בת 47, תל אביב
הייתי בת 24, בזוגיות של חצי שנה עם מי שלימים הפך לבעלי. הלכתי לבד לעשות אולטרה סאונד, אמרתי לחבר שלי שאני יורדת ותיק תק עולה, מקבלת אישור, ונלך לוועדה להפיל. עד כדי כך זה היה פשוט.
אבל זה לא היה, כי באולטרה סאונד היה דופק, והאמת היכתה בי: זה חי. קמתי מהמיטה, ככה מופשלת מכנסיים ותחתונים, ובדיוק בפוזה הזו גם נפלתי אחורה. התעלפתי.
זה לא שינה את התוכניות. עשינו ועדה, בחרנו רופא, הרדימו אותי, קמתי אחרי, מטושטשת וכואבת. זה לא היה נעים, אבל זה לא היה נורא. זה לא חזר בחלומות ולא מאוד העסיק אותי מאז. אנחנו המשכנו כזוג, נולדו לנו שני ילדים. את הילדה כבר היה מאוד מסובך לעשות, ואז גם נזכרתי בפעם ההיא, שנכנסתי בה להריון בכזו קלות וקלולסיות של גיל 24.
טוב שלא נולד אז. אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי ללא ההפלה ההיא. ההיריון היה צריך לקרות וההפלה הייתה צריכה להתבצע. כמעט מתחשק לי לומר שכל אשה צריכה לעבור הפלה בחייה. זה רגע של בחירה מזוקקת. מעט פעמים בחיים תינתן לנו האפשרות הזאת, לחרוץ ככה את הגורל של עצמנו.
נטליה שדה, 45, אבן יהודה
הייתי תיכוניסטית בת 17. הוא היה החבר שלי למשך שתי דקות בערך. את ההריון אפילו לא גיליתי בעצמי, אמא שלי עלתה על זה. למחרת כבר היה לי תור לרופא. השאלה אם להשאיר את ההריון לא עמדה על הפרק לא רציתי להיות אמא בגיל העשרה.
אני זוכרת שנכנסתי לחדר של הוועדה להפסקת היריון ומולי ישבו שלושה גברים. אחד מהם הודיע לי שהם מאשרים לי הפסקת הריון מפאת גילי הצעיר והיותי בלתי נשואה, ואני זוכרת שתהיתי אם זה אומר שלנשים נשואות מותר להם לסרב.
ביום עצמו אמי ליוותה אותי, חיבקה ולא זזה ממני. כשהתעוררתי מהניתוח היא ישבה לידי ואני זוכרת שבכתה. כששאלתי למה היא בוכה, ענתה "כשיהיו לך ילדים, תביני". חזרתי לחשוב על העובר רק בשלב הרבה יותר מאוחר בחיי, הרבה אחרי הצבא, הטיול, הרווקות ההוללת וחיים שלמים של חוויות שאני שמחה שחוויתי. עשיתי את מה שהיה נכון וטוב עבורי בנקודת הזמן ההיא ואין בי שום חרטה על ההחלטה שקיבלתי.
דלינדה בכור חדד, 35, חולון
בגיל 20 הייתי נשואה ואימא לתינוק בן חמישה חודשים, חסרת ביטחון, מוכה נפשית ופיזית על ידי בעלי.
הייתי נגד הפלות בצורה נחרצת, חשבתי שמי שעושה הפלה זו אימא ללא לב. כל חיי חלמתי על משפחה גדולה ברוכת ילדים ולא הייתי מסוגלת לחשוב על להפיל, אבל לא הייתה ברירה. בעלי היה נרקומן ואלים והחלטתי שלא ככה אני רוצה לגדל את ילדיי.
הרבה פעמים שאלתי את אלוהים למה לא השארתי את התינוק בבטן, ממה פחדתי? דוד שלי הדתי ששמע על ההפלה שעשיתי אמר לי ש"כל תינוק שנולד, נולד עם כיכר לחם לצידו שמספיקה לו לכל החיים".
אני נגד הפלות עד היום. אבל אם הייתי מביאה את הילד הזה, באמת חיי היו חיים של עוני, בלי שיניים ובחובות מטורפים. סביר להניח שעוד הייתי נשארת נשואה, כי לבד לא היה לי כסף למטרנה.
רוני דורון, 30, ברלין
הייתי בת 23, סטודנטית עם בן זוג סטודנט, בחור מאוד נחמד אבל לא מישהו שאמור להיות אב ילדי.
לשתי שניות רציתי את זה, ואז אמא שלי שאלה אותי שאלה שעשתה לי סוויץ' בראש: "את באמת רואה את עצמך בעוד כמה שנים ביום הורים?" אמרתי לעצמי 'ווי, לא'. ממש לא רציתי לראות את עצמי בגיל 28 ביום הורים.
בתחילת ההיריון הרגשתי איזה קשר לעובר הזה בפנים, אבל בשניה שהחלטתי שאני לא רוצה זה השתנה, והרגיש כמו עצם זר שנמצא לי בבטן. הסתובבתי כמה ימים עם תחושה של "תוציאו את זה, תוציאו את זה". לא היו לי מחשבות שאני הורגת תינוק או שאני אתחרט על זה כל החיים, זה היה מבחינתי הליך רפואי שעושות כשצריכות, זה הכל.
בשנתיים האחרונות אחרי שאיבדתי שני הריונות רצויים חלפה בראשי המחשבה שאולי פספסתי את ההזדמנות ואז התעשתתי והבנתי שאין שום קשר בין המקרים, שהפלה בעבר לא קשורה לבעיות קרישיות שיש לי בהווה ושמספיק עם השטויות. חשבתי שאיזה מזל שאין לי ילד ושאני יוצרת עכשיו אחד בתנאים שלי, אפילו אם היה לי מזל רע והפעם זה קשה יותר.
דפנה שני אופק, 34, קיבוץ פלך
לפני שנתיים עשיתי שתי הפלות ברצף בהפרש של ארבעה חודשים אחת מהשנייה. אני בזוגיות 14 שנה, נשואה שבע מתוכן ויש לנו ילדה בת ארבע וחצי. כשהכרנו הייתי בת עשרים ודיברנו על ארבעה ילדים, אבל אנשים גדלים ומשתנים, ובמהלך השנים התחילה אצלי ההתלבטות אם בכלל להביא ילדים לעולם. בשלב כלשהו החלטנו בכל זאת לעשות ילד, אבל אחר כך נכנסתי להריון פעמיים בטעות וכל ההתלבטויות צפו מחדש.
אני שמחה שאני אמא, אני מאוד אוהבת את הבת שלי, אבל אני מבינה היום את ההבדל בין לאהוב את הילד שלך לבין לאהוב את האימהות. אני מרגישה שילדה אחת זה משא קל, אבל כמעט אף פעם לא הרגשתי בשלה להיות אמא לשניים.
בהיריון הלא רצוי הראשון כמעט ולא הייתה לנו התלבטות. הפעם השנייה הייתה הרבה יותר קשה, כי היא הייתה פעם שנייה, ופתאום צפו תחושות אשמה והרגשה של טיפשות וטמטום: איך יכול להיות שאני שוב בתוך הסאגה הזאת? הייתי נבוכה. בן הזוג שלי כבר יותר התלבט בשלב הזה, כי הוא כן רוצה עוד ילדים.
אני מרגישה שלמה עם הבחירות האלה, ובכל זאת אני חיה עם הכאב על שני אנשים שבחרתי לא להביא לעולם. וגם חושבת על הבת שלי, שהייתה יכולה להיות אחות מדהימה וזה היה יכול לעשות לה טוב.
שיר, 23, אזור השפלה
אני והחבר שלי היינו יחד כבר כמה שנים כשנכנסתי להיריון בטעות. אני ילדה שממש קשה לה עם זה שהיא גדלה, כשקיבלתי מחזור בגיל 12 בכיתי מהפחד שאני הופכת לאישה, וגם המחשבה על ההיריון הגעילה אותי. שנאתי את זה, נגעלתי מהגוף שלי. היה לי מאוד קשה.
לא התלבטתי, ממש כלום. מגיל צעיר אני מרגישה שאני לא בטוח רוצה ילדים, 90% שאני לא רוצה ואולי 10% שכן, וכל החוויה של ההיריון וההפלה רק העמיקה את המחשבה שאני אל-הורית.
ביום בו גילינו על ההיריון טסנו לאיטליה לשמונה ימים. ידעתי שכשאני חוזרת אני הולכת לעבור את ההפלה, אבל לא הצלחנו לגמרי ליהנות כי התחלתי להרגיש רע, היו לי בחילות והייתי מבואסת. כשחזרנו, הלכנו ישר לבית חולים ולקחתי את הכדורים. הסתכלתי לתוך האסלה כי אומרים שיש שם משהו ורציתי לראות, אבל לא היה כלום. זה היה סתם כמו מחזור ממש כבד. הורדתי את המים, וזהו. החבר שלי ואני הלכנו הביתה וישבנו לראות הארי פוטר, ואבא שלי הסתכל עלינו בהלם שזה מה שאנחנו עושים. אמא שלי לא הצליחה להבין איך אני לא מרגישה אפילו לא את העצב הכי קטן.
קיבלתי מהצבא שלושה שבועות גימלים וזה היה כיף, חוץ מהשבוע הראשון שרק בכיתי בו. זה פשוט נפל בטיימינג ממש גרוע: איטליה הייתה החופשה הראשונה שלנו והיא נהרסה, והייתי צריכה ללכת לאינדינגב עם חברים ונשארתי בבית.
אנשים מתעסקים בשאלה אם אפשר להכריח מישהי להיות אמא, אבל לדעתי גם אי אפשר להכריח מישהי להיות חולה תשעה חודשים. אני בכלל לא מתעסקת בשאלה של מה קורה אחרי עם הילד. אם היו אומרים לי שאני חייבת ללדת את התינוק הזה, הייתי רוצה להתאבד.
אם הוא היה נולד, נראה לי שהייתי בדיכאון. מה שהכי מעצבן אותי זה השלטים שאומרים "הפלה זה לא משחק ילדים, קשה לחיות עם זה". לא קשה לי לחיות עם זה, לא היה לי קשה ולא יהיה.
אדוה לוטן, 45, מבשרת ציון
גיליתי את ההריון בגיל 39, נשואה עם 3 ילדים, הצעירה בת שנתיים. זה היה הריון לא מתוכנן ומבחינתנו לא רצוי, כי לא התאוששתי עדיין פיזית ונפשית מההריון והלידה האחרונים. הרגשתי שהפלה היא חבל הצלה.
שאלתי את עצמי כמה פעמים האם הצעד הבלתי הפיך הזה היה הדבר הנכון, ובכל פעם התחזקה בי הוודאות שכן. איך הייתי מרגישה אם הייתי יולדת ומגדלת ילד שלא רציתי בו? אני לא בטוחה שאפשר לעשות את זה בלי שזה ישפיע לרעה על היכולת שלי להיות לו אמא טובה.
בת 34, תל אביב
בהפלה הראשונה הייתי נשואה עם תינוק בן שישה חודשים. הייתי בדכאון אחרי לידה, לא היה מצב. בהפלה השניה הייתי עם שני ילדים, חודש אחרי ניתוח גב.
בפעם הראשונה בן הזוג שלי התנגד נחרצות. הוא אדם מאמין, ולכן מבחינתו הפלה היא באמת רצח, ולא מהמקום המתלהם. לא התווכחתי עם זה, כמובן; אבל לא הייתי מסוגלת לגדל עוד ילד. פחדתי שעד שהצלחתי להחזיר את הנשימה ולחזור לחיים אחרי הדיכאון, הדבר הזה ישאב אותי בחזרה פנימה. בעלי לא תמך, וכעס מאוד על כך שההחלטה היא רק שלי. בהפלה השניה הוא כבר תמך, או לפחות עשה את עצמו. הרגשתי שאני לבד בזה, שהוא מחזיק את זה נגדי, שזה לא הוגן. הרגשות האלה נשארו איתי זמן רב.
היו לי גם הפלות טבעיות, רציתי מאוד ילדים שנפלו לי, ככה שאני לא מקלה בזה ראש. אבל אם הייתי שומרת את ההיריונות האלה, לא הייתי יכולה להמשיך לעבוד וללמוד כפי שאני עושה היום ובעיקר אני חושבת שהייתי הרבה יותר אומללה. לגדל ילדים זה קשה מאוד. צריך לרצות את זה.
בת 48, אזור המרכז
הייתי בת 44, נשואה ואמא לארבעה בנים גדולים, בני עשרה. לא היו לנו תכנונים לילדים נוספים, אבל כשגיליתי על ההיריון התעורר בי קול שאמר שהנה סוף סוף יש הזדמנות לבת.
הנחתי שאני בטח אפיל טבעי כי היה לי התקן או בגלל הגיל, אבל כשזה לא קרה והלכתי לסקירה וגיליתי שזה שוב בן, הבנתי שבעצם בתת מודע אמרתי לעצמי שאם זו תהיה בת אני אמשיך את ההריון. ברגע שראו שזה בן, היה לי ברור שאני לא ממשיכה. הרופאה שלי כעסה עליי שהגעתי עד השלב הזה.
יעל דוד, 40, באר שבע
הייתי בת 30, בתי הייתה בת ארבע והבן בן שנתיים. כשהייתי בהיריון עם הבן שלי התפרצה אצלי הפרעה דו קוטבית והרגשתי שאמצעי מניעה הורמונליים רק מחרפנים אותי יותר, אז השתמשנו בקונדומים. בכל זאת נכנסתי להיריון.
זה פשוט לא התאים. רק התחלתי להרגיש שאני מתחילה להתאפס על עצמי ועל החיים שלי בחזרה. בן הזוג שלי היה שותף להרגשה שאם נשמור את ההיריון אנחנו מסכנים את הילדים הקיימים, שבמקום שאני אהיה אמא מתפקדת לשניים אני אהיה אמא קורסת לשלושה, ולא רצינו את זה. בלילה שלפני ההפלה נכנסתי לחדר של הילדים כשהם ישנו, והתחלתי לבכות.
אם לא הייתי מפילה, אני מניחה שהמצב הפסיכיאטרי שלי היה הופך למאוד רעוע, כי אי אפשר לקחת את התרופות שלי בזמן היריון. אם לא הייתי מתחרפנת מזה, הייתי מתחרפנת בשלב של חוסר השינה, ואז היו לי שלושה ילדים שמחכים בבית לאמא מאושפזת.
בת 40, תל אביב
לסקס הראשון בגיל 16 הגעתי מוכנה ואחראית עם גלולות, אבל בגילאי העשרים התחלתי לזייף ועברתי שלוש הפלות עם שלושה פרטנרים שונים. למעט זה שהתבאסתי על חוסר האחריות שלי, כל העסק היה מאוד לא טראומתי ומאוד ברור מאליו עבורי. התלבטתי רק בפעם השלישית, כי זה היה חבר שאהבתי והוא לא היה בטוח שהוא רוצה להפיל.
באף אחת מהפעמים לא הרגשתי שהדבר הזה הוא התחלה של תינוק מבחינתי, זה הרגיש מאוד כמו הליך רפואי. ניתוח הרניה שעברתי בילדות זכור לי כמשהו הרבה יותר קשה וכואב מההפלות. מעולם לא חשבתי על התינוקות שלא נולדו, כל דרך המחשבה שלי היא לא רוחנית וגם בהיריון הרצוי שלי היה לי ברור שאם משהו לא יהיה בסדר אני אפסיק את ההיריון. אני לא נקשרת לדברים שעוד לא קיימים.
לא סיפרתי להרבה אנשים על ההפלות כי זה קצת מביש. זה לא שאני מסתובבת עם סיפור סודי שמעיק עליי, סתם זו נראית לי רכילות גופנית מגונה ומיותרת. היום לי ולבעלי יש תאומות בנות שש וחצי ועוד מוקדם מדי לספר להן על הפלות, אבל כשיגיע הזמן הדברים ידונו ויהיו ברורים.
בת 36, בית שמש
הייתי בת 15 וחצי, זה היה עם בן הזוג שהיום הוא בעלי. אנחנו ביחד 21 שנה ויש לנו שלושה ילדים.
למדנו ביחד בפנימייה והוא היה החבר הראשון שלי, ובגלל שהוא היה אז בן יותר מ-18 מבחוץ זה נראה כמו בעילת קטינה. כבר אז ידענו לאן הקשר הולך, אבל היריון לא היה מתאים - אני הייתי בסוף כיתה י' והוא היה לפני צבא.
לא סיפרתי למשפחה, אמא שלי הייתה אחד האנשים הפרימיטיביים בעולם, רק אמא שלו. אנחנו החברות הכי טובות בעולם והיא זו שהייתה איתי, היא שיקרה לאמא שלי בשבילי.
התברר שהיו לי תאומים. את כל הזמן מחשבת את התאריך המשוער של הלידה - בדיעבד, הם היו אמורים להיות היום בני עשרים. אין לנו חרטה, אבל אנחנו כל הזמן מדברים על זה - מה היה קורה אם ובאיזה מצב היינו. אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו היום ומבינים שאם התאומים ההם היו, אז השניים הקטנים שלנו לא היו, כי רצינו שלושה ילדים.
בת 63, קיבוץ בדרום
הייתי בת 23, סטודנטית וזה קרה מסטוץ. הוא היה מבוגר ממני בערך בעשר שנים, ומיד ידעתי שנכנסתי להריון, כי לא לקחתי אמצעי מניעה. אני אדם מאוד מעשי, מיד עשיתי בדיקה, שיתפתי חברות והלכתי לבדוק איפה עושים הפלה. התקשרתי אליו, הוא לא עשה עניין ושילם על הכל.
לא עשיתי מזה עניין כי אמא שלי הפילה 18 פעמים - הפלות מלאכותיות ולא טבעיות, והתנאים שלה לא היו כמו התנאים שלי, היא עשתה את זה במקומות לא נעימים. אבל למרות שהפלות זה משהו שגדלתי לתוכו, כל הסיטואציה של הוועדה לא הייתה נעימה.
ההפלה עצמה לא הייתה טראומטית, אבל אני זוכרת את הבגדים שלבשתי באותו היום ואת התחושה של הצריבה בבטן אחרי. כמה שהתייחסתי לזה כלאחר יד, זה כן עשה לי משהו: היו לי כאבים וזה כבר היה נפשי לדעתי. הרגשתי בודדה כי לא שיתפתי את ההורים, זה ממש לא התאים.
הפלתי בשבוע 11 או 12, אז אחרי ההפלה שאלתי את הרופא מה היה המין והוא אמר לי שזה היה בן. כל השנים כשחשבתי על זה, ידעתי שזה היה בן.
וגם:
בת 34, כרכור. עברה שתי הפלות בגילאי השלושים כאישה נשואה עם ילדה בת שנתיים. "ההריונות ההם קרו בטעות, אז טיפלתי בזה. פשוט לא התאים לי ללדת ולגדל ילדים בזמנים הספציפיים האלה. לפני ארבעה חודשים ילדתי תינוק מתוק ורצוי מאוד ואני מאושרת, גם מהבחירות שעשיתי בעבר וגם מהבחירה הנוכחית".
הדס, 32, לוד. הייתה בת 30, נשואה עם שלושה ילדים בגילאי שנה וחצי עד שש. היום אמא לארבעה.
"השילוב בין התחושה שאין לי כוחות לתת לעוד תינוק לבין חוסר יציבות כלכלית הכריע לטובת הפלה. אנחנו דתיים, אז התייעצתי גם עם פוסקת הלכה שאמרה לי שהשיקול של בריאות הנפש שלי הוא משמעותי. כמעט שנתיים אחרי ההפלה ילדתי שוב, הפעם בשמחה ומרצון".
בת 30, חיפה, נמצאת בזוגיות ארוכה ויציבה. "שמעתי שהפלה פוגעת ביכולת להיכנס להריון בעתיד, ומאוד הפחידה אותי המחשבה שבגלל שעכשיו לא מתאים לי בתכניות, לעולם לא אהיה אמא. אין לי ילדים עדיין, מתכננת שניים".
הללי, 40, אזור השרון. הייתה רווקה בת 27, היום נשואה ואם לשלושה. "יצאתי עם מישהו חדש. מהר מאוד הבנתי שזה לא עובד עם בן הזוג הזה, ושהצעד הנכון יהיה לסיים את ההיריון. מהצד שלו הייתה אמירה ילדותית מאוד, 'אז יאללה'. אמנם אנחנו מכירים יומיים ולא שקלתי להתחתן איתך, אבל את בהריון. מזל שלא התייחסתי ברצינות לאמירות האלה. כשהודעתי לבחור שזה מה שאני הולכת לעשות, הייתה תרעומת מצד בני משפחתו. הוא מסר לי שאמא שלו אמרה שזה חוסר אחריות שהבאתי את כולנו למצב הזה, אבל הוא הביא חצי מהצ׳ק ואמר שמה שאחליט זה בסדר".
בת 38, רעננה. הייתה בת 35, נשואה עם שתי בנות, 5.5 ושנתיים. "אני סובלת בהיריונות מהקאות יתר ודימומים, וכשגיליתי שאני בהיריון הייתי עדיין בטראומה מההריון האחרון ולא יכולתי לשאת את הרעיון. פחדתי מאוד להתאשפז ולא להיות שם בשביל הבנות שלי.
אם הייתה התלבטות, כשהתחילו ההקאות היה לי ברור שאני לא מסוגלת, הטראומה חזרה בבת אחת. בעלי מאוד רצה ילד ולמרות שזה הגוף שלי וההחלטה שלי אנחנו זוג, ולא יכולתי להתעלם מזה, זה לא היה פשוט".
מישל, 29, מושב בעמק הירדן. נשואה ואמא לשניים, בן שנתיים ובת תשעה חודשים. "מחר אני עוברת הפלה במרפאה פרטית בעפולה. אני אפילו לא יודעת אם זה חוקי או לא, אני פשוט חייבת לגמור עם זה. אני כבר כמעט שנה בבית עם תינוקת ואני חייבת לחזור לעבודה כדי לסיים התמחות. אני לא רוצה להיות קורבן של החיים. עם כל הכבוד, זה עדיין תא, אין לו עדיין אפילו דופק. אני כן מאוד רוצה ילד שלישי, אבל לא עכשיו".
אורית, 66, קיבוץ בגליל. הפילה פעמיים בתור אישה נשואה בגילאי השלושים. היום אמא לארבעה וסבתא ל-11. "בפעם הראשונה היה לי ילד בן שנה וחצי ותינוקת בת כלום וחצי, ואמרנו מיד לא תודה. בוועדה לא אישרו לנו הפלה, אמרו לנו שאנחנו קיבוצניקים ושאין לנו בעיה להביא את הילד הזה. בכיתי נורא. הלכנו לרופא פרטי בטבריה ועשינו הפלה פיראטית. בפעם השניה כבר היו לי ארבעה ילדים במרווחים קטנים ונכנסתי להיריון עם תאומים. זה לא היה ביג דיל, אבל לא דיברנו על זה. היום אנחנו מדברים על זה חופשי".
מעיין, 35, תל אביב. הייתה בת שלושים, בזוגיות ללא ילדים. היום בזוגיות ובהיריון. "רק חזרנו להיות יחד, עדיין לא ידענו לאן זה הולך. האולטרסאונד הראה שני שקי הריון, תאומים. בכיתי והרופאה אמרה לי: 'יש נשים שהיו מנשקות לי את הרגליים אם הייתי מבשרת להן את זה'. היום אני בהיריון רצוי מאוד וכשהבת שלי תהיה גדולה אני אספר לה על זה".
בת 34, מושב בנגב. הייתה בת 33, נשואה ואמא לשלושה ילדים – 3,4, ו-5. "הבנתי שבניגוד לפעמים הקודמות, אנחנו לא נשרוד את זה כמשפחה. אנחנו דתיים ליברליים, אז אף אחד לא הרים גבה. יכול להיות שהם כן הרימו גבה, אבל לא עשו מול הפרצוף שלי. אני מאמינה שאני אהיה שוב בהריון ויהיו לי עוד ילדים, אני נהנית מהריון ולידה זה אחד הדברים הכי מרגשים בעולם בעיניי".
בת 38, מושב בשרון. עברה הפלה כרווקה בגיל 25, כיום נשואה ואם לשניים. "הייתי סטודנטית, זה קרה מאיזה סטוץ, הייתי לבד, רחוק מהבית, תקופת מבחנים ראשונה. לא הייתה לי התלבטות. בוועדה אמרו לי 'את מבינה שאת לוקחת רחם חדש מהניילונים והורסת אותו'. הייתי ילדה אבל מאוד מיושבת בדעתי, ובכל זאת זה הפך את זה מחוויה עניינית לחוויה לא פשוטה. אני עובדת כעובדת סוציאלית עם נוער בסיכון, כך שאני רואה בדיוק מה קורה לילדים כשמביאים אותם בגלל טעויות".
בת 41, מבת ים. עברה הפלה כרווקה בגיל 20, כיום נשואה ואמא לשתיים. "כשהייתי נערה באנגליה, הגיע ארגון נוצרי לבית הספר להסביר לנו על הדבר הנורא הזה הפלה. שאלתי אותם 'אבל מה עם אונס או שמשהו לא תקין וזה מסכן את האמא?' התשובה הייתה שאי אפשר ללכת נגד התוכניות של אלוהים, ואם זה אונס 'אמיתי', אז הגוף יפלוט את העובר בעצמו. חצי שנה אחרי שעליתי לארץ נכנסתי להיריון. לא הייתה לי שום התלבטות. בדיוק נפרדתי מעוד בחור מאכזב – ובלילה שהוא זרק אותי, שכבנו בלי קונדום. סיפרתי רק לכמה חברות. אחר כך לא הייתי עצובה ולא היו רגשות אשם, רק הרגשתי בודדה. ישנתי למשך שבוע שלם, יצאתי מהחדר שלי רק לשירותים. אני מאמינה שאספר לבנות שלי כשיגדלו, כדי שיבינו שזה יכול לקרות לכל אחת ושיש לנו מזל שיש לנו בכלל את האופציה הזאת בארץ".
הביאו לדפוס: מיכל ישראלי וליאת בר סתו