רוסיה בלאי

כשהשתחררתי מהצבא הלכתי ללשכת התעסוקה כדי לקבל דמי אבטלה. הגעתי בגישת "ביצ' בטר האב מיי מאני", ולהפתעתי אשכרה הציעו לי עבודה: להיות קופאית במעדנייה בשם "קשת טעמים". החנות עמדה בצמוד לטיב טעם, והיתה האח התאום והעוד-יותר-רוסי שלה. אנחנו מדברים על קישוטי נובי גוד מעל מדפים של וודקה, מקררים של בשר לבן מול ערימות ממרחים ורודים. הכניסה לחנות היתה מבחינתי השער לגיהינום: כל חיי אני בורחת מהזהות הרוסית, והנה דוחפים אותי שוב למקרר הזה.

התיישבתי מול מנהל החנות והסברתי לו שעשו פה טעות גדולה. "אני מבינה רוסית, אם תדבר איתי אני אבין מה אתה רוצה, אבל שנים שאני לא מדברת את השפה", יריתי במהירות. הוא רק שתק שתיקה רוסית קשה, סימן איקס במשבצת חוסר ההתאמה בטופס וחזר לרשימות המלאי. כששבתי ללשכת התעסוקה, הפקידה סירבה להאמין שלא עמדתי בדרישות התפקיד. היא אפילו התקשרה לבעל המעדנייה כדי לוודא שאני לא משקרת. "אהה. דא דא. נו, טאק אטו, ישראלסקה פרימיטיבסקה", היא הניחה את השפופרת ולקחה נשימה גדולה של כניעה. זהו, זה רשמי. אני לא רוסיה. פקידה מטעם המדינה אפילו שמה על זה סטמפה.

במשך שנים התנהגתי כאילו נולדתי בישראל בגיל שש ושפת האם שלי מתה בלידה. אף פעם לא פתחתי את הספרים ברוסית שההורים שלי אספו ושמרו (ובסופו של דבר תרמו לסיפריה העירונית). זה אולי אכזב אותם אבל גם הוכיח את הצלחתם. הם הרי סיפקו לי את כל התנאים כדי לא להסתובב כאן כמו זרה: תמיד דיברו איתנו בעברית בבית, לא הציקו עם זיכרונות נוסטלגיים מהמולדת הישנה, לא לכלכו על ישראל, אולי רק על פוליטיקאים שקרנים ורופאים אדישים. אפילו כשהשכנים השמיעו אבי ביטר בווליום משוגע – הם שמו דיסק של שמוליק קראוס, מקסימום אדית פיאף. לא ויסוצקי, בטח שלא אלה פוגצ'ובה.

לכאורה, גישת ה"ברומא תהיה רומאי" הזאת היא הדרך היחידה להתמודד עם מדינה חדשה. אבל זה לא באמת ככה: יש כאלה שבחרו מקום אחר על הספקטרום הישראלי. יש פה מספיק עיתונים, טלוויזיה, חנויות, סרטים ותיאטרון שיכולים לרפד אותך ברוסית עד המוות. אפשר לחיות בגטו תרבותי בדיוק כמו שאפשר להתערבב ולהפוך מיורי לרועי. אפשר לנסות לשמור על שתי הזהויות, כמו החברים החרוצים בקבוצת "דור 1.5", או להיתקע בלימבו של חוסר זהות – כמו מה שקורה לגיבור "הישראלי הנצחי" (הוצאת כתר), רומן הביכורים של הכותב והבמאי ניסן שור.

גיבור הספר הוא בן למשפחת עולים שהגיעה לכאן בתקווה לגלות את ספרטה היהודית, החזקה והלא מתפשרת. במקום זה הם מצאו את ישראל של היהיה בסדר והסמוך – אומה שלתפיסתם מורכבת מפרימיטיביים, חלשים וחסרי חינוך, ומתחתם המזרחים והערבים. שוב ושוב הם מטרטרים באוזני הגיבור את אותה מנטרה: אין פה עתיד, עשה הכל כדי לברוח מכאן, אל תהיה כמונו – אבל גם אל תהיה כמוהם. אז הוא נשאר באמצע. הוא עושה בר מצווה, הולך לצופים, מתגייס לצבא. הוא חי בעברית ואפילו מתפרנס מעברית, כתסריטאי בטלוויזיה. הוא בז למצ'ואיזם הרוסי, מגלגל עיניים כשאביו מדבר עם חבריו על השלג והמשקה והכפור. החברים שלו עצמו הם כולם צברים. אבל כל זה לא ממש מקדם אותו: בבית הוא ישראלי מטומטם, בחוץ הוא רוסי מסריח.

אני כותבת "הגיבור", כי לדמות של שור אין שם. שמות הדמויות האחרות לעומת זאת, הם ציוני דרך ושלטי חוצות: לחברים שלו קוראים דני שומרון, רפי איתן ואיגי ידין. כשהוא חולה הוא הולך לרופא בשם ד"ר ישראלי שמפנה אותו לד"ר ירושלמי שמפנה אותו לד"ר תורתי. זה אולי נשמע מגוחך, האכלה בכפית של המסר, אבל האמת שזו נקודה מדויקת ורגישה בחיים של מהגרים וילדיהם. למי שנולד כאן יש שורשים, מי שלא – הופך את ילדיו לשורשים. מעולם לא יצאתי עם דימה או בוריס. אני חולקת את חיי עם יפתח ולבן שלי קראתי קינן. אפשר להיות יותר שקופה מזה?

15 שנים אחרי המפגש עם הפקידה ההיא בלשכת התעסוקה, אני פוגשת את הגיבור של ניסן שור לשיחה חד-צדדית ומדומיינת על אותו נושא בדיוק. הגבר שמולי אינטליגנטי, ציניקן וגם מעצבן (כמו כל הרוסים שאני מכירה), שעסוק בניסיונות להוכיח שהוא יותר חכם ממך (שוב, כמו כל הרוסים שאני מכירה). מאחוריו עומד יוצר מוכשר וחרוץ שלא רק שולט בעברית על בוריה, אלא מנסה להכניס את כל כולה לספר כהוכחה או כנקמה. הגיבור שלו מבריק אבל זה לא עוזר לו לנוע או לממש את עצמו, אם כבר ההפך. מודעות היתר שלו היא מעמסה שכופה עליו לפרק ולנתח כל דבר במקום להרגיש. יש אנשים שרוצים להרגיש את הכל, "הישראלי הנצחי" רוצה לחשוב את הכל. אין לו רגע אחת של נחת, של "יהיה בסדר", אבל הוא כן עזר לי להגיע לרגע שכזה.

היום אני כבר לא עושה הכל כדי להיות ישראלית, אבל גם אני בסוג של לימבו קטן. אם פעם פחדתי ללבוש מנומר או למרוח שפתון אדום כדי לא להיראות רוסיה מוצצת, היום אני הולכת על המנומר והשפתון כדי להראות שהתגברתי. אם פעם לעגתי למזג הרוסי הקריר, היום אני מודה שחיבוקים מבחינתי הם אקט ביורוקורטי שחייבים למלא כדי להגיע מהר ללב העניין שלשמו התכנסנו. אני גם לא מסוגלת לשמוע ביטויים כמו "חיים שלי בלב", שלא לדבר על להשמיע אותם. אני אולי רוסיה בלאי, שמנתחת כל דבר רוסי שאני עושה, אבל עדיין רוסיה. אחת שמבינה שאי אפשר להיפטר מהרוסיות כי אי אפשר להיפטר מההורים שלך, ולא מהקולות שלהם שתמיד יהדהדו בראש.