"כמו כל אישה, את בטח אוהבת לדבר, בעיקר על יחסים"

יחסים בין גברים לנשים הם תחום כל כך מסובך, שלא ברור למה רוב בני האדם עדיין מעוניינים להתנסות בו. איך, אחרי כל מה שחטפנו, לא עברנו למודל היפני שבמסגרתו כולנו מתאהבים בבובה ומתים לבד, באישון ליל, במשרד? בשנים האחרונות המצב הסלים ומרגיש רוב הזמן כמו מלחמה. רוב הרווקים והרווקות עברו לשדה הקרב של האפליקציות, מרבית האינטרקציות מסתיימות במפח נפש. מה נעשה? בהנחה שרוב הנשים, וככל הנראה גם רוב הגברים, עדיין מעוניינים להינשא ולשמר את המבנה ההטרונורמטיבי המשעמם, אין מנוס מהמסקנה שאנחנו זקוקים לסיוע. חזרנו לשלושה ספרי עזרה עצמית מפורסמים מהעשורים האחרונים בנושא אהבה וזוגיות וגילינו שאולי הכל נראה לנו נורא, אבל יכול להיות הרבה, הרבה יותר גרוע. בעיקר אם את אישה. אם את רווקה ולא שונאת את עצמך באופן הרמטי, כנראה שטעית בענק. אבל תמיד אפשר לתקן בכמה צעדים פשוטים.

2006: "למה גברים מתחתנים עם ביצ'יות"

"בואו נודה באמת בסיסית מאוד לגבי חיי הנישואין, האישה היא השולטת" (ביל קוסבי)

הציטוט הזה של ביל קוסבי פותח את הספר "למה גברים מתחתנים עם ביצ'יות", רב מכר מתחילת שנות האלפיים מאת שרי ארגוב. ארגוב, שלפי הויקיפדיה שלה נולדה בצרפת ב-1977 ולפי גוגל נולדה ב-1966, כתבה שלושה ספרים בנושא: "למה גברים אוהבים ביצ'יות", "למה גברים מתחתנים עם ביצ'יות" ו"למה אנחנו אוהבים ביצ'יות". לטענתה, ביצ'ית אינו כינוי גנאי. להיפך, נשים חזקות ודעתניות שמכירות בערך עצמן הן ביצ'יות, נשים מעפנות ולוזריות שלא מתחתנות מכונות "נחמדונת". זאת הקללה האמיתית. אבל מה שמסתמן כמו ספר העצמה נשית, עם משפטים כמו "אינך זקוקה לאישורו של אף בנזונה כדי להרגיש טוב עם עצמך", מתברר די מהר כמסמך מיזוגני שאפשר לדלג עליו וללכת ישירות להרצאת זוגיות של אביבית בר זוהר. העקרונות די דומים: המטרה היא להתחתן, אין סיבה אחרת לעשות משהו בעולם.

מה שמעניין במיוחד בספר הוא שאין טעם לקחת בחשבון עניינים כמו אופי, טמפרמנט או משיכה. על מנת להינשא, האישה צריכה להתאים את עצמה ואת התנהגותה לגבר, שהוא הציר מסביבו סובב העולם. לגרום לו להתקרב, להתרחק, לקנא, לחשוק, להתעניין. לכאורה הביצ'ית היא השולטת, אבל בפועל היא יצור רמוס, נרפה ונטול אופי, שמעמיד פנים באופן תמידי ומשחק את דרכו אל הטבעת. הספר מפרט לא מעט עקרונות שיסייעו לך להפוך לביצ'ית ולהינשא, ארזנו את העיקריים:

"תוך כדי שיחה עם הגבר שלך, הרבה להשתמש במילה החביבה כל כך על בני המין השני – 'כיפי', 'כיף לי איתך', 'נכון שהאווירה כאן כיפית' וכו'. המילה הזאת משדרת קלילות וחוסר מחויבות, המסר הנקלט במוחו: היא לא מלחיצה, היא לא מפתחת ציפיות, היא לא באה בתביעות". הקפידי להדגיש את הכיפיות גם בסיור ביד ושם, הופעה של ניק קייב ועצרת זיכרון לרבין, כי ככה את, כל היום פאן.

ארגוב מפרטת כללי עשי ואל תעשי, ביניהם: "אל תציגי אותו כחבר שלך", "אל תבהי לתוך עיניו במבט של אוהבים" כי מסתבר שזה יגרום לו להרגיש ניצוד, "אל תתני לו תמונה ממוסגרת שלך לבית או למשרד", "אל תבקשי להכיר את משפחתו".

על מנת להיות נחשקת את צריכה לשדר חוסר עניין ואפילו בעיה קלה עם מחויבות, כלומר לנסות להתנהג כמו, לתפיסת הספר, גבר ממוצע. הדחיקי רגשות, התאפקי, היי הבחורה מנאום הקול-גירל ב"נעלמת" ובחיים אל תשלחי לו סלפי ממוסגר שלך למשרד. וזה סבבה, אף אחת לא צריכה להיות קרציה, אבל מה עם איזה ספר עזרה עצמית לגברים? אולי "פשוט תתקשר יא דושבאג" או "תתנהג לדייט שלך כמו בן אדם, חתיכת לוזר"? שמישהו ירים את הכפפה.

"אם את מופיעה לפגישה ראשונה בחוטיני מעוטר נצנצים המשוך עד מתנייך, או אינך יכולה להתכופף, כי המיני הקצרצר שאת לובשת לא מאפשר זאת – אל תתפלאי אם הוא מתייחס אלייך כאל המזרן השכונתי" – תראו מה זה, בסך הכל אחת עשרה שנים עברו מאז שהיה מקובל להשתמש במונחים כמו "מזרן שכונתי". בשנים האלו התגלה גם ביל קוסבי - קומיקאי שהיה מקובל לצטט בספרים - כאנס סדרתי ואלים. המלצות המלתחה של ארגוב נקראות כמו פוסטים בעמוד "צניעות זו מלכות", למרות שבואו נודה – אם את מופיעה לפגישה ראשונה בחוטי מעוטר נצנצים המשוך עד מתנייך הוא לא יחשוב את "מזרון שכונתי", הוא יחשוב שאת מטומטמת.

"אם את משתמשת בסקס כדי ללכוד אותו (מין בשלישייה עם חברה נוספת, אורגיות או סתם מין פרוע) דעי שהוא ייענה מיד.... ורוב הסיכויים שיתקשר אלייך כבר באותו הערב – אבל לא תזכי לקבל את הטבעת המיוחלת ולספור את הצ'קים בתום טקס החתונה".

"גם אם לא יודו בכך, גברים אוהבים את האשליה שהם הראשונים שחרשו בעגלתך".

"המטרה שלך היא להפוך את הקשר לארוך טווח. זה אומר שאין שום צורך לעלות על כל המתקנים בדיסנילנד כבר בביקור הראשון".

"אם את רוצה להיות חברתו לטווח ארוך, אסור לך להשאיר רושם שאירחת גדוד שלם בין סדינייך".

"אל תפגיני להיטות יתר, אל תזרקי את הבגדים לכל עבר ואל תזנקי עליו. הניחי לו להפשיט אותך... לאט. כך לא תיראי בעיניו כמו כלבה מיוחמת".

"תני לו לבחור את התנוחות ואל תרכבי עליו כי הוא יבין מיד שכבר 'השתתפת בכמה וכמה מופעי רודאו בחייך'".

או אם לסכם את כל הסעיפים האלה, שפרושים לאורך כל הספר ובמיוחד בפרק "השמש עולה ושוקעת בתחתוני הבוקסר שלו": אל תהיי זונה. הסקס צריך להגיע בתזמון מדויק; אם המין טוב מדי את זולה, אם הוא לא מספיק טוב את מעפנה; בהצלחה, חמודות.

וחייבים לדבר על השפה. נכון שבתחילת שנות האלפיים הדיבור המלוכלך היה מקובל, אבל "כלבה מיוחמת"? מטאפורות סליז לדיסנילנד ורודאו? איכשהו הדיבור הזה מתייחס רק לנשים ואף פעם לא מופנה לגברים. הדיבור המטונף יוצר אשליה של פתיחות וקדמה, אבל המילים המלוכלכות האלה ריקות כי בעצם המסר פוריטני, מחזיר אותנו לשנות החמישים, משמר את יחסי הכוחות שבמסגרתם רק לצד אחד יקראו "כלבה מיוחמת". וזה עוד בכלל בלי להזכיר את "חרשו בעגלתך". תודה לך שרי ארגוב, תמיד שאפנו להשתנמך לכדי בהמות משא.

ארגוב מתארת תרחיש מיני נפוץ, שבמסגרתו הגבר אומר: "תני לי רק קצת. לא נעשה סקס, פשוט להרגיש איך זה... שנייה אחת, רק את הקצה, נו, אל תהיי כזאת כבדה... ולפני שתביני מה קורה ההצגה כבר בעיצומה!"

"את לא נשמעת משכנעת במיוחד כשאת נזכרת לשחק אותה בתולה קדושה ולבוא אליו עם המשפט 'עוד לא, אני רוצה שזה יהיה מיוחד' אחרי שעה שלמה של דישה ולישה. קצת מאוחר מדי לעצור את המסיבה, כשהכלי שלו כבר נמצא בעיצומו של ריקוד צ'ה-צ'ה פרוע".

שלום לכן עדויות #metoo שפעם נחשבו לסקס לגיטימי! רק חסר שם איזה "ביצים כחולות" כדי להשלים את סריית האשמת הקרבן. מסתבר שבימים העתיקים האלה של לפני אחת עשרה שנה, נשים שהעזו לנסות לעצור גבר באמצע האקט סתם שיחקו אותה "בתולות קדושות" ושאר ביטויים מכתבי הגנה של טלי גוטליב. אם את רוצה שיתחתנו איתך, תעשי טובה ותיאנסי בשקט.

"זה כיף אדיר לעשות סקס, נכון? אבל תארי לעצמך שהגבר מכריח אותך לקיים יחסים באיומי אקדח - הסקס כבר לא יהיה כל כך מדהים, נכון? כך בדיוק מרגיש גבר כשגונבים את זרעו". כן!!!! גניבת זרע מרגישה בול כמו אונס. ודווקא התפיסה לפיה האישה היא האחראית הבלעדית לכניסה להריון לא רצוי עדיין רווחת. איכשהו, העובדה ששני הצדדים קיימו יחסי מין לא מוגנים הופכת את הגבר לקורבן ואת האישה לגנבת זרע.

"הביצ'ית אינה רומזת על נישואין ואינה שואלת לאן הקשר הזה מתקדם. במקום זה היא רומזת על כוונתה לצאת מהקשר. המילה חתונה אינה מוזכרת, אפילו ברמז". תהיי קשה להשגה. תמיד. בעצם, תפקיד האישה בכל מערכת יחסים, מהרגע שבו היא מתחילה ועד לרגע שבו אחד מבני הזוג מת, הוא להעלות פרפורמנס שבמסגרתו לא בא לה על הגבר.

"אל תאפשרי לו להרגיש בטוח לגמרי בקשר. החשש שאת עלולה לעזוב בכל רגע יגרום לו לרדוף אחרייך". לנשים אסור להתנהג באופן טבעי אפילו לא לרגע אחד במהלך היום. כל הווייתן אמורה להיות העמדת פנים אחת גדולה ושקר מתמשך. איך חיים ככה? מדהים שאנחנו לא מתות משבץ בשיעורים גבוהים יותר.

"גברים מעדיפים נשים עצמאיות כלכלית". כלומר תהיי עצמאית כלכלית, אבל לא כדי להגשים את עצמך אלא כדי להשיג גבר.

לסיכום, את לא צריכה לעשות הרבה על מנת להתחתן, מלבד לשנות באופן יסודי את אישיותך בהתאם למודל שקרי שנטען שגברים מעדיפים. אישה צריכה להפוך לכל מה שהגבר חושק בו, גם אם זה כרוך בקיום של אפס אחוז אותנטיות. הביצ'ית אולי תקבל טבעת, אבל לא שום דבר אחר שהיא רוצה בחיים. אם בכלל יש כזה.

1995: "הכללים"

נציג ניינטיזי בולט שמכר מיליונים הוא "הכללים" של הלן פיין ושרי שניידר. בארץ הוא יצא בעיבוד ותרגום של דניאלה שמי, שלמרבה הצער לא הצליחה להכניס בו מעט מהכיפיות והמגניבות שלה. הספר, המיושן יחסית לתקופתו, גורס כי מי שרוצה להתחתן צריכה להפוך ל"נערת הכללים". סט חוקים ועצות שהיא חייבת לעקוב אחריהם ואפשר לסכם ב"תהיי ממש ממש קשה להשגה".

הספר נפתח במשפט "הכל התחיל בשנת 1917 כשסבתא של מלאני..." כן, סבתא של מישהי בשם מלאני היא הוגת "הכללים", שאכן מרגישים תקפים ללפני מאה. מצד שני, גם שני הספרים האחרים הרגישו תקפים ל-1917, כאן לפחות הודו בזה.

"תשאלי את עצמך בוודאי "כמה קשה להשגה אני צריכה להיות?" והתשובה היא – הכי קשה שאפשר".

"למעשה מה שנדרש ממך לעשות כבר מהרגע הראשון שפגשת בו והחלטת שהוא נפלא, זה להתייחס לגבר חלומותייך כמו שאת מתייחסת, באופן טבעי, למישהו שאת לא שמה עליו". אישה לא צריכה להיות קשה להשגה רק כשהיא פוגשת גבר, אלא גם כשהם יוצאים ואפילו אחרי החתונה. היא צריכה להתאמץ על מנת לשמור את הגבר במצב של רדיפה תמידית אחריה שזה די מעייף, במיוחד אם יש לך חשק לעשות עוד דברים בחיים כמו קריירה או תחביבים. כמו ה"ביצ'ית", גם נערת הכללים צריכה להעביר את חייה בהעמדת פנים אחת ארוכה והמסקנה משני הספרים היא לא שיש כל מיני דרכים להשיג בעל, אלא שלא בטוח שזה בכלל שווה את זה.

"שיפור עצמי יעזור לך לצוד ולהחזיק בגבר. נסי לשנות הרגלים מגונים כמו הזנחה עצמית".

"עשי כל שביכולתך להבליט את הדברים הטובים. אם יש לך אף שלא מוצא חן בעינייך – עשי ניתוח אף. צבעי שיער מאפיר, גדלי שיער ארוך. גברים אוהבים שיער ארוך".

"יהיה לך קל יותר להרגיש כמו יצירה חד פעמית אם תקפידי על טיפול טוב בשיער, מניקור, פדיקור, מסיכת פנים ומסאג'ים. כל אלו צריכים להפוך לחלק משגרת חייך".

ארבע שנים לפני שיצא "הכללים", יצא "מיתוס היופי" של נעמי וולף, בו היא מתארת איך נורמות היופי והטיפוח התובעניות הן חלק מהמנגנון שמשאיר את הנשים בעמדת נחיתות מול הגברים. ככל הנראה הלן פיין ושרי שניידר לא קראו אותו, כי לאורך כל הספר הן מקפידות להזכיר לך שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך בחיים האלה זה להיות כונפה.

"השארי נשית. אל תספרי בדיחות סרקסטיות. אל תהיי צעקנית, וולגרית, מצחיקנית היסטרית". אנא, אל תפגיני משהו שעלול להזכיר אופי.

"היי שקטה ומסתורית, שחרי אותה ליידי, שימי רגל על רגל ותחייכי. אל תדברי יותר מדי".

"אל תנעצי בגבר עיניים ואל תדברי יותר מדי".

"כמו כל אישה, את בטח אוהבת לדבר, בעיקר על יחסים".

"אם את רווקה או גרושה עם ילדים, אל תדברי על הילדים שלך יותר מדי". עזבי, תני לו לגלות את זה מתחת לחופה.

"אל תהממי אותו בסיפורי הצלחה מתוך הקריירה שלך. נסי לתת לו להבריק". שמעת את זה שריל סנדברג סמנכלית פייסבוק? אין צורך להתרברב, תני לדייט שלך לספר באריכות על עבודתו כנציג שירות בפרטנר.

"לחשוף את עצמך מוקדם מדי עובד בניגוד למה שאת רוצה להשיג. הרבה נשים הורגלו, על ידי הפסיכולוגים שלהן, להיפתח בשלב מאוד מוקדם".

חלק גדול מהספר מוקדשים להמלצה הגורפת לסתום את הפה. מסתבר שנשים הן פטפטניות חסרות שליטה, שכל היום אוכלות ראש לחברות ולפסיכולוג. לא שזה לא נכון, אגב, אבל ההשתקה הזאת די אלימה. למה לא לחנך את הגברים לדבר בעצמם, או סתם להקשיב?

"אל תפתחי בשיחה עם גבר ואל תזמיני אותו לרקוד".

"אנחנו מאמינות שרוב הגברים אינן ביישנים, הם רק לא ממש מעוניינים בך".

"אף פעם אל תשלמי, אפילו לא אגורה, בשלוש הפגישות הראשונות. יותר מאוחר את יכולה לתגמל אותו בדרך שלך".

"אין לך שום סיבה לצלצל אליו. הוא זה שחייב לצלצל אלייך, פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד שהוא יזכה לפגישה איתך".

"זכרי! בשלבים הראשונים של היחסים, הגבר הוא היריב". נקודת פתיחה מעולה להיכרות עם האדם שתבלי איתו למשך שארית חייך!

"הוא צריך להיות כמו ספר פתוח, את צריכה להיות תעלומה". סבתא של מלאני קעקעה את זה על הירך.

אחד העקרונות המנחים את הספר הוא שהאישה צריכה להישאר אדישה ומרוחקת, לתת לגבר ליזום באופן בלעדי כל סוג של אינטרקציה. האישה לא צריכה להתחיל עם גברים וליזום בעצמה כי אם הוא לא מתחיל איתך הוא פשוט לא מעוניין. והאמת? הגישה הזאת לא הופכת רק את הנשים ליצורים פסיביים וחסי אונים, היא פוגעת גם בגברים. 

"נשים אחרות קלקלו גברים, בזה שהן שכבו איתם כבר בפגישה הראשונה". יש גברים מקולקלים, וגם בזה אתן אשמות!

"אל תגורי עם גבר, אלא אם קבעתם כבר תאריך לחתונה". כי אז הוא יכיר אותך באמת ויבטל את הכל.

"אם את חושבת שאת חכמה מדי בשביל הכללים שאלי את עצמך: האם אני נשואה? אם לא, אז למה לא? אולי מה שאת עושה פשוט לא עובד?" חצי מ"הכללים" עוסק בכללים. מלאכת המיתוג העצמי אף פעם לא פוסקת. הן לא חודלות לדבר על כמה שהם עובדים ונחוצים, זה מרגיש קצת כמו "מועדון קרב" רק עם נשים נואשות במקום גברים פתטיים. אבל לקראת סופו, הוא מגיע סוף סוף לסיבה האמיתי שבגללה הכללים האלה נוצרו ונשים חייבות להיות קשות להשגה, אדישות ומרוחקות עד קץ הימים:

"בכל פעם שאת אוהבת מישהו יותר משהוא אוהב אותך, את במצב נוח להיפגע". ובכן, גם להיפגע זה משהו שקורה בחיים.

"אנחנו מקבלות את העובדה שיש אנשים שלא רוצים בנו והולכות הלאה אל הבאים אחריהם. אנחנו לא מכריחות אנשים לאהוב אותנו". זה דווקא יפה, הכרה והבנה בכך שלא כולם יאהבו אותנו ולא כולם ירצו אותנו. אבל הפתרון הוא לא להיות אדישה ולא לרצות אף אחד ולחכות שירדפו אחרינו, אלא פשוט להתמודד עם זה. זה העולם.

1992: "גברים ממאדים נשים מנגה"

25 שנים עברו מאז שיצא רב המכר המשוגע הזה, שמכר חמישים מיליון עותקים והפך לקלישאה שנהוג לא לפקפק בה. הספר נכתב על ידי ד"ר ג'ון גריי, שהוא גם דוקטור וגם גבר, מה שהעניק לו נופך מדעי, למרות שבקריאה מחודשת הוא אינפנטילי ומשונה. פחות נוראי מ"למה גברים מתחתנים עם ביצ'יות" או "הכללים" כי אין בו שנאת נשים מובהקת. יש בו המון דעות קדומות אבל הן מופנות כלפי שני המינים. הוא גם לא ספר שפונה לנשים שרוצות להתחתן, אלא לגברים ונשים שרוצים לתקשר. שזאת מטרה נאה, היה נחמד אם לא היינו צריכים לעלות על חללית בשבילה.

טענתו הבסיסית של ד"ר גריי (נשמע כמו שם מומצא מספרות אירוטית) היא שגברים ונשים הם יצורים כל כך שונים שכל אחד מהם הגיע מכוכב אחר. הוא מפתח משל, שתופס תאוצה לאורך הספר, על בני מאדים ובני נגה שהתאהבו זה בזה. כל העניין מרגיש מאוד חייזרי, אם גריי היה לוקח את זה צעד קדימה הוא היה יכול לייסד את הסיינטולוגיה.

גריי מסביר את ההבדלים בין נשים לגברים באופן הכי סטריאוטיפי שאפשר: ״גברי המאדים לא קוראים כתבי עת כגון 'פסיכולוגיה היום׳ או ׳האני׳ או ׳אנשים׳, הם מתעסקים יותר בפעילויות שמחוץ לכתלי הבית כגון: ציד, דיג ומרוצי מכוניות. הם מתעניינים בחדשות, במזג האוויר ובספורט, וכלל לא מעניינים אותם רומנים רומנטיים וספרים להדרכה אישית״.

נשות נוגה, לעומתם ״מייחסות ערך רב לאהבה, לתקשורת ולמערכות יחסים. הן מקדישות זמן רב לתמיכה, לעזרה ולטיפוח אישה את רעותה״.

גריי בונה גם איזה אוריג'ין סטורי שגורם לקורא להבין שגבר ממוצע לא מסוגל לכתוב כלום על מערכות יחסים בלי להכניס חייזרים. הבן אדם רצה לכתוב רומן ארוטי על עב"מים ויצא לו ספר הדרכה. ״אנשי המאדים נעשו מדוכאים... עד אשר יום אחד קלט איש מאדים אחד במקרה, במבט חטוף, מבעד לטלסקופ שלו את דמותן של נשות נוגה היפהפיות. הם יצאו מן המערה, והחלו בונים צי של חלליות על מנת לטוס לנוגה.... כאשר נשות נוגה היו מדוכאות, הן ביקשו לשפר את הרגשתן, לכן הסתדרו במעגלים והחלו משיחות זו עם זו על בעיותיהן״.

 אפשר להסכים עם ד"ר גריי – אם דחוף לכם להאמין באלגוריות משונות - אבל הוא לפחות לא מנסה להעליב מגדרים: נשים רוצות אמפתיה בזמן שגברים מנסים לתת פתרונות, גברים רוצים להרגיש שזקוקים להם בזמן שנשים רוצות להרגיש שמוקירים אותן, גברים מסתגרים ונשים מדברות. גריי מעביר עוד לעיסה את החומרים המשומשים האלה.

חלק מהקביעות פשוט מגוחכות מדי. למשל הסבר מפורט על כך שנשים דומות לגלים: "כאשר היא חשה שהיא נאהבת, הערכתה העצמית גואה ויורדת בתנודות דוגמת תנודות הגלים" דוקטור גריי ממשיך ומתאר, במילים פיוטיות, את הסייקל הרגשי של האישה שאפשר בעצם לסכם במשפט – כל חודש היא מקבלת מחזור, יש הרבה הורמונים שמעורבים שם בעניין, הניחו.

נשים וגברים מקבלים שלל עצות התנהגות. כשגבר שותק הוא ״הולך למערה שלו״ ואישה צריכה לעשות דברים אחרים ולא להפריע לו. פירוט הדברים שאישה יכולה לעשות: להתעמל, להאזין למוזיקה, להאזין לקלטות על שיפור האישיות, לצאת לקניות, לעשות אמבט קצף.

לגברים המטלות אחרות: "חבק אותה ארבע פעמים ביום" "הצע לה עזרה כשהיא עייפה", "התנדב להדליק את האש באח בחורף", "צלם אותה באירועים מיוחדים". מבחינת גריי, גבר צריך להתאמץ לא פחות מאישה כדי שקשר יצליח, גם אם זה אומר לספור את הפעמים שהוא מחבק אותה או להיות מקל הסלפי שלה. בהמשך מתאר גריי טכניקה, שנפרשת על פני עשרים עמודים, על איך לכתוב מכתב זה לזה. בגדול, האישה הממוצעת של לפני 25 שנים שד"ר גריי מתאר ככל הנראה סבלה מהתמוטטות עצבים תמידית. הגבר של לפני 25 שנים היה מאובחן היום על הספקטרום.

שלושת הספרים האלה לא יצאו כל כך מזמן. כלומר, נכון עברו כבר 25 שנים מהניינטיז, אבל עדיין לא מדובר כאן ב-1954. אפילו לא 1974. אלו שנים שבהן כבר חשבנו שהתפתחנו והעולם סבבה יחסית. אלו ספרים שניסו ללמד גברים ונשים איך לתקשר אחד עם השני ולספק צרכים רגשיים בעולם חדש ומשתנה. אבל כמו דיאטה רעה, או כמו ספרי עצות מיושנים לנערות, הם מכרו שנאה עצמית, הקטנה נשית, מסגורים אחידים ומשעממים לבני אדם ומערכות יחסים, ומעט מאוד תקווה. יכול להיות שבעוד 25 שנים נחשוב ככה על העמדות הרווחות היום, אבל נקווה שלא. בכל זאת, מי בכלל ירצה להתחתן עוד 25 שנה.