חברה סחבה אותי להופעת רוק מחתרתית אחרי ימים ארוכים שבהם הייתי קבורה בבית, עטופה במיליון דמעות וברחמים עצמיים. הכרתי שם בחור חמוד, מצחיק, נראה טוב, נשמע מעניין. החלפנו טלפונים וקבענו להיפגש שוב. אני תוהה אם הוא הבחין בכך שאחת לכמה דקות אני מלטפת לעצמי את השד, כאילו בודקת אם הוא עדיין שם. הוא בטח לא הבחין בכלום, אחרת היה מתרחק או שואל מה פשר הדבר המוזר הזה, למשש לעצמי את השדיים בזמן הופעה.
הוא לא ממש הסתכל על השדיים שלי. הבטנו אחת לשני בעיניים ודיברנו על מוזיקה, אומנות ומחלות נפש. ואני חשבתי: עכשיו אצטרך לפגוש אותו שוב, במקום שקט יותר שבו נהיה רק שנינו, מרוכזים אחד בשני, ואיאלץ לספר לו על השד המלאכותי שלי, שאין בו שום תחושה, ולהבהיר לו שאני ממש שונאת שנוגעים בו. מעניין איך הוא יגיב. בטח הסיפור המזעזע שלי ירתיע ויבריח אותו.
איך אני מעזה בכלל לחשוב על זוגיות כשאני כרותת שד ולא יציבה נפשית? אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה בעירום. אני לא אוהבת את הגוף שלי, חסר בו איבר, הוא פגום. בטח מרגישים מקילומטרים את חוסר הביטחון שלי, את השנאה העצמית ואת אי-הנוחות.
אחרי שהוציאו את הכל, את הסרטן ואת השד במלואו, מילאו אותו בסיליקון קר וכבד שתלוי כמו בקבוק מים בתוך עור שמשמש כפאוץ' שאני סוחבת קרוב ללב. אני מרגישה אותו בכל תנועה, בכל נשימה, ורק מתפללת שיום אחד המוח יסתגל והשתל יהפוך להיות חלק ממני. הסרטן עבר והשאיר אחריו חור בשד ובלב.
בסוף הוא בכלל לא ייחס לזה חשיבות. יצאנו לבר שכונתי בפלורנטין, ואחרי סמול טוק חמוד מיהרתי לספר לו את הסיפור על השד, כדי לגמור עם זה ולא סתם למשוך את הדייט למקרה שהסיפור ירתיע אותו. אבל הוא הדליק אותו, הפך אותי לחזקה ועמוקה יותר בעיניו, ואת הדייט למעניין הרבה יותר.
את הסרטן פגשתי תוך כדי חיים מאוד עמוסים, אימהות לתפארת, גירושים לא פשוטים וקריירה נהדרת. הוא אילץ אותי לחוות תודעה של מוות ושל בדידות, כאב מכל סוג, ריק, והוא גם אפשר לי – בדרך הקשה – לפגוש את עצמי.
ככה זה. אין דרך לחמוק מחוויות קשות או אירועים מכוננים שגורמים לנו לעצור, לשאול שאלות ולהרהר בעצמנו. כל אחת מאיתנו חוותה לפחות אירוע אחד כזה, אם הוא עטוף בעצב או בשמחה. לידה, אובדן, פרידה, כל דבר שמרעיד את הקרקע מתחת לרגלינו ומשבש לנו את השגרה.
לאחר שהבראתי לא חוויתי התגלות. לא התחלתי פתאום להעריך את חיי ואני גם לא בהודיה על כך שהחלמתי. אחרי שנה וחצי של מלחמה על חיי, ניתוחים, טיפולים, כאבים והדחקות, נקלעתי לחיים שקטים, מפחידים ובודדים. הופיעו חרדות חדשות ושאלות שלא נשאלו מעולם. ודיכאון, ופחד, הפחד היחיד שנותר: שהסרטן יחזור ואני אמשיך לחיות.
אני רוצה שהחרדות הרגילות שלי יחזרו. הפחדים, הטריגרים, הדאונים שאני מכירה וקצת אוהבת. אני רוצה לשוב להיות האדם האנרגטי והמתיש שהייתי. אני לא רוצה יותר לדמיין את ילדיי נשארים יתומים, אני צעירה מדי בשביל החרא הזה. לא בא לי על כל התרופות שגומרות לי את הגוף והנפש, לא רוצה לסבול מדיכאון רק כי מתישהו עד לפני מספר חודשים היה לי סרטן.
אבל המחלה לא הפכה אותי למישהי אחרת. להפך, היא חיזקה את מי שאני. אני מרגישה מקורקעת יותר ומחוברת לעצמי כפי שמעולם לא הייתי. אני רוצה לחיות ולנוע כפי שנהגתי לעשות לפני שחליתי, אבל המחלה לימדה אותי לנוע לאט יותר, בקצב שמאפשר לי להתבונן על עצמי ועל הסביבה שלי ולבנות את סיפור החיים שלי מחדש.
אחרי שהסרטן יצא ממני, התחלתי להיות "מחלימה". החברים הטובים שלי, שבלעדיהם לא הייתי חיה היום, ארגנו מסיבה פרידה לסרטן. מסיבה של ממש, עם סרטון מטופש מלא בהומור שחור, חולצות ממותגות עם איור של ציצי ואפילו קאפקייקס טעימים וממותגים. שתינו אלכוהול איכותי, חגגנו את החיים ונפרדנו מהסרטן. הבטתי בפרצופים היפים והשמחים שלהם והרגשתי אבודה, לא הייתי חלק מהשמחה הזו. פשוט ידעתי שהם לא יכולים להבין את החוויה שלי. רציתי לצעוק, "היי, זה לא נגמר עדיין, אני מחלימה. בריאה מסרטן ופצועה בנפש".
אחרי שנה של מלחמה, חרדה ולחץ יום-יומיים, הבראתי ואני מרגישה לבד. הסביבה התומכת והאהובה שלי כבר פחות מגויסת, ובצדק; הרי אין סרטן יותר. אין רופאים, אין אחיות, החברים כבר לא מגיעים לבדיקות שגרתיות כי אין באמת צורך. ולי אין כוחות נפשיים לגייס כדי למלא הריק הזה שנוצר. ימים שלמים אני מבלה במיטה, עטופה בעצב ובוהה בריק.
בימים ללא הילדים אין לי סיבה לקום. הרי איש אינו מצפה ממני לדבר. במקרה הטוב אני מעשנת ג'וינט במרפסת או כותבת, נמלטת אל הדף הריק, שרק הוא יודע להכיל אותי כעת. לפעמים אני בורחת למפגשים עם חברים או עם בן הזוג התורן, משתדלת לשתות כמויות לא שפויות של אלכוהול ולהיות ברגע.
בימים עם הילדים אני קמה בכוח וללא כל חשק לדבר, ממלאת את עצמי בקפה ומתחילה לתפקד על אוטומט, תוהה מה הם יזכרו ממני – אמא עצובה, עייפה, בוכה, עם גוף מצולק וכואב? אולי הם יזכרו את האורז שלי, שהם מאוד אוהבים, או את הפיצה שאנחנו מזמינים בוולט?
מחשבות, חרדות ופחדים שפוגשים אותי נעים סביב אשפוז במחלקה פסיכיאטרית וסרטן שחוזר, ובסופו ובטרם עת אני פוגשת את המוות. אני מדמיינת את האשפוז שלי וחווה רגשות מעורבים, קצת הקלה ומלא חרדה.
זה קל כשמאושפזים. ידאגו לי, יראו אותי, יאכילו אותי בזמנים קבועים, יפוצצו אותי בתרופות שימנעו ממני לעשות משהו נורא לעצמי. הרופאים והאחיות יטפלו בי עד שאמות. כשאהיה מאושפזת לא ארגיש עוד רגשות אשמה כלפי ילדיי, משפחתי וחבריי הטובים. כולם יבינו אותי, יראו כמה אני חולה. יראו שהדיכאון הוא מחלה ויפסיקו לנסות לעודד אותי או לעזור לי לפתור את החיים שלי ולהחזיר אותי למסלול. המחלה לא תהיה שקופה יותר, וביחד איתה גם אני אתבהר לכולם.
איך ילדיי יחוו את זה, איזה עול אהיה על משפחתי ועל חבריי? אני מתאבלת על עצמי ומדמיינת את האבל הממשי, את הלוויה ואת השבעה. את אמא שלי משתגעת וסביר להניח פוגעת בעצמה, את אחותי נכנסת לדיכאון עמוק שלא יניח לה לחיות את החיים שחלמה עליהם, את חבריי הטובים הופכים לפוסט-טראומטיים ועצובים, ואת ילדיי האהובים נשארים יתומים מאמא ונדפקים לכל החיים. אלה מחשבות שפוגשות אותי ברוב שעות היממה, פרט לשעות שבהן אני מסוממת מתרופות או מסמים חוקיים.
אני מעשנת קנאביס רפואי שאמור לעזור לאיזון ולהפחית את הכאב, ונוטלת שלושה סוגים של כדורים פסיכיאטריים. תופעות הלוואי הופכות אותי לאדם שאיני רוצה להיות, חולה וזקנה. מה נשאר ממני אחרי שאיבדתי את נעוריי? מחלימה שסובלת מדיכאון, כאובה ומפוחדת, כרותת איבר, תוהה מתי כל זה יעבור.
על מנת להפחית את סיכוייו של הסרטן לשוב לגופי, אני מקבלת טיפול אינטנסיבי שיימשך בחמש השנים הקרובות. זריקה אחת לחודש ותרופה על בסיס יום-יומי. תפקידו של הטיפול הוא להפסיק בדרך פלא את פעילות השחלות ולדכא את ייצור האסטרוגן בגופי, כי האסטרוגן הוא הרצפטור של הסרטן שלי. מזל שיודעים מה מעודד את הסרטן שלי ויודעים להוציא אותו מהסיסטם. חבל שזה גם גומר את הגוף.
השבתת פעילות שחלתית גורמת לתופעות לוואי נוראיות, הפסקת מחזור וגיל הבלות עם כל המשתמע מכך. גלי חום וקור, עייפות כרונית קיצונית, תשישות, התפוררות עצמות ובריחת סידן שמלווים בכאבים חזקים במפרקים. לתרופות הפסיכיאטריות יש תופעות אחרות, חלקן מרגיעות ומרפות את השרירים, חלק מאזנות. כל הקוקטייל יחד משתק את המוח, שם אותו על מיוט, והמחשבות כמו ענן מרחפות מעל ראשי.
אני עדיין באובדן כושר עבודה וגם במשמורת משותפת על הילדים, כך שאני לבד חצי מהזמן. אלה רגעים שבהם אני פוגשת את הקושי הנפשי לחיות ואת הרצון העז למות. אני בוכה, כועסת על העולם ועל עצמי ושואלת שאלות שאין עליהן תשובות, כמו למה דווקא אליי הגיע הסרטן הזה. ברגעים כאלה אני מנסה למצוא נחמה ביצירה כדי לא לשקוע. נלחמת בעצמי, קמה ומתחילה ליצור בכוח כדי לנסות לשמור על איזון ועל זרימה.
כמה קשה לקום מהדאון, לעמוד מול קנבס ריק ולהתחיל ליצור כשכל מה שבא לי זה לקחת כדורי הרגעה במרשם ולישון עד שהכל יעבור. אבל בסוף אני מגייסת את צבעי האקריליק והמכחולים ומתחילה לצייר. מציירת ציצי, ועוד ציצי, מציירת לב שלם, לב חצוי, לב מרוקן, לב מדמם. או דימויים מהטבע שנראים לי כמו איברים נשיים: שני תפוחים, אחד שלם ואחד חצוי, מונחים אחד ליד השני כמו השדיים שלי, אחד שלם ויפה והשני כרות ומכוער. אני בוכה מכאבים במקום שבו הצלקת עדיין טרייה, וממשיכה לצייר. מציירת חצי עגבנייה אדומה בשלה, הצורה שנוצרה מהכריתה. מציירת תות חצוי שמזכיר איבר מין נשי. הצבע האדום של התות והעגבנייה בשיא בשלותם מזכירים לי צבע של דם.
בתוך מספר חודשים של ציור נוצר גוף עבודות לא קטן שמתאים לתערוכת יחיד, רמזה לי חברה שמתעסקת באוצרות. תערוכת יחיד, זה חלום ישן, אבל אני? תערוכה? אני פרסומאית בתהליך החלמה מסרטן שד, איך זה קשור אליי?
בסוף זה קרה. תערוכת יחיד של 16 יצירות שנוגעות בנשיות, כאב, שחרור, געגוע והחלמה. הגיעו הרבה יותר אנשים ממה שציפיתי, וזה היה כל כך מלחיץ אחרי שהייתי סגורה בבית או בבית חולים שנה שלמה. אז עשיתי תערוכה, אבל לא נכחתי בה. הייתי שם פיזית, ראיתי את האנשים, עניתי כששאלו אותי על האומנות שלי או על מצבי הבריאותי. אבל לא באמת הייתי שם. הרגשתי שאני מרחפת בזמן שאנשים עוברים על פני הציורים שלי, מדברים אחד עם השני ותוהים מה הייתה כוונת האומנית. התחושה הייתה כאילו שאני בהלוויה של עצמי, הרי אלה האנשים שהיו מגיעים אם הייתי מתה. התחושה הזאת ליוותה אותי במהלך כל הערב, עד שהותשתי ונרדמתי עם מחשבות על מה שהיה יכול להיות אם לא הייתי שורדת את הסרטן.
מה ייתן לי מוטיבציה להיות? קשה לחיות ללא מסגרת, להשתעמם בריק החדש שנוצר, ללכת לאיבוד בתוך עצמך ולגלות שהשגרה שחיית בעבר הלא רחוק היא לא השגרה שאת יכולה לחיות. אחרי גירושים, עם שני קטנטנים, תוך כדי מחלה קשה ומגפה שעצרה את העולם, אני רוצה לזוז ולבנות לעצמי חיים כלשהם, אבל לא מצליחה לנוע כפי שהייתי רוצה. אני עייפה, מותשת, מפוצצת בתרופות ואיטית.
לפעמים אני חולקת את תחושותיי בקבוצות תמיכה שונות עם נשים במצבי, מחלימות טריות שגם הן עברו גיהינום. אבל לא באמת עוזר להקשיב לסיפורים של אחרים. זה אפילו קצת מבהיל, כי יש סיפורים קשים וכואבים יותר משלי. בקבוצות התמיכה מדברים גם על חזרה לשגרה ולחיים, על חזרה לעבודה. מה זה עבודה, איך עובדים במשהו ולא בלהחלים או להילחם? אם אחזור לעבודה הקודמת, יחזור לי הסרטן. יש לי יותר מדי מעצמי. אני לא יכולה להכיל עבודה.
אבל מה אני מתבכיינת, הרי אין לי סרטן יותר! נלחמתי על החיים האלה כמו חתולת רחוב, אז למה שארצה למות או להתאשפז? למה שאדמיין את ההלוויה שלי? למה שאשקע בדיכאון וימים שלמים לא אצא מהמיטה, למה שאמנע מילדיי חוויית ילדות בריאה של אמא שמחה?
אני פוגשת עכשיו את האזורים החשופים ביותר שלי. בתקופה לא ברורה, מלאת פחד והתמודדות נפשית ופיזית קשה אל מול המחלה וההחלמה, אני פוגשת פחדים, חרדות וחוסרים, וגם חמלה, אהבה ואומץ ליצור ולכתוב. כתבתי ספר שירה שאולי יום אחד מישהו יאהב לקרוא.
הכתיבה נולדת מתוך כאב, פחד, זיכרונות וכמיהה לתמימות. בכתיבה שלי אני נוגעת בנקודות זמן אישיות שטומנות בחובן תבונה ונשיות מול כאב עמוק. חיבור בין תשוקה לכאב, בין עוצמה לחולשה.
בעוד זמן מה אהיה אסירת תודה על החיים שלי. שוב ושוב חוזרת אליי ההבנה שלא מתתי ואיך אחרי מה שעברתי אני חוזרת לשגרה. אני שומעת את הקולות שבחוץ ואת אלה שמתלחששים בתוכי: "יאללה, זה מאחורייך, תשכחי מזה ותחזרי לחיים". "את הגרוע מכל עברת, חלאס לחפור על זה". "ארבעה ניתוחים? למה מי יכול עלייך". "מלכה, את האישה הכי חזקה שאני מכירה". "תחזרי כבר לשגרה ולעבודה, את תתחרפני בסוף". "לפחות הרווחת ציצי חדש ויפה, יאללה סתמי".
כבר עכשיו אני אסירת תודה על האנשים שלצדי גם כשאני בלתי נסבלת, על הגוף שלי, על כוחות-העל שלי, על האומנות ועל ילדיי. עדיין לא בא לי לחזור לשגרה ולמה שהייתי פעם, לא בא לי לשים מאחוריי את הכאב ולשכוח את הימים החשוכים, את הרגע שבו הרופא מבשר שוב על תוצאה לא טובה. להפך, אני רוצה להישאר עם זה לרגע. לזכור את המפגש עם הדבר המפחיד ביותר שאדם יכול לפגוש ואז להתחבר בחזרה לעצמי. לגוף התשוש, השבור והמצולק, למוח הכאוטי והלא מאוזן, למחשבות שפעם לא העזתי לחשוב. לאהבה. למפגש עם עצמי ועם עולם שלם שהייתי רוצה להכיר ממש עכשיו.
מריאן באני היא פרסומאית, מעצבת, מרצה ואומנית. בימים אלה מוציאה לאור את ספר השירה הראשון שלה, "פרק ג'", שנוגע ברגעים מתוך שלושת הפרקים המרכזיים בחייה, לרבות ההתמודדות כילדה עולה, גירושים וסרטן השד (לחצו לפרטים ולרכישה). את העבודות שהוצגו בתערוכת היחיד, ואחרות פרי מכחולה של באני, ניתן לראות כאן