דנה יובל הייתה בת 33 כשהשאירה בישראל עשרה ילדים וטסה למקסיקו, שם התאחדה עם המיסיונר הנוצרי דיוויד הוגן. זה היה צעד קיצוני, אבל יובל חייתה בעבר עם משפחתה בקהילה הסגורה של הוגן וחשבה שהוא יעזור לה להתמודד עם משבר האמונה שחוותה. "הרגשתי שאני חייבת ללכת לקצה, אל האדם שהכי מזוהה עם האמונה שלי ועם הדרך שלי. לנסות לשקם את הנפש, ייקח כמה זמן שייקח, העיקר שהוגן יעשה את הדבר שלו וישיב את החיים שלי לסדר הנכון. אז נסעתי לחווה שלו, וזאת הייתה הטעות הכי גדולה שיכולתי לעשות. כבר כשהגעתי לשם הבהירו לי שלא אוכל לצאת. לקחו ממני את הטלפון ואסור היה לצאת מהמתחם המגודר של החווה בלי לבקש אישור, אפילו לא ללטף כלב מעבר לגדר. הרגשתי שאני רק ממשיכה לאבד את עצמי".
לאבד באיזה מובן?
"יום אחד שמתי לב שאני הולכת מצד לצד בתוך החדר ומיד נבהלתי. זה הזכיר לי קרוב משפחה רחוק שהיה חולה נפש וקלטתי מיד שזאת התחלה של התחרפנות. דברים התחוורו לי פתאום, הרגשתי שחייתי שנים בשקר".
ולא יכולת לקום וללכת.
"הוגן היה מחדיר לך לראש שיקרו דברים איומים אם תצאי מהשטח הקדוש שלו ומההגנה של אלוהים. אנשים שלו הלכו סביב החווה עם אקדחים והיה בלתי אפשרי לברוח. מה גם שמראש פחדתי ממנו, מבחינתי הוא כאילו יושב לימינו של אלוהים. אנשים היו מביאים אליו בגדים כדי שינשוף אליהם וכך הם יקבלו ברכה".
מתי אזרת אומץ לברוח?
"כמה שבועות אחרי שהגעתי לשם גיליתי במזל טלפון נוסף שנשאר לי במזוודה. יצאתי מהחווה כדי למצוא קליטה והיחיד שענה לי היה חבר שדיבר עם הקונסול במקסיקו וביקש שיחלצו אותי. כשהתחלתי להתרחק מהחווה עברתי דרך אזורים מוכי סמים כשאני שבורה נפשית וגברים מסתכלים עליי כי אני זרה ולבנה. רגעים מפחידים. בסוף הגיעו לקחת אותו שוטרים רעולי פנים עם תתי מקלע. אני רק ביקשתי שיעלו על הקו את הקונסול".
היום היא בת 46, גרושה, מגדלת בבנימינה חלק מילדיה ושומרת על קשר עם כולם. היא כבר לא משתייכת לקהילה הסגורה של הוגן, אבל גם לא רואה בעצמה קורבן. "אני מקבלת הצעות להצטרף לקבוצות של נפגעי כתות, להרצות על הנושא יחד עם הנשים של גואל רצון, אבל אני לא אעשה מעצמי מסכנה בשביל כמה אחוזי צפייה בתכנית טלוויזיה. אני לא מאמינה שאני באמת כזאת", היא אומרת השבוע. "בקבוצות כאלה מנסים להסביר לך שהחיים שלך התגלגלו כמו שהתגלגלו בגלל איזו דפֶקה שחווית, נואשות או אובדן, אבל לא. זה היינו אנחנו. בעלי לשעבר ואני עשינו את הדברים בכוונה ומכל הלב, כדי להצטיין ולהגיע לדרגה הכי גבוהה בסולם האמונה".
אז חיית בכת בגלל הפרפקציוניזם שלך?
"אני אוהבת לקחת את החיים לקצה, הדברים קרו לי כמו שקרו כי הרגשתי הפוך ממסכנה. אולי יותר בכיוון של אגו טריפ".
גם היום את לא בדיוק ישראלית חילונית טיפוסית.
"בשכונה יודעים שיש לי עשרה ילדים, אי אפשר לפספס את זה, אבל יש לנו פחד לא להיראות מוזרים מדי, אז הסיפור המלא שלנו לא ידוע לכולם. רק לאחרונה הבנתי שאני יכולה לספר אותו דרך עיניים אחרות, לא של חולשה, וזה מה שאני עושה עכשיו".
"אף פעם לא הייתה לי דוגמה לנורמליות"
היא נולדה בצפון לאב יוצא שייטת ואם מורה לריתמיקה שנפטרה מסרטן כשהייתה בת תשע. "מגיל קטן התעניינתי במיסטיקה, הייתי פותחת בקלפים ואבא היה מביא לי ספרים על גרפולוגיה. הוא עצמו לא היה אדם מאוד רוחני אבל הגיע לרמה גבוה בקרטה, שיש בזה התעסקות מנטלית".
בכיתה ז' הפסיקה לפקוד את בית ספר, נכנסה ויצאה ממסגרות חינוכיות אחרות. אביה אפשר לה לחפש את דרכה, שבגיל 16 הובילה אותה אל ערן (שם בדוי), נער בן גילה שיהפוך לבעלה ולאבי ילדיה. הראשון נולד עוד באותה שנה. "יום אחד ראיתי אותו מכין באנג על המדרכה ושאלתי אם אפשר לעשן איתו, ככה זה התחיל. די מהר הפכנו לצמודים. הוא אדם רוחני כמוני, חשבנו שאם נביא ילד, הוא עשוי אפילו להיות המשיח. תוך זמן קצר הוא הכניס אותי להיריון".
שני ילדים שמסתובבים ברחובות ופתאום מחליטים לעשות ילד.
"תוך שבוע נסענו לרבנות כדי להתחתן, אבל היינו קטנים מדי ואמרו לנו שזה בלתי אפשרי. בילינו את הלילות בעליית הגג של מרכז התרבות בית רוטשילד עד שפשטה עליו המשטרה ותכננו לחיות באיזה ואדי. פעמיים בשבוע היינו מגיעים לחולון, לקבוצת אנשים שמתעסקים בתקשור עם מדריכים רוחניים ועודדו אותנו לשמור על ההיריון. ניסינו לחיות מחוץ לבית ולאכול מעט, אבל נשברנו".
וההורים שלכם בינתיים תלשו שערות?
"ערן ואני הגענו ממשפחות מבוססות אבל גם רופפות, ובגלל שהייתה להורים נגיעה למיסטיקה, הם לא נבהלו מהמשחקים שלנו עד שהגענו למשהו פסיכי כמו היריון בגיל 16. כשאבא שלי גילה הוא קבע לי מיד תור להפלה אצל רופא פרטי בכרמל".
סליחה על הפסיכולוגיה הפשטנית, אבל יכול להיות שהמוות המוקדם של אמא והחופש המוגזם מאבא גרמו לך לחפש את עצמך רחוק מדי?
"האישיות שלי והכמיהה לנסתר הביאו אותי למקומות האלה בגיל כל כך צעיר. אבא היה קיבוצניק מגניב שאולי באמת שחרר אותי יותר מדי, אבל משהו בנפש שלי נמשך מראש להרפתקאות. לא ראיתי בעיניים, הייתי עושה אותו דבר אם הייתי מקבלת תמיכה וגם אם לא".
והחלטת ללדת.
"היינו בדרך לרופא לקראת ההפלה כשנזכרנו במשהו שראינו בטלוויזיה, ריאיון עם בחור ערבי שנשוי לשוויצרית ויש להם בית גדול בחיפה שהם מכניסים אליו אנשים. החלטנו שנחכה עם ההפלה וננסה את זה. הלכנו לשם וקיבלו אותנו הערבי והשוויצרית, שני מיסיונרים שמאמינים בישוע ועלו מקהילת כנסיית טיימס סקוור בניו יורק. הם אספו אנשים שצריכים לעבור גמילה מסמים ושכנעו אותם לעשות את זה באמצעות האמונה בישוע".
לא נראה לך בעייתי, להעביר הריון בין נרקומנים בבית של זרים?
"לא, והיום אני יכולה להסביר למה. במחשבה לאחור, כילדה הייתי לא מוחזקת, לא הייתה לי דוגמה ברורה לנורמליות ולא חשבתי שמשהו לא בסדר עם האנשים שפגשתי. היה להם בית אבן יפהפה מתקופת הטמפלרים, עם תקרה גבוהה. היינו מובסים ועייפים והם הכינו לנו אוכל, זוג באמצע שנות ה-30 עם חמישה ילדים, היפים כאלה שכבשו אותנו. ההורים שלנו חיפשו אותנו ופתחו תלונות במשטרה, אבל אנחנו החלטנו להישאר אצלם".
ובסופו של דבר זה הוביל אותך ליהדות המשיחית, לכת של דיוויד הוגן.
"אני חושבת שאנשים הם עדריים. מספיק לשים אותם ביחד כקבוצה מספיק זמן כדי שיהפכו לכת".
במקסיקו הרגשתי שאני מצליחה להזיז דברים בכוח המחשבה
יובל מקפידה לומר ולכתוב ישוע ולא ישו, כמנהגם של היהודים המשיחיים - קבוצה בנצרות שאליה השתייכו בני הזוג שאספו אותה ואת ערן, ושלצד האמונה בכתבים הנוצריים מקיימת גם מצוות ומנהגים יהודיים. בהשראת המארחים הצטרפה עם ערן אל הזרם הפנטקוסטלי, שמאמין בטבילה בידי רוח הקודש.
תסבירי.
"אפשר לומר שהם כמו חב"דניקים, רק שהמשיח הוא ישוע. הטבילה ברוח הקודש היא חוויה רוחנית, אחרי שעוברים אותה מקבלים שפה מיוחדת של מלכים ובאמצעותה מתפללים. הזוג שהיינו אצלו הפעיל גם לא מעט לוחמה רוחנית, הם האמינו שכל אמונה שאינה ישוע היא אמונה בשדים".
מתי הפכת לחלק מהם, נכבשת ברעיונות האלה?
"כמה שבועות אחרי שהגענו לשם. קשה לי לתאר את זה היום בתור חילונית, אבל יום אחד הייתה לי תחושה ברורה שרוח הקודש מתגלה אליי. אני יודעת מה עשויה להיות התגובה של אנשים, יגידו שזה הזוי ומטורף, אבל באותה תקופה הרגשתי שאני מצליחה להזיז דברים בכוח המחשבה, לחזות דברים לפני שהם קורים".
כשגיל הגיוס התקרב גילו המשפחות של שני הצעירים היכן הם נמצאים. הם נאלצו לברר את זה עם הצבא. "לא נפגשנו עם ההורים, הייתי שולחת לאבא שלי מכתבים דרך קרובים בכרמיאל כדי שלא יידע איפה אני", מסבירה יובל. "כשהם איתרו אותנו, פתחנו להורים את הדלת עם חולצות של ישוע והם התחרפנו".
היא הייתה בחודש תשיעי כשההורים נתנו את ברכתם לחתונה. "עשינו את זה עם רב, ואז היה לנו טקס נוסף בכנסייה, כמובן בלי ההורים, שמבחינתנו היה החתונה האמיתית. זמן קצר אחר כך ילדתי את הבת הראשונה ומיד אחר כך נכנסתי להיריון נוסף. בקהילה דווקא השתמשו באמצעי מניעה, אבל לי ולערן הייתה את הנישה שלנו".
חוץ ממאמיני ישוע שחייתם איתם, הייתם מוקפים באנשים באותה תקופה?
"לא, המון בדידות. לא היו לנו חברים בגילנו והעבירו לנו את המסר שאנשים שהם לא משיחיים הם אויבים".
מה שהחל בחיפה נהפך עד מהרה למסע משיחי חובק עולם. ביוני 1995 התרחש בכנסייה בפנסאקולה, פלורידה, אירוע שזכה לכינוי "התחייה של ברונסוויל"; נוצרים מאמינים דיווחו על התפרצות חזקה של רוח הקודש שהפיחה בהם אקסטזה דתית וגרמה לרבים להירפא ממחלותיהם. השמועה על כך שכנעה את בני הזוג ששם מקומם. "מכרנו את כל מה שהיה לנו וב-1998 עברנו לפלורידה. נשלחנו משם להטיף בכל מיני מקומות בעולם ויחד נוצרה לנו הילה של עילוי רוחני, הזוג שנבחר להביא את רוח הקודש לישראל. אנשים היו מתפללים בשבילנו כדי שנצליח".
בעקבות האמונה הם נדדו לארגנטינה, ממנה עקרו למחנה בצפון וירג'יניה ומשם המשיכו למקסיקו. יובל הייתה בת 26 ואם לחמישה כשהמשפחה התיישבה בבית זעיר עשוי בטון, בסביבת מחייה של טרנטולות ועקרבים, בחום כבד, ללא מיזוג אוויר. "חיינו בתנאים איומים, אבל בכל פעם שהמשפחות שלחו לנו כסף, היינו נותנים אותו לזרים. הרגשנו שהאמונה עוזרת לנו לשרוד פיזית ונפשית ולא היססנו לאתגר אותה. והכל עבד לנו. ערן הוא סוג של גאון, אז הוא למד את השפה בלי ספרים והחל להטיף בה. אני גידלתי דלעת לא בעונה ואנשים עצרו ואמרו לי שזאת הדלעת הכי יפה שהם ראו, שיש לי כוחות כי אני מארץ ישראל".
ערן יילד אותי ותוך שעה הסתיים הכל
עם כל מה שקרה מאז, נשמע שיש לך זיכרונות חיוביים ממקסיקו.
"יהודים שקיבלו על עצמם את האמונה בישוע נחשבים שם לשלמות, הצלחנו למשוך אנשים ולהתפרסם בכוחות שלנו כמטיפים. כמטיף אתה צריך להצליח להוציא אדם מהמשבצת שהוא חי בה, להראות לו דרך אחרת לחיות או להושיע אותו. בא אלינו פעם מישהו ואמר שהוא מצונן, רק שמנו לו יד על המצח ופתאום משהו בו נפתח".
לא התגנבו אלייך ספקות? פחדים?
"לא, אתגרנו את אלוהים והוא אתגר אותנו. רצינו לראות עד כמה האמונה שלנו מספיק אמיתית כדי לקיים אותנו ולא התאכזבנו. אני לא אשכח שבהיריון שלי עם הילדה השישית, ירדו לי המים בדיוק כשחזרנו מהטפה בכנסייה. ערן יילד אותי ותוך שעה הסתיים הכל".
איך נראית לידה טבעית כזאת בבית מבטון, כשבן הזוג מיילד אותך?
"לא הייתה בנו טיפה של פחד כי הדברים פשוט הסתדרו לנו. הרעיון שנלך לבית חולים ואנשים זרים יתקרבו אלי היה קשה לי יותר. הרגשתי בלידה הביתית שזה אני, ערן וישוע. כשתהינו מה יקרה אם זה יהיה בן, ערן אמר שהוא ימהל אותו".
הרשויות ידעו מה קורה איתכם?
"את הילדים רשמנו רק כשהזדמן, לפעמים אפילו שנה וחצי אחרי. ושמרנו על חינוך ביתי לגדולים".
בהרי מקסיקו הכירה המשפחה את המנהיג המשיחי דיוויד הוגן וניסו להפוך לחלק מהקהילה שלו. "הוא מיסיונר אמריקאי שגר באותה תקופה עם האינדיאנים במקסיקו, נחשב לאחד שמעיר את המתים, מרפא את החולים וחי חיים סופר על-טבעיים. היה כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו".
איזה מין אדם הוא?
"כריזמטי באופן מדהים, מוערך כמעט בדרגה של ישוע. ערן היה אומר לי, 'את מתייחסת אל הוגן כמו אל אלוהים, את מתבלבלת'. אבל הוגן לא אכזב אותי".
מה הכוונה, "לא אכזב"?
"יום אחד הייתי חולה מאוד, עם קוצר נשימה נוראי, וערן קנה קלטת כדי שאוכל לראות בטלוויזיה את הוגן מטיף. הרגשתי שאני נרפאת והנשימה חוזרת אליי תוך כדי צפייה. אז החלטנו שאנחנו רוצים להיות קרובים להוגן, לחיות תחתיו. רדפנו אחרי האנשים שלו והוא הסכים לקבל אותנו לקהילה. זה דבר שקורה פעם בעשר שנים".
למה את חושבת שהוא פתח לכם את הדלת?
"היה לנו רעב רוחני אדיר. רצינו מאוד את הקרבה לאלוהים, לחיות את האמונה במלואה".
אבל החיים הם גשמיים בסופו של דבר.
"סביב הקהילה של הוגן היו הרבה מוסלמים שלא אהבו את העובדה שיש שם יהודים, אז הם עשו בעיה עם הדרכונים שלנו. שמו את ערן כמה לילות בכלא והוא חזר משם עם צהבת קשה. האצבעות שלו כבר התחילו להכחיל והתעקשנו לא לתת לו שום תרופה. התפילות הצילו אותו, אבל היה קשה מדי בקהילה. זה גרם לכך שנחזור ארצה".
מי שלא עבר את זה לא יבין את עוצמת הניתוק
את הילד התשיעי ילדה יובל בארץ, כשהמשפחה המורחבת התמקמה בתוך קהילה סגורה של מאמיני ישוע בעוספיה. "נהגנו לעשות ערבי הלל לאלוהים עם מוזיקה בקולי קולות, לא הייתה לנו רתיעה לגור במקום שגרים בו ערבים, חיינו בלי מחיצות והתערבבנו בין מיליון תרבויות בלי לחשוב שזה מיוחד או מסוכן. אבל באיזשהו שלב אנשי הקהילה שהייתה שם קודם זרקו אותנו והיינו צריכים למצוא את מקומנו מחדש".
עם תשעה ילדים קטנים ובלי כסף.
"התיישבנו בקדיתא בגליל העליון, השתמשנו בשירותי קומפוסט והילדים עזרו לבעלת החווה לייצר טופו. משם המשכנו לכרכור ופתחנו את הבית בפני כולם, מזרים מוחלטים ועד חברים של הילדים. הגדולים התחילו בדיוק להשתלב במסגרות חינוכיות, אבל התקשו להחזיק מעמד לאורך זמן".
אתם בטח מאוד שונים בנוף, לא משנה כמה אלטרנטיבי והיפי המקום שאתם מתיישבים בו.
"היו לנו מנהגים משלנו, למשל צומות ארוכים. היו תקופות שהייתי שלושה ימים לא אוכלת ויום כן. התפללנו המון, הייתי קמה בארבע בבוקר. לא חיפשנו אף פעם את הנוחות הזאת שיש לאנשים רגילים, אלא את ההפך".
הבת העשירית והאחרונה נולדה בלידה טבעית. "בדיוק הכרנו אישה מבני האמיש שהגיעה לישראל כי היא גילתה שורשים יהודיים, והיא יילדה אותי בזמן שהבנות שלה והגדולות שלי הכינו אוכל למעלה".
ילדת עשרה ילדים ב-15 שנה. כמעט כל שנה היית בהיריון.
"בשבילי להיכנס להיריון ולהיניק היה משמעות החיים. נכנסתי לאיזה לופ וכבר לא הייתי מודעת לכך שאפשר אחרת, כמו לעצור בשלושה ילדים. התאהבתי בשגרה הזאת של ללדת ולגדל, יש בזה הרבה חיים, הבטחה למשהו. התמכרנו לילדים".
אבל זמן קצר לאחר הלידה האחרונה בא המשבר שפירק את המשפחה שלה ואת האמונה שלה. "אחרי כמעט 18 שנים ביחד, משהו ביחסים התקלקל ועברנו לגור בנפרד. מלכתחילה חיינו אז במאהל רעוע, מצאתי את עצמי לבד עם עשרה ילדים ודברים התחילו להתמוטט לי. ניסיתי לגור אצל אבא שלי עם כמה מהילדים כשהשאר הלכו לגור עם ערן, אבל זה היה בלתי נסבל מבחינתי. הרגשתי שאלוהים פשוט עזב אותי, ובגלל שהנישואים התפרקו התחילו פתאום להיכנס לתמונה עורכי דין ועובדי רווחה. העולם האוטופי שלנו התפורר".
בשלב הזה, שנת 2006, החליטה להשאיר את הילדים עם אביהם בישראל, לטוס לעברו השני של הגלובוס ולהתחבר שוב לאמונה בקהילה המבודדת של הוגן. אבל במקום הזדמנות לתיקון, המסע נטל ממנה את החירות האישית שלה וריסק את אמונתה.
תקשרת עם העולם בחוץ בשבועות שהיית כלואה בחווה?
"היה לי מכשיר סלולרי עם אינטרנט, אבל לא הבנתי מה עושים איתו. לא ידעתי לחפש ברשת או למי בדיוק להתקשר ולברר. חייתי בעולם משלי. מי שלא עבר את זה, בחיים לא יבין את עוצמת הניתוק שהייתי בו. תמיד סמכתי על האמונה שתסדר לי את החיים, רק בשנים האחרונות למדתי מה זה גוגל".
השגרירות הישראלית במקסיקו, שטיפלה בענייניה של יובל לאחר שנמלטה, מצאה לה מקום אצל משפחה של חב"דניקים שאירחו אותה עד שהסדירה את חזרתה לארץ ("סיפרתי להם על ישוע ועל זה שיש לי עשרה ילדים, הם היו בשוק"). החזרה לישראל לאחר מסע שרק העמיק את משבר האמונה הייתה כמו חבטה בקרקע. "הסתכלתי על החיים שלנו במשקפיים הכי שחורים שיש ועובדי הרווחה שהסתובבו אצלנו רק הזינו אותי בזה. ניסו לומר לי שהוליכו אותי שולל. אנשים שגרו לידינו והכירו אותי שמרו עליי מכל משמר והצילו אותי מלהגיע לתחתית. ניסו לסדר לי עובדת סוציאלית, אבל לא האמנתי שאנחנו צריכים לערב זרים או ללכת להליך גירושים רשמי. הרי התחייבנו בפני ישוע המשיח שאנחנו זה לנצח, אז מה קשור עכשיו לפרק הכל בינינו בבית משפט? רציתי נורא להאמין שהמשבר הוא זמני".
כשהם ממוקמים בעין זיתים, ללא מבנה קבע ולפעמים ללא חיבור לחשמל, בני הזוג החליטו לבסוף לפרק את הזוגיות. הילדים נחלקו בין שניהם. "היום אנחנו בטוב, חיים קרוב אחד לשני ומגדלים את הילדים ביחד. ערן עדיין מאמין בישוע, הוא מוזיקאי מוכשר ואבא טוב. הילדים ואני 'יצאנו בשאלה' בסמוך לפרידה, אבל אין איזו עזיבה כללית. כל אחד מהילדים הפך את האמונה למשהו בקצב שלו".
"לא הייתי יכולה לחיות את חיי אחרת"
הצעדים הראשונים שעשתה דנה יובל במציאות הישראלית-חילונית היו קטנים ומדודים. בלי תעודת בגרות או תואר, בלי ניסיון בשוק העבודה. "קשה לי כלכלית. ניסיתי שני מקומות עבודה אבל היה לי קשה לשרוד ולהבין איך מתנהלים כאן", היא אומרת.
יש לפעמים געגוע לאמונה, לתחושה שמישהו מלווה אותך ושומר עלייך?
"יש לי הרבה תהיות. להפסיק להאמין זאת תחושה של לאבד אדם קרוב ומדי פעם אני נושאת תפילה, חוזרת ובודקת, אבל במקביל חודרות אליי הבנות מדעיות על איך דברים עובדים. אני לא אחזור להאמין שוב, זה מעגל שסגרתי".
איך מגיבים אנשים שאת חושפת בפניהם אפילו טפח מהחיים שלך?
"אמרו לי שצריך הרבה אומץ כדי לחיות את החיים שחייתי, אבל אני לא מרגישה שאני אמיצה יותר מאנשים אחרים. העוצמה הגיעה מהחוויות שחווינו".
אולי את קצת מדחיקה?
"לא. אני זוכרת היטב גם את התקופות הקשות, אבל מה שתספר לעצמך זה מה שתרגיש, ואני לא רוצה ליפול לאומללות. מתתי אלף מיתות אבל עכשיו קמתי, אני חזקה ורוצה להרגיש ככה".
מה מרגיש אדם שחוויות החיים שלו שונות כל כך מאלו של סביבתו?
"כשואלים אותי איך חייתי את החיים האלה, אני שואלת 'איך חייתם את הנורמליות שלכם?'. בתקופות שהאמונה עזבה אותי והרגשתי שאני נופלת לחור שחור, בכיתי איך פספסתי את החיים שלי, לא למדתי, לא בניתי קריירה או ביליתי כמו אנשים רגילים. אבל אני יודעת שלא הייתי מסוגלת ללכת בתלם, היה קורה לי משהו קיצוני אחר. חוויתי חרטה על זה שלא חייתי כמו כולם, אבל עמוק בפנים אני יודעת שלא באמת הייתה לי דרך אחרת".
יש משהו שאת כן מתחרטת עליו היום?
"לא על פיפס. כלום לא הייתי משנה".
היית נותנת לילדות שלך לעבור חיים כמו שלך?
"וואו. קשה לי לענות על זה 'כן'".
פנייתנו לדיוויד הוגן לקבלת תגובתו לא נענתה נכון למועד פרסום הכתבה
צילום: ערן אלסטר | איפור ושיער: עינב שלום