על הסוודר החדש של הבן שלי כתוב "גברת בלרינה הקטנה". קניתי לו אותו כי האלטרנטיבה היתה סוודרים בצבעי כחול-דיכאון או שחור-קבר, ואני מעדיפה שהילד שלי יסתובב בבגדים שלא מעוררים אובדנות. כמובן שכל מי שרואה אותו בוורוד וטורקיז זורק הערה על הנטייה המינית שהוא עתיד לפתח בעקבות בחירת הצבעים של אמא, אבל יודעים מה? גם אם סיבי בד מיקרוסקופיים באמת יחדרו לזרם הדם שלו, יגיעו למרכז העונג במוח ויהפכו את הילד לגיי, או לפחות לפלואידי מינית, אני אהיה מבסוטה, כי גברים סטרייטים זה כל מה שמשעמם בעולם.
אני מרגישה שאני פשוט לא יכולה יותר לראות חולצת משבצות מחזיקה כוס בירה. בכלל, מפליא לראות כמה חוסר מעוף יכול להיות בזרם שכבר מאות שנים שולט בכלכלה, טכנולוגיה ופוליטיקה. הם עומדים אותו דבר (רגליים בשעה שלוש ובתשע), יושבים אותו דבר (בפיסוק), לכפות רגליהם אותם גרבי ספורט לבנים, בפיהם שניצל בפיתה, על מסך הטלוויזיה שלהם רצים שחקני NBA שנותנים כיפים לכושים מ"הסמויה". בימי שני הם אוספים את הילד מהגן, בחמישי יש להם פוקר. אלוהים אדירים, תקעתם דגל על הירח - לא הצלחתם למצוא טישרט נורמלית שהיא לא של ג'וי דיוויז'ן? איך ייתכן שבכל חתונה כולכם מתחפשים לקאובויים?
כל שיחה עם סטרייט היא פיהוק בפוטנציה. לא, לא כולם, אל תיעלבו לי, אבל אתם יודעים על מה אני מדברת. הם ריפדו את העולם כך שהוא ישרת אותם, וזה מה שהם גם מצפים ממך. את צריכה להיות זו שמזמינה אותם אל תוך השיחה, את צריכה לגרום להם להרגיש בה בנוח, את זו שצריכה לבדר ולשעשע אותם כדי שלא ישתעממו. סטרייט בחיים לא עשה מאמץ לעניין אותי, לא סיפק לי רכילות טובה להשתכשך בה, או ידע לענות על שאלות המשך בסגנון "אבל מה הניע אותו לעשות את זה?". הם יודעים לדבר רק על הדה-פקטו: מה שקיים ומה שרואים. לא פלא שרוב המרדימים בבתי חולים הם גברים.
ואם לא מספיק שאין על מה לדבר איתם, הם גם עושים דה-לגיטימציה לכל שיחה שהם לא חלק ממנה. אף אישה בעולם לא ישבה עם חברתה, הקשיבה או לא הקשיבה לה, ואז שלפה מונח מעולם הבנייה והארכיאולוגיה ואמרה "אויש את חופרת". החפירה היא מונח גנאי שהמציאו גברים כדי להעלות את קרנם של ההנהון והשתיקה. לנצח אעדיף לשבת חצי יום עם חברות שלי על פיד אינסטגרם של איזו שנואה ולרדת על כל פריים אפשרי שהיא מעלה, מאשר לאכול צהריים עם ידיד סטרייט, וזה בכלל לא משנה כמה מתח מיני יש בינינו.
חייבים להגיד: זאת לא לגמרי אשמתם, שהם הפכו למלכודת של שיעמום. סטרייטים פשוט אף פעם לא היו צריכים להיאבק על כלום. הם אף פעם לא היו צריכים להתייצב מול מוסדות המדינה ולדרוש שוויון זכויות, או לספר למשפחה שלהם למי הם באמת נמשכים. בניגוד אלינו הם גם לא חיים על המתח שבין החובה הנשית לטפל ולהזין, מול הזכות האנושית להיות חופשיה לעשות מה שבא לך. המאבקים האלה חשובים לא רק כי הם צודקים, אלא גם כי הם מעצבים אנשים, ובעידן פוליטיקת הזהויות להם פשוט אין זהות.
כשהם חותרים לשנות את המציאות, לנשים ולהטב"קים יש גם הזדמנות לשנות את עצמם. אנחנו יכולות לבחור בין אופנות, צבעים והתנהגויות כמו זיקית שמחה. סטרייטים, לעומת זאת, נאבקים בציפורניים כדי לשמור על הסדר כפי שהוא - והמלחמה הסיזיפית הזאת היא בדיוק מה שמגביל אותם. הם מטילים על עצמם סט תכונות מאוד ברור: לטרוף סטייק, להרים משקולות, לא לבכות ולפרנס. וכדי שחלילה אף חבר בצבא ה"אחי" לא יסטה מהמדיניות הזאת, הם המציאו את מוסד החברות הגברית: אנשים שהולכים איתך מהילדות עד המוות, ובכל פעם שאתה מנסה למתוח גבולות, נניח להזמין קוקטייל במקום וויסקי או לשים שרשרת זהב, הם שואלים אם אתה היפסטר, הומו, או שסתם נדפקת.
הבשורה הטובה היא שחבורת ה"אחי" הזאת מאבדת את הכוח שלה, או, כמו שהם היו קוראים לזה, "מסרסים אותנו". הדומיננטיות הגברית מפנה את מקומה לעשורים הרבה יותר מעניינים של נשיות וקוויריות, ואפשר כבר לראות את זה בכל תחום בתרבות: הרוק הגברי הלבן בקריסה לעומת התחזקות הפופ הנשי, בספרות העולמית הדמות הכי מסקרנת השנה היתה אלנה פרנטה, ובתוכניות השירה אם אתה סתם סטרייט אשכנזי רוב הסיכויים שלא תעבור לשלב הבא - לא משנה כמה טוב אתה עושה את ג'יימס בלאנט. והקולנוע? בואו נשים רגע בצד את העלייה במספר הסרטים שבהן הגיבורות הן נשים (מואנה, מכסחות השדים, וונדר וומן) ונדבר על מה שבאמת חשוב: בן אפלק. בסרט האחרון שלו, שנושא את השם המלהיב "רואה חשבון", אפלק מנסה להציל את דמותו של הסטרייט המשעמם כשהוא לוקח אותה לקצה: הוא מגלם גאון מתמטי שהוא גם אוטיסט אבל גם נינג'ה. כן, חברים, עד כדי כך אתם במשבר.
רגע, לא נגמור ברע. גם לכם יש תקווה. הדרך היחידה שבה סטרייטים יכולים להציל את עצמם היא להתחבר לפן הנשי או הקווירי שבהם. לא לפחד מקרם לחות, לא לפחד לדבר על רגשות גם אם זה לא מוביל לשום מסקנה אופרטיבית, לא לפחד לשרת - גם במין. וכן, גם אצבע בתחת זאת אופציה. רק כשתשתחררו מכבלי הבוקיות, ותפסיקו להחליף לתמונה של סת' רוגן בשבוע הכפילים בפייסבוק, אפשר יהיה ליהנות מלדבר איתכם.