יום אחד זה קורה. עוצמות של כאב מפוצצת את נימי נפשך, את יושבת מול חברה טובה ולוחשת במחנק "הנישואים שלי נגמרו". שלוש מילים, או סצנה בעצם, מסרט אמריקאי ישן. רק שבאותו סרט הדוברת כבר מלאת קמטים, הילדים עזבו את הקן, הבית צמוד הקרקע פתאום מתרוקן.
ואת, צעירה עדיין, והריקנות הגדולה, הבור שנפער, הוא אצלך בפנים. אין דירה, אין חצר ודרייב וויי כמו בסרטים – רק חלום אחד גדול על אהבה ונורמטיביות שהתפוצץ לך בפרצוף.
זה לא באמת מפתיע, ועדיין לא משהו שאפשר להתכונן אליו. תמונות החתונה עוד לא סודרו לכדי אלבום. עוד לא התרגלת לקרוא לו בעלך, ועכשיו מי הוא? מה הוא? הגרוש? כן כן.
הגרושה, יש שיגידו לוהטת. עבורך זה שם קוד שנקשר עם בושה, לק בצבע בורדו וקול חרוך מסיגריות "טיים". "גרושי", כך קרא לי חבר טוב בשבוע הראשון לתוך חיי החדשים, שעדיין מתגבשים. אני העדפתי לקרוא לזה "מתרווקת".
כבר בתחילת המסע הזה גיליתי כמה נשים כמוני יש מסביב. יותר ויותר מצטרפות לסטטוס הזה, והן יפות, וצעירות, ומגניבות. וכשהן נפגשות, עם כל הציניות וההומור, יש עוצמה חריפה באוויר. תחושה של הבנה סיאמית, תקווה וייאוש. ולמרות שיש המון מה להגיד, איכשהו אף אחת עוד לא כתבה את מדריך ההישרדות המלא לגירושים.
בזמן שכל החברות שלי מבלות ב"מאמאזון" ומחליפות טיפים על מניעת גזים וחיתולים, מצאתי את עצמי נואשת לעצות, להבנה, להכלה – ולא מוצאת אף כתובת. אין פורומים ברשת, קבוצות פייסבוק או אפילו מאמרים שמתאימים לחתך הגילאים של תחילת שנות השלושים, לכן הגיע הזמן לכנס שיח גרושות צעירות ולספר את האמת גם על הצדדים הפחות פוטוגניים של החיים.
אני לירון שמם, בת 33 (וחצי), מתגרשת, חמישה חודשים לתוך התהליך. לצדי מצאתי עוד שתי נשים מופלאות שמוכנות לשתף: נסטיה ליסנסקי, בת 31, אם לשניים, גרושה (עוד לא על הנייר) כבר שנתיים, שמצאה את עצמה באישון לילה לבד עם שני קטנטנים; ומיכל טראוריג, 31, אימא לילד בן 5 וגרושה כדת וכדין כבר שלוש שנים.
פרק ראשון: אחרי שהדלת נסגרת
הדקות הראשונות אחרי שהוא עוזב הן הכי ארוכות. הן גם לא ממש דקות. חוסר שינה. חוסר יכולת לאכול, עייפות, עצבים, הלם. הלם. והן נהיות אכזריות יותר מרגע לרגע. הקירות לוחצים. חייבת לצאת מהבית, חייבת אנשים מסביב. את מתחילה לאמץ מנהג שילווה אותך לא מעט בחודשים הקרובים – לבדוק בצ'ט בפייסבוק מי עוד ער עכשיו, ויכול לתת לך קצת אוויר. עוברת לכירורגיה, נכנסת לווטסאפ, בודקת מי last seen ומתי.
לאט לאט מתחילה לספר לחברים. לא עונה לאמא. איך לעזאזל אספר להורים?
יש משהו בטלטלה הזאת, שהיא כל כך עמוקה, וכל כך משתלטת. ברור לך שעוד יבוא יום טוב, אבל עכשיו, בעיצומו של הזבנג הזה, בעיקר מרגישים את כל האיברים נכבים ואת הלב, שנאטם, נסגר, לא ייתן לאיש לעשות לו את זה שוב. את רוצה שיאהבו אותך, שיעטפו אותך, אבל את לא רוצה בעצמך לאהוב יותר. לעולמים.
"ההתפרקות שלי הייתה מיידית ופתאומית", מספרת נסטיה ליסנסקי. "זה נגמר בלילה אחד, סמוך מאוד ללידת הבן השני שלנו. הורמונלית את לא במיטבך, נוח היה רק בן חודשיים. נשארתי עם שני ילדים, נורא מבוהלת. אין לי כלום בעולם. לא פרנסה, לא קריירה. שני ילדים וזהו. עוד באותו הלילה הבאתי את כל ההורים, שלי ושלו, אלינו הביתה. הייתי בהיסטריה. גרתי אצל ההורים שלי ובמשך שלושה חודשים מתתי. הייתי מתה כל יום עד רבע לארבע, ובארבע מגיעה לגן שמחה ואף אחד לא יודע כלום. לא הייתי בקשר עם אף אחד. עברתי תהליך ארוך עד שהבנתי שזה לגמרי הוא ולא אני. כי אני מופלאה ונהדרת".
"היה רגע כזה", חוזרת מיכל טראוריג ליום שבו הבינה שהתמונה המשפחתית שלה שבורה, "אני זוכרת שנכנסתי לחדר שינה שלנו, באמצע אירוע משפחתי. בשלב הזה היחסים בינינו היו קשים, כבר לא היה טוב. נכנסתי לחדר, התיישבתי על המיטה והתחלתי לבכות. אימא שלי נכנסה והתישבה לידי, היא שאלה אותי מה קרה ואמרתי לה 'אימא אני חושבת שאני רוצה להתגרש'. אני זוכרת תחושת כישלון מאוד גדולה. זה משהו שהכי לא צפיתי, לא חלמתי ולא רציתי. זה לא היה בתכנון שבגיל 28, עם ילד בן שנה, אני אהיה גרושה. נכשלתי. נכשלתי בלהיות אישה לבעלה, נכשלתי בלתת לבן שלי את המשפחה השמחה שחלמתי שתהיה לו, חלמתי על המון ילדים ושאני בהיריון כל שנה, ופתאום אני קולטת שאני לא יכולה לתת לרני אח, כל החלומות האלו התמוססו ברגע".
פרק שני: להקיא ולהיפרד
לא יודעת למה, אבל התחתנתי ברבנות. אפילו התרגשתי קצת להיות שם. חשבתי שזה טקס רומנטי ומקסים. כדי לעשות את זה צריך לקבל כל מיני אישורים, אבל כשאת שם, מאוהבת, מרוגשת, זה לא נראה לך ביג דיל. אני לא אספר על החתונה, כי בדיעבד העובדה שסבלתי, שירד גשם בסוף אפריל, שביליתי יותר במחיצת בקבוק וודקה מאשר עם בעלי הטרי – כל אלו, יש יגידו, היו סימן לבאות. אבל עד הרגע הזה הייתי מלאה בתקווה, ב"למי אכפת מה סכום הכתובה, אנחנו נחיה יחד לנצח נצחים".
אז הכריחו אותי ללכת למקווה, להיות עירומה לעיני אימי, אחותי ובלנית. לטבול, קצת להחנק, להתבייש, להוכיח שאין לי לכלוך בציפורניים. הפעם, כשזה התפוצץ לי בפנים, החלטתי לעשות זאת בדרכי. לקחתי חברה טובה, שני בקבוקי בירה וסיגריות, והלכתי אל הים. מקווה הפוך קראתי לזה. הלכתי לטהר את עצמי מהטיהור השקרי של הבטחת הנישואים.
שיכורה, רטובה ממי ים ומלוחה מדמעות, טבלתי לבד, שלוש פעמים.
"הייתה לי אז רק חברה אחת גרושה, ו-11 שנה לא היה לה חבר", נזכרת ליסנסקי. "חשבתי שזה מה שיקרה לי והשלמתי עם זה שאמות לבד, עם הכאב הנוראי הזה. ואז נוצר קשר ביני ובין עוד חברה שהתגרשה, התחלנו לצאת מהבית, בקטנה, והגיע רגע שבו שהבנתי שהכל יהיה בסדר. הלכתי איתה לקפה, התיישב לידי מישהו זר, שפכתי לו את כל הסיפור והוא אמר לי 'מה את מדברת, את גם צעירה, גם כוסית וגם לא לחוצה על ילדים – את החבילה הכי מושלמת בעולם'".
"זה כמו אבל, את רק מחפשת עם מי לדבר", אומרת טראוריג. "זה לא קשור למי עומד מולך, זה רצון להקיא את מה שעובר עליך. זה בלבול נוראי. כל הזמן אומרים לנו 'תתחתני תמצאי את גבר חייך' ואת מוצאת ואת כאילו רגועה. ופתאום אין אותו. ומה עכשיו? אין לך מושג מה לעשות. התחתנת, אבל מתברר שזה לא נגמר שם. כאילו איפה הנחלה הזאת שכולם מדברים עליה? איפה היא?".
תחושת הבלבול היא ככל הנראה הדבר הכי עוצמתי בגירושים, וכנראה גם מה שמבדיל אותם מכל פרידה אחרת: זו לא עוד זוגיות שנכשלה, זו מערכת יחסים שחשבת לעצמך שתימשך כל החיים. מהרגע שהוא השחיל לך טבעת על האצבע, הוא היה שם איכשהו לצדך כשדמיינת עתיד. ופתאום הקלפים נטרפים, והתמונה הזאת הופכת לקנבס חלק. וזה מפחיד נורא, ובעיקר מאוד מאוד מבלבל.
טראוריג היא היחידה שכבר הייתה ברבנות ועברה טקס פרידה רשמי מהנישואים: "ברבנות כולם יושבים וממתינים לטקס הגירושים. יש הרגשה של מוות באוויר, עוינות, כעס, שנאה ואש בעיניים. ורק אני ובעלי יושבים יחד, הוא עם העד שלו, אני עם העדה שלי, ואנחנו עושים פיפי מרוב צחוק. זה עצוב להתגרש, וזה רע ורוצים למות, אבל אם יש משהו שמצחיק את שניכם לא חייבים להפסיק לצחוק".
פרק שלישי: ואיפה תגורי?
מתישהו את מבינה שאין ברירה וצריך למצוא דירה. הבית הקיים מרגיש כמו מצבה לנישואים שכשלו, בית קברות לחוויות שצריכות עכשיו להתאפסן בארכיון, ואת מקווה שדירה חדשה, נקייה, תסדר לך את החיים. הדירה הראשונה שראיתי הייתה זוועתית. גם השנייה, והשלישית והחמישית. לא רק שהן היו קטנות, מדכאות ומטונפות – גם נאלצתי להתחרות עליהן מול זוגות צעירים, מאוהבים ומרודים.
בסוף זה קורה, את מוצאת דירה יקרה ב-2,000 שקל מהמחיר שרצית לשלם. אבל אמרת שאת גרושה ומסכנה והצלחת להוריד את בעל הבית ב-300 שקל מהמחיר שהוא ביקש.
לאט לאט את מתחילה לפרק את החיים שלך ולארוז אותם לארגזים נפרדים. הכי קשה להגיע למסמכים; הנה מכתב שכתבתי לו ליום ההולדת, הנה פתק שהשאיר לי כשעוד היינו מאוהבים.
"אני לא אשכח בחיים את היום שעברנו דירה", אומרת טראוריג, "המובילים באו ולקחו את הדברים שלי ושל רני לבית אחד, ואת הדברים של בעלי למקום אחר. ישבתי על הספה וראיתי אותם נכנסים ויוצאים, ולא יכולתי לעמוד בזה. קמתי והלכתי. למרות ששנינו אנשים מלאי הומור עצמי וציניות, פה לא יכולתי. נורא כאב לי, זה שלב כל כך מזעזע. את חוזרת להיות רווקה, אבל את עם ילד שצריך בית. לשמחתי הוא היה כל כך קטן שלא היו לו שאלות, וזה קצת הקל עליי. עשיתי הכל בעצמי מבלי להסביר לאף אחד שום דבר".
"לפני הפרידה גרתי בבית מעלף ביפו", מספרת ליסנסקי, "היום הדירה שלי היא בגודל של חדר הארונות שהיה לי שם. אבל רציתי לחזור למרכז תל אביב, והבנתי שיהיה לי בית קטן וחמים ושזה העולם שלי עכשיו, אני והילדים. ואז את מתחילה לחשוב איך תממני את זה. היום יש לי אחלה דירה. אמנם קטנה, אבל חדשה ויש לה חצר והיא קרובה להורים ולגנים. זה דווקא הריח לי כמו התחלה קטנה חדשה וחמודה".
את הלילה הראשון בדירה החדשה בחרתי להעביר שיכורה אימים. יצאתי למחוק לעצמי את המוח, להשאיר את התודעה באיזה בר בשירותים. בלילה השני, אחרי שלא ישנתי בלילה הראשון, ובעשרות הלילות הקודמים, נרדמתי. בום. בלילה השלישי חציתי קו אדום ולקחתי חצי כדור הרגעה. בעקרון אני לא בעד. מצד שני, פאק איט. אני גרושה בת 33, אין יותר חוקים. זאת הייתה המתנה הכי טובה שמישהו אי פעם נתן לי – 14 שעות נעימות כל כך, זה הרגיש כאילו אני מתקלחת מבפנים.
בלילה הרביעי כבר צריך לסגל שגרה. המיטה כבר נוחה ומוכרת, אבל אז פתאום הקירות מסביב כל כך גדולים, וריקים. אין אוויר. הסדקים שדרכם חלחלה האופטימיות נאטמים בבת אחת. פתאום זה לא בכי של עצב, אלא של פחד. אני באמת לא רוצה לאהוב יותר. אני לא מאמינה בזוגיות, ובטח שלא בנישואים. אבל האם זה לא לבד להיות לבד? ואם אני אלך לעבודה מחר ויפרצו לבית והכלבה תידרס? ואם יקרה משהו להורים שלי? ואם יפטרו אותי מחר? ומה, מה לעזאזאל אעשה??
חברה על קו הטלפון מנסה להחדיר בי אופטימיות, לספר לי כמה אני רזה (כן, רזון זה הצ'ופר של האירוע הזה). המילים שלה לא חודרות. עברנו לנשימות. אני מבינה שזה כנראה התקף חרדה. מבינה גם ש-90 אחוז שמחר החיים לא יראו כל כך נוראיים. ומפחידים. זה שקר, הם עדיין מפחידים, אבל הפחדים לא בלתי נסבלים.
"היו לי המון התקפי חרדה והתקפי היפרוונטילציה, נשמתי לתוך שקיות ומה לא", מספרת ליסנסקי, "אלו דברים שלא הרגשתי לפני הגירושים. זה לא שאת נפרדת מהבן אדם, כמו שאת נפרדת מהפנטזיה. זה לא מה שדמיינת כשהתחתנת והחלטת להקים משפחה. כל עולמי קרס. אין פרספקטיבה. היו לי מחשבות שאני רוצה למות, ואפילו למות אני לא יכולה. בפנים את מרוסקת אבל מבחוץ חייבת לתפקד. ולא רק טכנית. ההורות, באופן כללי, היא לא לתת לילדים להרגיש שמשהו לא בסדר. זה נורא קשה. את כל כך מותשת רק מלעבוד בלהתעלות על עצמך. אבל הם הכוח, אין דרך אחרת. אין אופציה אחרת. הם קטנים, הם לא מבינים שאמא רוצה למות עכשיו, הם רוצים ארטיק וללכת לגינה ושתשחקי איתם כדורגל ותציירי להם דינוזאורים".
"לי יש התקפי חרדה מגיל 12, אז התחושה מוכרת לי" מוסיפה טראוריג, "היה לי ילד בן שנה, אז להימחק מאלכוהול לא הייתה אופציה. זו תקופה מאוד מאוד קשה. יש לך גם רגשות אשם על הילד. למזלי היו מיליון עניינים להתעסק איתם ולא היה לי זמן להתאבל. הבנתי שאני רווקה בת 28 וכדאי שאני אתחיל לצאת ולבלות ולעשות מה שבנות גילי עושות. אז התחלנו הסדרי ראייה. זה קטע, בחור שלפני שנתיים עמדת איתו בחופה וחשבת שהוא אהבת חייך ופתאום הוא איש זר שבא בשעות מסויימות לקחת את הילד של שניכם. זו הזיה. לי לקח לפחות שנתיים עד שזה חלחל".
פרק רביעי: המלחמה על חשבון הבנק
אתם חושבים שיקר להתחתן? אתם לא מאמינים כמה יקר להתגרש. בישראל צריך הסכם חתום כדי להשתחרר אחד מהשני. אפשר להטיל את המלאכה הזאת על הרבנות, אבל סיפורי האימה מבהירים לך שעדיף לנסות אופציה יותר אנושית.
אי אפשר להגיע לשלב הזה מבלי להתייעץ עם עורך דין. 1,000 שקל עולה שיחת ייעוץ אחת. לפני שאת מבינה מה קורה, הם משכנעים אותך שהפרוד הטרי הוא ארכי-נבל ושמגיע לך לצאת מכל הסיפור עם סכומים שישנו את חייך.
כמו שלחתונות יש ז'רגון שלם כמו "ישיבה אלטרנטיבית" ו"חטיפים מסתובבים", גם לגירושים יש מילון מונחים. הפעם נתרכז ב"מירוץ הסמכויות" – כלומר השאלה איפה יתנהל התיק: בית דין אזרחי יהיה שיוויוני, בעוד שבבית דין רבני אם את אישה – היכוני להפסיד את התחתונים. אבל הוא לא אדם רע, את אומרת לעורכת הדין, ובמקביל מקלידה לאקס את הסמס שהיא מכתיבה לך. "הוא מרדים אותך", היא אומרת. היא רוצה בטובתך, את יודעת, אבל בעבור הטובה הזאת את משלמת לה כמה עשרות אלפי שקלים. בצד השני יושב הגרוש ומקליד לך בתשובה את מה שמנסח עבורו עורך הדין שלו. את מקשיבה למנוסה יותר בחדר, זאת שפירקה כבר מאות נישואים כושלים, ואין לך אלא להאמין.
עורכת הדין שולחת אותי לכתוב את סיפור הזוגיות שלנו, מבקשת ממני להפוך את סיפור האגדה שהאמנתי בו לנשק כימי שיתורגם למזומנים בבית המשפט. לא מסוגלת. יש סוף עצוב לסיפור הזה, זה נכון, אבל הוא כתוב כל כך מקסים. לא היה לי כסף כל החיים, ולא חסר לי דבר. מלחמות זה לא בשבילי. החלטנו לעבור לגישור.
גישור, על פי ההגדרה, אמור להיות מפגש, רצוי חד פעמי, אליו מגיעים שני אנשים שמסכימים ביניהם על תנאי הפרידה, פחות או יותר, ורק רוצים לצאת עם חתיכת נייר מזורגג שתקנה להם חירות אחד מהשנייה. בפועל מדובר באירוע מתמשך ובלתי נסבל, כי עם כל הכבוד ללב המנופץ שלך, המגשר גם צריך לשדרג את הרכב."זה תהליך ארוך", הוא אומר, "אבל אפשר לקצר אותו תמורת 25 אלף שקל".
"התחתנו בחו"ל ועוד לא נרשמנו כנשואים במשרד הפנים", מספרת ליסנסקי על התהליך שלה, שעוד רחוק מלהסתיים. "עכשיו אני צריכה להירשם כנשואה ורק אז להתגרש. כשהגעתי לראשונה לעורך דין הייתי נורא מבולבלת. לא הבנתי כלום. אני רק יודעת שהיה לי איקס ועכשיו יש לי אפס. מאז החלפנו כבר שלושה מגשרים וכעת שוקלים ללכת לבית משפט. זה כל כך לא כלכלי להתגרש. בזבזנו כבר כמה אלפים. אני נאיבית, רוצה לפעול בדרכי שלום. אין לי כוח למלחמות אז אני מדחיקה".
טראוריג דווקא סיימה עם כל התהליך בקלות, אבל בכל זאת הרגישה שהיא עומדת למשפט, מדי יום, בהתמודדות החברתית מול העולם. "זה היה מאוד קשה לעמוד מול כולם", היא מודה, "במיוחד מול החברות הנשואות שלי, שממשיכות ועושות עוד ילדים בזמן שאני לא. התביישתי. הייתי עם ילד בן שנה וכל הזמן אמרו לי: 'אבל למה? הילד כל כך קטן'. זה לא מרוע, אבל זה הרג אותי. היום אני כבר לא מתביישת. בעקבות הטור שאני כותבת ב'פנאי פלוס', יוצא שלפעמים נשים כותבות לי ואומרות שהן רואות בי דוגמה, ולא ברור לי למה. הרבה פעמים אני מרגישה שהחיים שלי מבולגנים, אבל יש נשים שמדברות איתי ואומרות: 'התגרשת צעירה, עם ילד צעיר, ואני גם רוצה אבל מפחדת', והן רוצות נחמה שאני לא יכולה לתת. כששואלים אותי למה התגרשתי אין לי תשובה מספיק טובה. זה לא משהו גרנדיוזי, זה התמוסס, זה נהיה אדיש, זה נהיה רע".
"נישואים לא מתרסקים כי הם היו טובים", מחזקת ליסנסקי, "גם אם זו לא הייתה החלטה שלך, וגם אם דמיינת שהכל היה ממש בסדר, עובדה שלא. בפרק ב' אני נורא מפוקחת. זוגיות זה דבר קשה, אבל פרידה כבר לא מפחידה אותי. ברגעי משבר קטנים אני אומרת לעצמי: 'יש לי כבר שני ילדים, זה לא שאני אמות לבד. אני מרוצה ושמחה במה שיש לי'".
טראוריג וליסנסקי גייסו את כוחות הנפש, טיפסו מן התהום האפלה והמשיכו בחיים. תחילה בצעדי תינוק קטנטנים ואחר כך בתנופה. אבל במבט לאחור, טראוריג חושבת שאולי הייתה צריכה לגייס עוד סבלנות וכוחות, לפני שהחליטה לסיים את הנישואים. "היתה לי יד קלה מאוד על ההדק", היא אומרת, "אני באמת חשבתי שאתגרש ותיק תק אסתדר. היום הייתי אומרת למי שעומדת לפני גירושים – תחשבי רגע. תחכי. אין באמת נשים שמתגרשות ותוך שנייה מוצאות בן זוג אחר ומהמם. זה אולי נראה ככה, אבל זה ממש לא. היום כולם עם יד קלה על ההדק. אנחנו נורא מזלזלים במוסד הזה, לא נותנים לנישואים את המקום שלהם. כשהתחתנתי אמרתי 'מה זה כבר חתונה? כולה מסיבה מגניבה וטבעת' ותשמעי – מדובר בהחלטה משנת חיים. צריך לחזור להיות אולד פאשן ולהבין שזו לא רק טבעת".
פרק חמישי: ואז הגיע הריבאונד
זה כנראה תמיד קורה מוקדם מדי, משהו שפינטזת עליו כל כך הרבה שנים. מגע זר, שפתיים אחרות, גוף וגוף נפגשים תחת קרן שמש של דרום צרפת ביום קייצי. את לחוצה, רוצה ולא רוצה, מתרגשת וחוששת, ואיך אתן את עצמי למישהו אחר. וזה בכלל בכלל לא מרגיש כמו בוקר חמים בניחוח צרפתי.
לשם שינוי זו את שאומרת "אני לא מעוניינת במערכת יחסים", וזה מבהיל ומלחיץ, ומרגש ומעציב. אבל פתאום בלילה, לבד במיטה, כשבאים השדים, ואת כבר כל כך רגילה לא להירדם, זה משהו אחר שמרחיק את העפעפיים. נדמה לי שמדובר בסרוטונין טבעי.
"אצלי הדייט הראשון לא היה קל בכלל", מספרת טראוריג, "הרגשתי שאני בוגדת, ופחדתי שיראו אותי, איזה בושות. התביישתי לדבר עם גברים אחרים, לא רציתי שמישהו יראה או יידע, זו תחושה שעד היום לפעמים יש לי אותה. אנחנו יודעים שכל אחד יוצא או יצא עם אחרים, אבל משתדלים לא לדבר על זה. זה לא פשוט לחשוב שמישהי אחרת משחקת עם הילד שלי".
ליסנסקי דווקא חוותה את היציאה המחודשת לשוק הדייטים בצורה הפוכה. "התעוררתי בחזרה לחיים במכה אחת, עף לי התריס", היא מספרת. "יצאתי כל לילה. ההורים בגן לא הבינו אותי, ומבחינתם בצדק: גם אני הייתי נרדמת בתשע-עשר כשהייתי נשואה. אבל הפעם זה היה כאילו קיבלתי סטירה מצלצלת שהעירה אותי, והבנתי פתאום שאני יכולה גם להיות אמא וגם לא למות כל יום אחרי החדשות, עם שערות ברגליים. רווקים צעירים בלי ילדים לא עניינו אותי, ולכן בזוגיות השנייה שלי הכל פתאום נורא הסתדר. שנינו עם ילדים ועם תובנות על מערכות יחסים. נכון, זה יותר מורכב, כי יש עוד אישה בתמונה, ויש חלוקת ימים, ואת אף פעם לא תהיי בעדיפות ראשונה אצלו, כי יש לו ילדים, ומצד שני גם הוא אף פעם לא יהיה בעדיפות ראשונה אצלך, מאותה הסיבה בדיוק, אז יש הבנה מאוד עמוקה ותיאום ציפיות טבעי ובריא.
"הפתיע אותי שיכולתי להיפתח לזה. היה נורא כיף, הייתי מהופנטת. אחרי נמנום של שנים, שאת מתרגלת ואומרת לעצמך: 'בסדר, אין ריגושים, אבל יש דברים אחרים', ופתאום את מגלה את הכיף מחדש. אנחנו כבר שנה ביחד, ומה שיפה בפרק ב' זה שהילדים, שבדרך כלל פוגעים בזוגיות ומשבשים את הדינמיקה, לא עושים את זה כאן. כל האישיוז שנולדו עם הילדים נשארו בזוגיות הקודמת ופה יש דף חלק, בלי מחלוקות. מצד שני, אני כבר מבינה שאין לנצח. כל עוד טוב לי אני אהיה שם".
פרק שישי: אופטימיות זהירה
חמישה חודשים לתוך התהליך, ואני רחוקה מלהכיר את עצמי מחדש כמו נסטיה וגם רחוקה מלהבין. חברותיי לסטטוס רק לימדו אותי שיש לפני עוד חודשים ארוכים של בלבול ומרורים, אבל איכשהו אני כבר מצליחה לזהות ניצנים של אושר עצמאי.
אני עדיין לא מאמינה בזוגיות, לא מאמינה שאהבה יכולה להחזיק שנים. ויש רק דבר אחד שאני רוצה לעצמי: להיות שלמה בתוך הלבד הזה. לעמוד לבד, ולא לתת לאף אחד לטלטל אותי ככה יותר בחיים.
אני עדיין מתה מפחד, מלאה בחששות, כואבת, צוחקת ונחנקת. הכל כל כך יותר מדי בשבילי. אבל לפחות אני יודעת שקו הרגשות שלי כבר לא שטוח. אני נגמרת מהמורדות והעליות, אבל יודעת שככה זה כשמרגישים.