הפוסיקט הוא הדובדבן בקצפת הבטון החשוף והגס של כיכר אתרים. מרגע שמחשיך היא נראית כמו מבנה רפאים, מהסוג שמפתיע לגלות שלמעשה לא מסריח משתן. טירגוט מוחטא הביא את ערב הנשים במועדון לפיד שלי שוב ושוב, כמו חתול שנושא יונה מתה לדלת הלא נכונה. חשפן עם ורד בפה צץ בכל פעם שהתכתבתי עם אחותי, שהתרעתי בעמוד של העירייה על פנס רחוב שהתקלקל, שתויגתי בסרטון של קוף מלטף כלב. בסוף נשברתי והזמנתי כרטיס. גם ליונה מתה קשה לסרב אם היא עקבית מספיק.
הערב מתחיל בשמונה, שעה של מסיבת סיום בבית ספר יותר מאשר לילה של סליז. זה אחד הרמזים שגרמו לי להניח שאני עומדת להשתתף באירוע מביך, "הקיץ של אביה" עם חשפנים. דמיינתי שולחנות של נשים חולקות סלט יווני, שותות קולה זירו ומרכלות בזמן שחשפנים רוקדים על הבמה בלי שמישהי מעזה ליצור איתם קשר עין. זה הפער שבין פנטזיה למימוש, היכולת של משאלה כמוסה להעפיל למציאות בלי להישרף באטמוספירה.
מועדוני חשפנות מקפידים להיות חממות לפנטזיות. חשפניות, לפחות ברוב המקומות, לא מתקבלות לעבודה אם יש להן קעקועים; קעקוע הוא רמז לאישיות, קצה החוט שעלול לפרום את כל האשליה. קתרין האנה, הסולנית של ביקיני קיל שעבדה כחשפנית, עשתה קעקוע כשרצתה לפרוש ופחדה שהכסף וההרגל לא יאפשרו לה. שנים אחר כך, בסיבוב הופעות, האוטובוס שהסיע אותן מעיר לעיר התקלקל והתיקון עלה 1,500 דולר שלא היו להן. האנה נכנסה למועדון וביקשה לרקוד כמה ערבים. כשהבעלים ראה את הקעקוע שלה הוא אמר שאין סיכוי. "זה היה קעקוע של ורד", היא סיפרה שנים אחר כך, "לא קעקוע שאומר 'לך תזדיין' או 'אני לא רוצה שתבהה בי'".
שלושת השמות הנפוצים ביותר לחשפניות בארצות הברית – קריסטל, טיפאני ואמבר – היו שמות פופולריים של בנות בשנות ה-60 עד ה-80 של המאה שעברה. המקבילים האמריקניים לנועה, תמר ושירה. הסיטואציה בנויה על ריחוק, היכולת לנתק משהו מהזהות העצמאית שלו ולתת למי שהוא להיות מגולם על ידי אדם אמיתי בעולם הפנטזיות שלך. "אמבר" ו"טיפאני" גרמו לגברים לחשוב על האמבר והטיפאני שהם מכירים מהבית, מהלימודים, מדוכני המזון בקניון, ולמקם אותן בסיטואציה מינית, חסרת שליטה.
מה הפנטזיה הנשית על גברים ישראלים? "זה גיא", דמיינתי את הכרוז אומר, "הוא בוגר 8200 שעובד בסטארטאפ עם אפשרויות קידום. יש לו טעם דומה לשלך בסדרות, הוא זוכר את השמות של החברות שלך מהתיכון, וחושב שמה ששלי עשתה לך כשטיילתן בדרום אמריקה זה באמת לא בסדר, וגם אם לא אמרת לה אף פעם, הוא בטוח שהיא יודעת כי אף פעם לא חזרתן להיות חברות כמו קודם!".
האם הפנטזיה כפי שמועדוני חשפנות מנסחים אותה מתממשת גם בערב נשים? מה הסיכוי שהאורחת לא תיתקל במחסום פנימי, תקרת זכוכית של האישיות, שמזכירה כי בשורש הפנטזיה נמצא המפנטז בעצמו, שמדמיין את מי שהוא היה רוצה להיות והעולם לא מאפשר לו?
לא מצלמים את הבנות
שתי החברות שקבעתי איתן מתעכבות בעבודה. אני נכנסת לבד. במרכז החלל יש במה ולירכתיה ספות מלאות חבורות של נשים שרוקדות ומעשנות סיגריות דקות, אף אחת מהן לא מגולגלת. נשים בנות 26 עד 40, לבושות לדייט, שיער עשוי, בגדים שנבחרו ביחד עם הנעליים והעגילים, בושם. אחת מעשר לובשת הדפס עור של נחש. הן באו לחרמן. כולן צורחות, נוגעות, שיכורות.
על הבמה רוקדים חשפנים עם גוף של שייק חלבון בתחתונים אדומים. ברקע "Love Me Like You Do" וטיילור סוויפט, שירים מהפלייליסט "בנות מרגישות רגשות". קשה להבדיל בין החשפנים בגלל הדיוק שבו הם קולעים לאידיאל יופי גברי מודרני. כולם חלקים, מנופחים, מסופרים (חוץ מאחד עם שיער ארוך ומתולתל) ומעוצבי זקן, סטנדרטים שנקבעו עבור ועל ידי הומואים. לנשים אין תביעה אמיתית על מושאי המשיכה שלהן, אבל הן יכולות ליהנות מהנשורת.
הכרוז מדבר אל החדר באינטונציה שמזכירה הפעלות שעושים לילדים במסיבות כיתה. "בנות, לא לשכוח לפרוט שטרות, תפרגנו לחשפנים שלנו, ג'וני-בוי, טרזן וליאל". השומר, לבוש חולצה מכופתרת שרקום עליה הסמל של הפוסיקט, לא ידע לומר אם ליאל זה שם אמיתי או שם חשפן שמנסה לקלוע לפנטזיה ישראלית כלשהי. אולי בן של זמר עשיר עם עיניים כחולות שקיבל ג'יפ ליומולדת 17.
מקום אחד בטבעת שקרובה לבמה מתפנה ואני מתיישבת ומנסה להזמין שתייה. הבנות שלידי שולחות לי מבטים ארסיים וכשאני לא מבינה את הרמז אומרות "תפוס פה, מישהי כבר יושבת פה". אני עוברת לשבת ליד בחורה שמנמנה שלבושה כמו אחות של כלה ויושבת בשילוב ידיים. היא לא שמה לב אליי, מסתכלת במבט מרוכז מאוד בחשפן שרוקד שני מטרים מאיתנו, מחייך לנקודה באופק ומזיז את האגן קדימה ואחורה. כמה רגעים אחר כך מגיעה החברה שלה, בלונדינית עם פן טרי ושמלה שחורה, ואומרת בפאניקה: "מה זה? הלכתי לשירותים, את לא יכולה לשבת פה". זו דינמיקה של חטיבת ביניים שהתעוררה בכולן סימולטנית. ההפרדה המגדרית ששמה אותן בצד אחד ואת הבנים בצד השני, בלי אפשרות לממש את החרמנות, פועלת עליהן כמו מילת קוד שמפעילה סוכנים רדומים.
הבר מפורק בבנות שמנסות למשוך את תשומת לבה של הברמנית לפני שהמופע המרכזי יתחיל. זוג בנות דודות אתיופיות צועקות לה "פעמיים סטלה מאמי" בקצב קבוע שחוזר על עצמו עד שהמילים ניתכות זו לזו והופכות להברות חסרות משמעות. אני מבקשת מהן שיוסיפו לדקלום גם וודקה סודה ושואלת למה הן באו. "ראינו בפייסבוק חשפנים, מה לא נבוא?", אומרת בת הדודה בהדפס הנחש. בת הדודה שלה צוחקת בקול רם, "אין, אני חולה עליה, אם היא לא הייתה בת דודה שלי הייתי מחכה לה מתחת לבית". הברמנית מגישה להן משומקום שתי בירות, כאילו הפקודה נשמרה לה בראש בסדר מסוים שעכשיו הגיע הרגע לממש. הן מתנצלות וחוזרות למקומות שלהן, שבטח נשמרו על ידי חברות.
בחור עם אוזנייה, משקפיים וחולצה שחורה מגוהצת שרקום עליה הלוגו של הפוסיקט מצליב איתי מבטים ואנחנו מחליפים חיוך זהה. האינטימיות המקרית השתלמה: הוא קורא למלצרית, לוחש לה משהו והיא לוקחת ממני הזמנה שמגיעה תוך כמה רגעים. חינם, עליו. החברות שלי עדיין לא הגיעו ואני ניגשת לומר לו תודה. "בכיף, תיהני".
אני נהנית.
"החשפנים ביקשו לעשות את הערב הזה, זו יוזמה שלהם. אבל מה שאת רואה פה זה לא באמת חשפנות, זה סתם חתיכים מתפשטים על במה. אין פה כוריאוגרפיה, אין פה כלום. החשפנים פה עצלנים. הייתי חשפן שנים, גם בארץ גם בחו"ל, לכי לשם תראי מה זה מופע אמיתי. פה זה שטויות. או שתישארי ל-11, תיראי איך הבנות רוקדות. זאת רמה".
שמעתי שרק אנשים מרקע מאוד קשה מגיעים להיות חשפנים.
"בטח. בטח. רק ילדות קשה וחיים מאוד קשים. בטח".
גם אצלך?
"אני? לא, זה רק הבנות. אני סתם הייתי ביישן ואהבתי לרקוד. אצל בנים זה אחרת".
מישהי נעמדת על ספה כדי לצלם. הוא ניגש אליה ומעיר בחיוך שתצלם מה שהיא רוצה, אבל שלא תסתיר. "עכשיו אתן מצלמות את הבנים, בכיף, אני נחמד. מ-11 בלילה, בנאדם אחר. כל בנאדם שיוציא טלפון עף מפה. אסור לצלם את הבנות".
למה?
"ככה זה. לא מצלמים את הבנות".
אוי, הוא פשוט שוכב איתה עכשיו
המופע המרכזי מתחיל לפני שהספקתי לתפוס מקום. בנות עומדות בכל מקום ואי אפשר לזוז בלי להסתיר למישהי. אני עולה קומה. יש שם עוד בר וחדרים פרטיים סגורים, שבכל ערב אחר חשפניות עולות אליהם עם לקוחות שמשלמים כמה מאות שקלים למין. זו תזכורת צורמת מדי למציאות שהערב הזה חוגג את היפוכה ואני מסתובבת והולכת לכיוון המעקה.
הרקדנים, מכוסים בגלימות עם ברדסים שחורים, נעמדים בשורה ואז חושפים את הפנים והגוף ויורדים מהבמה. אחד מהם, אני מזהה עכשיו, היה מאמן בחדר כושר שהתאמנתי בו לפני כמה שנים. אני יורדת למטה בדיוק כשהוא ניגש לבחורה בסריג גולף לבן, פריט שנראה כאילו נלבש לבית כנסת בעולם אחר. היא מחייכת בכנות מוחלטת כל כך שזה מפעיל כל קמט בפנים שלה.
חשפנים אחרים ניגשים לכל מי שהספיקה לתפוס מקום על הספה ומחזיקה שטרות ומכסים אותה בגלימה. זו הגרסה הגברית ללפ דאנס: הם נשכבים על הבנות, שמים את הידיים שלהן על הגוף שלהם (אם הן לא עשו את זה בעצמן) ואז שוכבים עליהן ורוקדים. על כל חשפן שעושה את זה יש לפחות שלושה לוויינים, בנות שמצלמות את זה לסטורי ומעודדות את חברה שלהן. "יאללה רויטל, בשביל מה באנו".
אני מסיימת את השתייה שלי מהר מדי ומחליטה שאני רוצה לפרוט שטרות. הכספומט שמאחורי הבר גובה עמלת משיכה של 11.90 ש"ח ואת הכסף אפשר לפרוט רק לשטרות פלסטיק שמוטבע עליהם הלוגו של הפוסיקט, 25 שקלים לשטר. אני לוקחת את השטרות מהקופאי ומשתדלת לא לחשוב מי נגע בהם לפניי.
חברה מתקשרת ואומרת שהיא בחוץ. זו הפעם השנייה שהיא בפוסיקט, הראשונה הייתה לפני שש שנים עם מי שהיה בן הזוג שלה. "היה מדהים. אכלתי טוסט, נתתי לחשפנית 20 שקל והיא עשתה לי לפ דאנס. כל בנאדם צריך להרגיש פעם מה זה להיות בעלים של גוף של מישהו אחר", היא מספרת, מגלמת את תפקיד האיד, היצר חסר העכבות.
היא מגיעה שעה לפני שמקפלים, מדלגת על הבנייה ההדרגתית של הערב כדי להגיע ישר לשיא. המלצריות אוספות את הפיצות מהשולחנות, חשפנים ניגשים לבנות, מפשקים להן את הרגליים ומרימים אותן באוויר. כל דבר שלפני שעה נרמז בעדינות נמצא עכשיו בחוץ ומסתכל לך בעיניים. החברה השנייה מסיימת לעבוד ומגיעה. "אוי, הוא פשוט שוכב איתה עכשיו, אני מסתכלת על אנשים שוכבים. סדום ועמורה", היא אומרת, מגלמת את הסופר אגו, המצפון והמוסר.
הנוכחות שלהן מאלצת אותי להתקרקע בחזרה לאישיות שלי. השטרות שקניתי, שאני מחזיקה ביד קפוצה כמו ילד ששלחו למכולת בפעם הראשונה, נראים כמו יומרה שאין לי אפשרות אמיתית לכסות. אני לא רוצה לרקוד עם אף אחד ואני לא מוכנה לחזור איתם הביתה.
אני ניגשת לחשפן ואומרת לו "אני רוצה לתת לך את השטר הזה", מרגישה כאילו אני סבתא שלו בבר מצווה. הוא שם את היד שלי על הבטן שלו. הסיטואציה מביכה אותי ולמרות שכל קול בראש שלי צועק עליי להפסיק, אני מתעקשת לנסות לקושש שיחת חולין עד שהריקוד נגמר. החברות שלי חוזרות לעמוד לידי, מסתכלות עליו ביחד מרים מישהי שתופסת לו את התחת. "מעניין אם לא כואב לו הגב מכל ההרמות האלה".
לא, הוא מרים מהברכיים. שאלתי כשרקדנו.
לילה טוב לכל החרמניות
הכרוז אומר שהערב עומד להסתיים ומי שרוצה מוזמנת להישאר גם לחשפניות. בנות מזמינות חשבון, משאירות על השולחנות כוסות יין מוכתמות בטביעות אצבע וחפיסות של סיגריות לייט ריקות. אנחנו מתיישבות על ספה שהתפנתה ואני מתלבטת מה נשי יותר, להרגיש שהייתי גרועה בלקבל לפ דאנס או לבכות כשהחשפניות מגיעות.
החברה שבתפקיד האיד אומרת לי לא לדאוג וחוזרת עם חשפן. הוא ניגש אליי ומרים אותי. "חברה שלך אמרה לי שאת לסבית, אז תדמייני שאני בת", הוא שם את הידיים שלי על הרגליים שלו. "הנה תראי, אני מגולח כמו בת". אני לא מצליחה לזוז, מרגישה שהיה עדיף אם הייתי שמה את השטר של הפוסיקט בקופת צדקה לנזקקים. אם תקרת הזכוכית של האישיות היא מקום אמיתי, הפנים שלי מרוחות עליה עכשיו.
הבנות שיושבות לידי צועקות, בתפקיד המקהלה היוונית, "מה יש לך, תשתחררי, תגעי בו, תתפסי אותו", והחשפן אומר להן שזה לא יפה ושיפרגנו לי. הן מוציאות טלפונים ומצלמות בחוסר חשק עד שהריקוד מסתיים. אני מכניסה את השטר לתחתונים שלו ומזמינה טוסט.
הכרוז מסיים את הערב, "מזל טוב ולילה טוב לכל החרמניות". המקום מתרוקן והמוזיקה משתנה מפופ נשי למשהו איטי ואפל יותר. בהדרגה מטפטפים אליו גברים שנראים כמעט משועממים. הם לבושים רגיל, כאילו הם יושבים ברכבת או במשרד. בניגוד לנשים, הם לא צריכים להתאמץ כדי להקנות לפנטזיה שלהם אמינות או כדי להשתתף במשחק שהגיעו לשחק.
הכסף הוא משקולת במאזן של יחסי הכוחות המגדריים האמיתיים שקיימים בעולם. נשים יעמדו על לבנה של שטרות דביקים מהפוסיקט כדי להשתוות לגברים, בגילומם של חשפנים מפוסטרי זהות. הן לא קנו ריקוד, הן קנו לשלוש שעות את המיניות המופקעת שלהן בחזרה. הן לא נשים שנהנות ממין והופכות במחי מילה לשרמוטות, כשעצם הרצון משפיל אותן, הופך אותן לפגומות. כאן הן לקוחות. זו עסקה.
גברים משלמים לחשפניות כדי שירקדו מולם, אולי עליהם, ואולי יותר מזה בחדרים הפרטיים. הפנטזיה היא הבעלות, והיא כל כך סמוכה למציאות שזה משעמם. הגברים לא יעלו על ספה, יצלמו ויצרחו כדי לחגוג אותה. למעשה המועדון מציע לגברים חוויה קרובה כל כך לעולם שמחוץ לו שהיא שם כל יום בשבוע, והחשפניות משלמות עבור התפקיד שלהן בה את שכר הדירה, מפרישות לפנסיה ומס הכנסה. זה העולם עצמו, עד כדי כך שאחד מהם אפילו מוציא טלפון ועורך את פרופיל הלינקדאין שלו.
"בלי טלפונים", אומר בטון מאיים הבחור שהזמין אותי לשתייה. הוא ניגש אליי ואומר, "עכשיו את תראי מה זה מופע, מה זה השקעה, מה זה כוריאוגרפיה". אני לא רוצה להסתכל, מבקשת שיארזו לי את הטוסט. המלצרית מסבירה לי בהתנצלות שאין להם איך. "אף אחד לא מבקש לקחת מכאן אוכל הביתה".
תמיד אפשר להזיז להן את היד
כיכר אתרים נראית מפחידה יותר שלוש שעות אחר כך. רוחות מעיפות עמודי אמצע מ"ישראל היום" על קירות הבטון החשוף. לסגנון הזה קוראים ברוטליזם, והאתיקה שמאחוריו דוגלת בחשיפה של חומרי הגלם של הבנייה, אדריכלות תכליתית, כל האמת בפרצוף. בסופו של דבר, טוען הברוטליזם, אלה גושי בטון גסים שאנחנו חיים בהם. בואו לא נעמיד פנים.
אנחנו מחפשות את הרכב בחניון, מסתכלות אחורה מדי כמה צעדים כדי להתחמק מאנסים או אנסי רפאים. משום מקום מגיע החשפן שאני מכירה מחדר הכושר. אני מזכירה לו את ההיכרות הקצרה שלנו. הוא היה המאמן היחיד שניגש לשמנים ולמוזנחים ולא רק למתאמנים שנראו כאילו נולדו מתוך מזרן יוגה. אני מדברת כנשיאה שלהם, מזכירה לו שפעם לא רציתי להצטרף לסדנת בטן שהוא העביר והוא כרע ברך ואמר: "נו בואי, יהיה כיף". זה עבד. "נכון! עשיתי את זה גם היום, את הכריעת ברך", הוא אומר ומלווה אותנו לאוטו, "ראית?".
לא, כולן שם שמרו מקומות, עמדתי רחוק.
"האמת, קטע שהזכרת לי את התקופה שהייתי מאמן. יצאתי מזה, אני כבר לא שם בחיים. אני עושה רק אמנות ואת החשפנות", הוא מספר ומראה לנו תמונות שלו עומד בלי חולצה כשמאחוריו דרקון יפה מעיסת נייר שהוא הכין למידברן.
חברתי הסופר אגו שואלת אם הוא אוהב את זה. "כן, תשמעי, זה היה אתגר בשבילי. אבל אני עושה את זה רק בינתיים. קורה גם שבנות באות לגעת בי בצורה שפחות מתאימה אבל אני פשוט מזיז להן את היד. לחשפנים זה פחות מפריע מלחשפניות".
אתה מבין למה?
"כן, זה מחמיא לנו פשוט".
"זאת לא הסיבה", אומרת חברתי הסופר אגו.
אנחנו מגיעות לאוטו, נפרדות ממנו ושותקות כל הדרך הביתה.