצב. נשים, ממש כמו גברים, הן יצורים מורכבים עם שלל תכונות - אנחנו יכולות להיות טובות, אנחנו יכולות להיות רעות, אנחנו יכולות להיות גם וגם. אנחנו יכולות לעבור טראומה ולצמוח ממנה או לעבור טראומה ולבחור להמשיך לגלגל את הפגיעה הלאה. כחברה יש לנו את האינטרס לתת מקום בתרבות לרוע הנשי גם כשהוא לא נכנסת לתוך המשבצת של "האם החורגת המרשעת", גם כשהוא מורכב וצבעוני ועם קורטוב של טוב. כל עוד נמשיך להסתכל על נשים באופן סטראוטיפי ושבלוני ולהשליך עליהן תכונות ותפקידים מגדריים מופרכים, לא רק שנמשיך להיות מופתעים ומזועזעים במיוחד כל פעם שנשמע על אישה שמבצעת פשע, לא נדע איך למנוע פשעים עתידיים ולהתמודד עם הנשים שמבצעות אותם. בני אדם, גברים ונשים, הם יצורים מורכבים ויעשה טוב לכולנו אם נפסיק לנסות להכניס אותם לתוך תבניות.