על הדלת תלוי שלט קטן עם איור של שני צבי ים ירוקים והכיתוב "משפחת ניסני". אני יודעת שהיא עומדת שם ומביטה בי, כי העינית הוחשכה פתאום אחרי שצלצלתי מספר פעמים בפעמון, והנה אנחנו עומדות ומביטות זו בזו – אני במסדרון, היא בדירה שבה הכל קרה.
חמש שנים עברו מאז שספיר ניסני נכנסה לחדר השינה של אמה עם סיר שמן רותח, מעדה ושפכה חלק מהנוזל על האם הישנה, רצף אירועים חריג שהסתיים במותה של מרים ניסני והיא בת 51. מאז ועד היום, לכל אורך ההליך המשפטי שבתחילתו נחשדה בניסיון רצח, ניסני הבת מסתגרת באותה דירה בכפר סבא. איש מהשכנים לא יודע מה עובר על הדיירת מהקומה הרביעית.
שכנים רואים אותה פה ושם מחוץ לבניין או בעיר. עד כמה שהם יודעים, אף אחד לא בא לבקר אותה והיא עצמה יוצאת מהבית רק לעתים רחוקות. כולם טוענים שהיא נראית מצוין. הוותיקים, אלה שהכירו את משפחת ניסני שנים רבות, משוכנעים שהאירוע באפריל 2016 לא היה תאונה. כן, הם יודעים שבסופו של דבר היא הורשעה רק בגרימת מוות ברשלנות. כן, הם שמעו שנגזרו עליה רק שלושה חודשי מאסר. אותם זה לא משכנע.
מיכל (שם בדוי): "הנבחנים לריאליטי היו צריכים לכתוב חיבור. ספיר הגישה 20 עמודים והכל היה על השנאה שלה לאמא שלה, על השנאה בבית. היא סיפרה שהיא בגיהינום, שהאמא נעלה אותה בחדר, שהיא שונאת את האחיות שלה"
"כבר חמש שנים אני מנסה לדמיין את עצמי הולכת עם סיר שמן רותח לחדר של אמא שלי, וזה אפילו לא עולה לי בדמיון", אומרת רחל (שם בדוי), דיירת בבניין כמעט 30 שנה. "תמיד היו פה צעקות. את האמא ואת האחיות שלה מאד אהבנו. אותה פחות, זאת האמת. בכל מקרה, היא לא משלמת ועד הבית ומבחינתנו הדירה הזאת עומדת ריקה".
בחצר אני פוגשת אדם שמספק שירות לבניין כבר 35 שנה. הוא משווה בין המקרה של ניסני לזה של פיני כהן, שזרק נעל על נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש. "בדיון של הבת עמדתי בכניסה לבית המשפט עם שלט ועליו כתוב 'נעל על שופט - שלוש שנים, שמן רותח על אמא - שלושה חודשים. ראיתי כאן את הדברים של האמא זרוקים אחרי מותה ואני לא מפסיק להזדעזע מהעולם הזה", הוא אומר ומצביע לכיוון חדר הזבל. "היא נראית יפה מאוד עכשיו, ראיתי אותה לבושה ייצוגי. היא עורכת דין או מה?".
היא לא עורכת דין, אבל הייתה אמורה להיות כיום עיתונאית מצליחה. כך צפו רבים למי שעוד כנערה מתבגרת הגישה פינה קבועה ברדיו מקומי, כתבה למקומונים והחלה להפציע בתכניות טלוויזיה. בגיל 16, בתחילת דרכה כעיתונאית, ניסתה להתקבל לדוקו-ריאליטי "מחוברות". מיכל (שם בדוי), שהייתה מעורבת בהפקה, חושפת כעת לראשונה את מה שקרה בשלב האודישן. "בין השאר, הנבחנים היו צריכים לכתוב חיבור על עצמם. כולם כתבו שניים-שלושה עמודים, רק ספיר הגישה 20", אומרת מיכל. "כל החיבור היה על השנאה שלה לאמא שלה, על השנאה בבית. היא הייתה מספרת לי הרבה שהיא בגיהינום, שהאמא נעלה אותה בחדר, שהיא שונאת את האחיות שלה. לא לקחנו אותה לתכנית בסוף כי הרגשנו שיש בה משהו אינטנסיבי מדי, מוגזם. היה ברור שמשהו לא תקין שם ושכל האובססיה לאמא שלה תתהפך עלינו".
איך היא קיבלה את הדחייה?
"היא לא הייתה מוכנה לקבל את זה, התחננה שניתן לה עוד הזדמנות. היא אפילו שלחה כל מיני אנשים מתחום התקשורת והקולנוע לשכנע אותנו".
מה חשבת כשיצאה הידיעה על אמא שלה?
"היה שם משהו כל כך מוטרף וקיצוני שלא חשבתי שזה ייגמר במוות, אבל כן שזה ייגמר רע. היו שם כאלה עוצמות של שנאה כלפי האמא, שהמחשבה הראשונה שלי הייתה שהיא רצחה אותה".
מחשודה ברצח לתובעת פוטנציאלית שאולי תקבל לא מעט כסף
בית משפחת ניסני מעולם לא ידע שקט. ספיר, האחות הבכורה, הייתה במצב של ריב מתמשך עם אמה ושתי אחיותיה, פליאה וקסם, תאומות הצעירות ממנה בשנתיים. מתוך פרוטוקולים מדיוני הארכות המעצר עלה כי בעבר איימה להרוג את אמה ואמרה לה "שתישרפי". לא אחת הוצאו נגדה צווי הרחקה. "פעם אחת היא באה אליי, ביקשה לחכות אצלי בבית כי לא נתנו לה להיכנס", מספרת אחת השכנות.
שכנים רואים אותה פה ושם. עד כמה שהם יודעים, אף אחד לא בא לבקר אותה והיא יוצאת מהבית רק לעתים רחוקות. כולם טוענים שהיא נראית מצוין. הוותיקים, אלה שהכירו שנים את משפחת ניסני, משוכנעים שהאירוע באפריל 2016 לא היה תאונה
לפי כתב האישום שהוגש נגדה, האירוע שפירק את משפחתה החל כשניסני עמדה במטבח מעל סיר שבו רקחה תכשיר נטורופתי ניסיוני שהכיל שמנים. השעה הייתה קרובה לחצות כשלקחה את הסיר והלכה איתו לחדרה של אמה כשהיא ממשיכה לבחוש בו. בחדר החשוך לא ראתה את שואב האבק שעמד בדרכה, נתקלה בו ומעדה. השמן הרותח נשפך על פלג גופה העליון של האם, שישנה במיטתה. הבת נבהלה, הדליקה את האור, לקחה את אמה לאמבטיה, התיזה עליה מים קרים ו-20 דקות לאחר מכן הזעיקה את מד"א. האם פונתה לבית החולים שיבא עם כוויות מדרגה שנייה ושלישית. היא הייתה בהכרה מלאה, מונשמת ולאחר מכן מורדמת בהסכמתה.
לאחר הטרגדיה העידו האחיות במשטרה וסיפרו על אי יציבות נפשית של ניסני ועל מריבות בבית שהפכו לבלתי נסבלות. בפסק הדין צוין כי הריבים הקבועים היו סביב ניקיון וסדר; האם הקפידה עליהם עד כדי כך שנעלה את כל התבלינים שהיו בבית בארון בחדר השינה שלה. את המפתח לארון הזה חיפשה ניסני כשנכנסה לחדר, ובחקירתה התברר שניסתה לקחת אותו מספר פעמים בעבר, אלא שהאם תמיד התעוררה.
זמן קצר לאחר האשפוז של מרים ניסני נעצרה בתה ונחקרה בחשד לניסיון רצח. חודשיים לאחר מכן נפטרה האם בבית החולים, וספיר ניסני נהפכה לחשודה ברצח. אלא שמספר חודשים לאחר מכן קבעה הפרקליטות כי אמרה אמת כשטענה שלא התכוונה לרצוח את אמה והגישה נגדה כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות, עבירה שהעונש המקסימלי עליה הוא שלוש שנות מאסר בפועל. זו, כך נדמה, הגרסה שהתקבעה בציבור: בתודעה הקולקטיבית נשארה ניסני חשודה ברצח, ואיש אינו מבין למה קיבלה עונש קל כל כך.
התשובה טמונה בחוות דעת שהגיש לבית המשפט פרופ' יחיאל מיכל מאוניברסיטת בר אילן. "אין קשר בין הכוויות לבין המוות", קבע המומחה לרפואה פנימית בחוות הדעת שלפיה נגרם מותה של האם כתוצאה מרשלנות של הצוות הרפואי בבית החולים שיבא. בגזר הדין התייחסה השופטת אליאנא דניאלי לחוות הדעת של פרופ' מיכל כשיקול מרכזי לעונש הקל שגזרה על ניסני.
כעת אומר גורם משפטי שהיה מעורה בתיק שניסני מתכוונת או לכל הפחות שוקלת להגיש תביעה אזרחית נגד שיבא. "תראו איך הגלגל התהפך על ספיר", הוא אומר, "מחשודה ברצח היא יכולה להפוך לתובעת שבית משפט יכול להחליט שזכאית לפיצויים. אולי היא עוד תקבל לא מעט כסף".
בחוות דעת שהגיש לבית המשפט פרופ' יחיאל מיכל כתב המומחה לרפואה פנימית: "אין קשר בין הכוויות לבין המוות". מיכל קבע כי מותה של האם (בתמונה, לצד ספיר) נגרם כתוצאה מרשלנות של הצוות הרפואי בבית החולים שיבא
לפני שזה יקרה תצא ניסני מהדירה בכפר סבא ותעבור לכלא נווה תרצה, שם תתחיל בחודש הבא לרצות את עונש המאסר שלה ("מה שבטוח", אומר גורם בשב"ס, "זה שהיא לא תצא לחופשות ולא יקצרו לה שליש. לא בטוח שהיא תספיק להשתתף בסדנאות שיקום, אבל את התקופה היא תרצה במלואה").
בית המשפט אמנם קיבל את גרסתה של ניסני למה שהתרחש בביתה, אבל דווקא אנשים שהכירו אותה היטב מתקשים להאמין שהעניין כולו היה תאונה מצערת. משיחות עם מי שהכירו אותה לאורך השנים עולה כי הספק הזה נובע לא רק מהנסיבות יוצאות הדופן של האסון, אלא גם ובעיקר מאישיותה. "אני מקווה שספיר תיכנס לכלא", אמרה פליאה ניסני בראיון משותף עם אחותה קסם ל"לאשה" עוד ב-2016, "אנחנו מפחדות ממנה".
היא מכרה את עצמה באופן קיצוני לילדה בגילה
היום היא בת 29. עשור עבר מאז שישבה באולפן תכנית הבוקר של ערוץ 10 מול חיים אתגר וסיון כהן, אוחזת בגאווה גיליון של מקומון רשת "שוקן" שבו פורסם תחקיר שלה. "כל הכבוד לך", מפרגן אתגר. "יש לי הרגשה שאני יודעת מה תעשי בעוד כמה שנים", אומרת כהן.
היא תמיד חלמה לעשות כותרות, למשוך את אור הזרקורים. בכיתה י' כבר הייתה חברה במועצת הנוער הארצית. "אני זוכרת אותה מהכנסים כבחורה מאד איכותית ונחמדה", אומרת ליאת (שם בדוי), מכרה מן העבר. "קשה לי להאמין שהיא עשתה את מה שעשתה בכוונה. זה כמו שהורה שוכח את הילד שלו באוטו, מפה ועד לקרוא לה רוצחת המרחק גדול".
אורן (שם בדוי): "החלום של ספיר היה להיות בערוץ הילדים, ואמא שלה ארגנה לה אודישן דרך מכרה. אני זוכר אותה כאחת שמריחים עליה את האמביציה, ואמביציה זה בסדר גמור, אבל הרגשתי שאצלה זה משהו מוטרף"
הוריה התגרשו כשהייתה בת 11 והאב עזב את הבית. האם עבדה כגננת והחזיקה במספר עבודות נוספות. "בהתחלה זה נבע מפחד שלא יהיה לנו מספיק כסף", סיפרו פליאה וקסם ב"לאשה", אבל אחר כך אמא בחרה לעבוד קשה כי היא ידעה איזה טרור מחכה לה בבית". באותו ראיון סיפרה פליאה על מקרה שבו השליכה ספיר סבון על אמה ושברה שתיים משיניה, ואז דקרה אותה בקלשון קטן שהיה מונח במטבח כקישוט. קסם מצדה סיפרה ש"פעם התווכחתי איתה על משהו והיא תקעה לי מזלג במצח".
כשהייתה בת 16 מצאה את עצמה ניסני בתפקיד זעיר של זומבית בסרט האפוקליפטי "עולם אחר" של הבמאי איתן ראובן. "צילמנו בכפר סבא והיא ירדה אלינו מהבניין לבושה בלבן, עמדה שם וצפתה", מספר פריץ דה ויט, שהיה איש יחסי הציבור של הסרט. "הבמאי כל כך התרשם ממנה שהיא קיבלה תפקיד קטן כאחת הזומביות. למרות התפקיד הקטן שלה, היא הייתה נוכחת בכל ימי הצילומים וכל יום כזה מתחיל בחמש בבוקר ונגמר ב-11 בלילה. היא גם הצטלמה כל הזמן עם כולם, אפילו התמונה שלה נכנסה לכתבה על הסרט בעיתון. היא הגיעה לפרמיירה ולכל ההקרנות, תמיד הצטלמה כאילו יש לה תפקיד מרכזי".
שמעת אותה מדברת על הבית שלה?
"היא סיפרה לי כמה פעמים שיש לה בעיות עם אמא והאחיות, שהיא לא יכולה לסבול אותן. אני בדרך כלל ער בלילות ולפעמים היא הייתה כותבת לי בפייסבוק בשתיים בלילה, 'אני יכולה לדבר?'. אבל השיחות שלנו לא היו אישיות. היא שאלה אותי על קולנוע, ספרות, אמנות".
באותה השנה ביקשה ניסני להתקבל ל"מחוברות". "הגיעה נערת תיכון מאוד אמביציוזית, מאד ורבלית, מרשימה", מספרת מיכל. "היא לא הייתה מאוד יפה, אבל עם כריזמה שגדלה עליך. רק שמהר מאוד הרגשנו שמשהו שם לא תקין. היא מכרה את עצמה באופן קיצוני לילדה בגילה".
באיזה אופן?
"'עשיתי את זה ואת זה ואני הכי טובה בזה ובזה'. היא תמיד התאימה את עצמה למה שאנחנו מחפשים. אם אמרנו שאנחנו מחפשים נערה עם בעיות חברתיות, למחרת היא הייתה באה עם בעיות חברתיות. היא סיפרה שהיו לה התקפי זעם, שהייתה דופקת על הקירות, ואנחנו הרגשנו שיש כאן ילדה בגיל ההתבגרות שהיא לגמרי לא מאוזנת, שאין בה מידתיות, שהכל בה מוגזם ופתולוגי".
"ספיר צוברת חובות על הדירה, היא טוענת שכל הרכוש של אמא שייך רק לה ושלא מגיע לנו חלק בו", אמרה באחרונה אחותה, פליאה ניסני (בתמונה). "נאלצנו לתבוע את חלקנו, והיא עושה קרקס מההליך המשפטי"
ידעת מה קרה איתה מאז?
"במשך השנים הייתי פוגשת אותה במקרה בכל מיני מקומות והיא הייתה מעדכנת אותי. היא יכלה לתפוס אותי בדרך לשירותים בבית קפה ולא לעזוב, מדברת מהר מהר והכל בה זועק 'תאהבי אותי, תתרשמי ממני'. מספרת לי שהיא עובדת במערכת תקשורת כזאת וכזאת, אבל אני יודעת שהיא לא החזיקה מעמד במקומות עבודה. לא כי לא הייתה מוכשרת, אלא כי מהר מאוד לא רצו לעבוד איתה. בשנים האחרונות, בכל פעם שפורסם שעוד עורך דין ברח ממנה, היה ברור לי למה. אי אפשר להכיל אותה, ואלה עוד אנשים שרגילים להגן על פסיכופתים".
גורם המעורה בתיק מוסיף: "היא לא הקשיבה לעורכי הדין ורצתה לנהל את התיק בעצמה. הבאנו לה אנשי מקצוע מהטובים, אבל אף אחד לא יכול היה להחזיק מעמד מול ההתנהלות שלה. מדובר בעורכי דין ותיקים ומנוסים, וספיר ניסני פשוט התישה אותם".
יש הרגשה שהיא יכולה לחתוך ורידים
"מגיל קטן היא רצתה להיות סלב", אומר אורן (שם בדוי), כיום עורך בכיר בטלוויזיה. "אמא שלה אמרה שהחלום של ספיר הוא להיות בערוץ הילדים, והיא ניסתה לעזור לה עם זה וארגנה לה אודישן דרך מכרה. אני זוכר אותה כאחת שמריחים עליה את האמביציה, ואמביציה זה בסדר גמור, אבל הרגשתי שאצלה זה משהו מוטרף, שכל הרצון הזה בפרסום בא ממקום לא יציב ויושב על חור מאוד גדול. היא חמודה, אבל אתה מרגיש שמתחת לזה יש משהו נוירוטי ואפל. מישהי שאם אומרים לה שהיא לא התקבלה, יש הרגשה היא יכולה לחתוך ורידים. בכל מקרה, באודישן היא הייתה בינונית".
גזר הדין מתייחס לטראומה שחוותה ניסני: "היא נושאת תחושת אשמה והלקאה עצמית, מכאובים נפשיים והתרסקות בריאותית. אלא שהיא מתמקדת בקשייה ובמכאוביה תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהעובדה שהביאה לגרימת מות אמה"
אלון (שם בדוי) הכיר כנער את ניסני כשהייתה בת 17, מגישה פינה בתכנית רדיו לצעירים בכפר סבא וכותבת במקומון. הוא ראה בה חברה קרובה. "הייתה תקופה שאם היית הולכת לפייסבוק, נכנסת ל'צ'ק אין' וכותבת 'ספיר ניסני', היית רואה מקום שנקרא 'מתחת לבית של ספיר ניסני'", מספר אלון. "זה נולד מזה שהייתה בין החבר'ה דאחקה שתמיד כשקובעים איתה, לוקח לה שעות לרדת. כל פעם הייתה מספרת שרבה עם אמא שלה, שהיא לא נתנה לה לצאת. תמיד חשבנו, 'איזה סיפור היא הולכת לספר עכשיו'".
מה היא הייתה אומרת על המצב בבית?
"היא הייתה משנה את הנושא. אף פעם לא ראיתי אותה נסערת אחרי שיצאה מהבית, היא תמיד שמרה על פאסון בעניין הזה. התדמית שלה, מה חושבים עליה, זה היה הדבר הכי חשוב לה והיא רצתה לעשות רושם שהיא כובשת את העולם ומצליחה, שלא ידעו שיש את הרבב הזה בכל ההצלחה הזאת. בכל פעם שהיא הייתה מעלה משהו לפייסבוק, היא הייתה מבקשת שיעשו לה לייק וישתפו ויגיבו. לפעמים היינו רבים כי לא יכולתי להתפנות מיד והיא הייתה נעלבת. תמיד היו אצלה המון תגובות מפרגנות, 'תותחית', 'מדהימה'. אבל חלק היו מפרופילים פיקטיביים, ואחת המחשבות שהייתה לנו היא שלוקח לה שעות לצאת מהבית לא בגלל הריבים שלה עם אמא, אלא כי היא מתפעלת את כל הפרופילים האלה".
למה הקשר שלכם נגמר?
"היא רצתה שאבוא איתה לאיזה מקום ואמרתי לה שקבעתי תכנית אחרת. היא השתוללה וצעקה ודרשה שאבטל, קיללה ואיימה 'אני אשרוף את השם שלך'. זה לא היה קפיצה מאפס ל-100 אלא מאפס ל-300. הרגשתי שהיא מסוכנת, שהתחיל שם משהו לא יציב. פחדתי, לכן לא הופתעתי ממה שקרה".
מיכל מאמינה שהתפרצויות הזעם של ניסני הן מפתח להבנת הסיפור שלה. "בהתחלה האמנתי לסיפורי הזוועה שהיא סיפרה על אמא שלה באותו חיבור ששלחה לנו, אבל היום כבר לא. בתור אמא אני יכולה להגיד לך שילדים מוציאים אותך מאיזון, במיוחד ילדים כמו ספיר. פגשתי כמה נערות שמזכירות אותה מבחינת המבנה הנפשי, הן יכולות לפרק לך את הבית בזעם על משהו קטן ואת חסרת אונים מול זה. אני מכירה אחת שכתבה על אמא שלה דברים איומים, סיפרה שהיא נעלה אותה בבית ומה לא, ושנים אחר כך הסתובבה איתה יד ביד ואמרה שהיא הצילה אותה. את ספיר עצמה שאלתי פעם למה היא לא עוזבת את הבית, והיא לא ממש ענתה לי".
מנווטת את יכולותיה להתנהלות מניפולטיבית שיטתית
חקירתה של ניסני במשטרה התאפיינה בזעם דווקא מהצד השני. "יש מקום להתחשב באופן חקירת הנאשמת במשטרה, לגביה נטען כי אופיינה בחוסר אנושיות ואשר המאשימה (הכוונה לפרקליטות) מודה כי הייתה אגרסיבית ומיותרת", ציינה השופטת בגזר הדין. "כשהצד השני לא ממש משתף פעולה או מוסר גרסה שסותרת את הממצאים בתיק, הטונים יכולים לעלות ונעשים תרגילי חקירה לחשוד", מסביר קצין משטרה. "זו לא הייתה חקירה נעימה, אבל אני מכיר חקירות יותר קשות, בטח בתיק מורכב שהתחיל מניסיון רצח והפך לתיק רצח".
הוריה התגרשו כשהייתה בת 11 והאב עזב את הבית. האם החזיקה במספר עבודות. "בהתחלה זה נבע מפחד שלא יהיה כסף", סיפרו בעבר האחיות פליאה (מימין) וקסם, "אבל אחר כך אמא בחרה לעבוד קשה כי היא ידעה איזה טרור מחכה לה בבית"
חמישה עורכי דין מטעם הסניגוריה הציבורית החליפה ניסני במהלך משפטה. היא איחרה לדיונים, טענה שנדבקה בקורונה, הגישה בקשות דחייה (אחת מהן באורך של 20 עמודים, כפי שמצוין בגזר הדין). פעם סיפרה שהמחשב נהרס לה ולכן לא הגישה נייר שהתחייבה להגיש ובפעם אחרת אמרה שהדפים שהדפיסה נרטבו ונהרסו. "הנאשמת [...] מיקדה את טיעוניה בעוול שנגרם לה לשיטתה, ובטיעונים פרוצדורליים העוסקים בהגשת בקשות שונות על ידה, והקדישה חלק זעיר מדבריה לפן המהותי", כתבה השופטת דניאלי בגזר הדין. "דומה כי עשתה כל שעל ידה על מנת להביא להימשכות ההליכים".
גורם משפטי מאשש את הדברים: "תיק מהסוג הזה צריך להימשך לא יותר משנה וחצי-שנתיים, אבל היא עשתה הכל כדי למשוך את ההליכים. זה הגיע למצב שאפילו לשופטת - שגילתה רגישות ואנושיות רבה בדיונים, בעיקר בגלל שספיר ייצגה את עצמה - נמאס מהסחבת והיא הוציאה נגדה צו מעצר. צריך להבין, ניסני הייתה יכולה לרצות את העונש שלה בעבודות שירות ובכלל לא לשבת בכלא, אבל היא עצמה סיכלה את זה, לא הסכימה לשתף פעולה עם שירות המבחן ולא השאירה לשופטת ברירה אלא לגזור עליה מאסר בפועל".
נאשמים עם קשרים בתקשורת נוטים לנצל אותם. היא ניסתה לסדר לעצמה סיקור חיובי?
"היו מקרים שהיא רצתה להוציא הודעות ארוכות כתגובה לפרטים שפורסמו בתיק שלה, ומצד שני סירבה לדבר עם עיתונאים ישירות. היו עיתונאים מוכרים שטענו שטיפחו את הקריירה שלה ועזרו לה בצעדיה הראשונים בתקשורת, הם היו בטוחים שהיא תסכים לדבר איתם וחלקם הציעו לא מעט כסף, אבל היא לא רצתה לשמוע מהם. עורכי הדין מצדם חששו לשתף פעולה עם התקשורת. היא גרמה לכך שהתיק התנהל בדממת אלחוט".
מנגד מספר מקורב לשעבר לניסני: "עם המוות של אמא שלה, המעצר, הפרסום והמשפט, ספיר עברה טראומה קשה". בגזר הדין מופיעה התייחסות לטראומה המדוברת: "(ניסני אומרת) שהיא נושאת עמה על בסיס יומיומי תחושת אשמה והלקאה עצמית, מכאובים נפשיים והתרסקות בריאותית, וכי היא 'מרוסקת' ו'מתפקדת על הקצה ממש'. בהתייחסה למצבה הגופני, ציינה כי עברה אירועים לבבים, וכי בעיות הלב מצטרפות לשורה ארוכה של בעיות רפואיות כפי שעולה מהמסמכים הרבים שהגישה [...] מהם נלמד בין היתר על פוסט טראומה ועל כאב כרוני".
גורם בסניגוריה הציבורית: "ספיר ניסני רצתה לנהל את התיק שלה בעצמה. הבאנו לה אנשי מקצוע מהטובים, אבל אף אחד לא יכול להחזיק מעמד מול ההתנהלות שלה. מדובר בעורכי דין ותיקים ומנוסים, והיא פשוט התישה אותם"
לצד האמירות על מצבה של ניסני וההכרה בחרטה שהביעה ("הנאשמת [...] נטלה בסופו של יום אחריות על מעשיה ואין להקל בכך ראש"), השופטת דניאלי לא חסכה ממנה ביקורת קשה: "הנאשמת, עיתונאית במקצועה, רהוטה ומתבטאת היטב בכתב ובעל פה. ואולם למרבה הצער מנווטת הנאשמת את יכולותיה אלו לכדי התנהלות מניפולטיבית שיטתית, כשהיא מתמקדת בקשייה ובמכאוביה תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהעובדה שהביאה לגרימת מות אמה ולנזק הנוסף אותו גרמה במעשיה".
לאחר שנגזר דינה הגישה ניסני ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז. תחילה הגישה אותו ללא נימוקים, אחר כך ביקשה מבית המשפט אורכה להגשתם, וכך העניין נגרר עוד כמה חודשים, כאשר מפעם לפעם מאפשר לה בית המשפט אורכות נוספות. לבסוף חלפה חצי שנה בלי שניסני תגיש את נימוקיה, ובחודש מרץ השנה נדחה הערעור סופית ונקבע כי עליה להתייצב לריצוי מאסרה. מדוברות בתי המשפט והפרקליטות נמסר שלא הגישה מאז ערעור לעליון, וכי ממילא פג המועד האחרון להגשתו.
הקורונה התלבשה לה בול
מישהו כתב בפייסבוק שהוא ראה את ניסני והיא רזה מאוד, חסרת בית, ישנה על ספסל ציבורי. השמועה הזאת מוכרת לחבריה לשעבר, אבל אין סיבה ממשית לחשוב שהיא יותר משמועה. עם זאת, אף אחד לא באמת יודע מה עובר עליה בשנים האחרונות. בגזר הדין צוין שהיא מבודדת מהחברה, מתקשה להתפרנס ומוחרמת על ידי משפחתה לאחר שלטענת אחיותיה השתלטה שלא כחוק על הדירה בכפר סבא. "ספיר צוברת חובות על הדירה, היא טוענת שכל הרכוש של אמא שייך רק לה ושלא מגיע לנו חלק בו", אמרה באחרונה פליאה ניסני ב"חדשות הבוקר" בקשת 12. "לצערנו נאלצנו לתבוע את חלקנו בבית המשפט, וגם שם ספיר עושה קרקס מההליך המשפטי. היא לא מגיעה לדיונים, הקורונה התלבשה לה בול".
מול הדלת המוגפת של אותה דירה נופפתי לשלום, אמרתי "היי ספיר", אבל העינית נותרה מוחשכת. לפני שירדתי לשוחח עם השכנים תחבתי פתק מתחת לדלת, הצגתי את עצמי, סיפרתי שאני כותבת עליה והשארתי פרטי התקשרות לצורך תגובה.
אלון (שם בדוי), חבר נעורים: "היא רצתה שאבוא איתה לאיזה מקום ואמרתי לה שקבעתי תכנית אחרת. היא השתוללה ודרשה שאבטל, קיללה ואיימה 'אני אשרוף את השם שלך'. זה לא היה קפיצה מאפס ל-100 אלא ל-300. הרגשתי שהיא מסוכנת"
כמה דקות לאחר מכן חזרתי לשם, וזנב הפתק שהשארתי במכוון מחוץ לדלת כבר לא היה שם. צלצלתי שוב בפעמון ושוב הצצתי בעינית, שהפעם בהקה מאור השמש שבפנים. כעבור מספר שניות היא הוחשכה מחדש ושוב עמדנו שם זו מול זו עד שנכנעתי שהלכתי.
למחרת, בבוקר המוקדם, קיבלתי ווטסאפ ממספר לא מוכר. זו הייתה הודעה ארוכה מאוד, רצופה טענות חוזרות, מטעם אדם שסרב לחשוף את זהותו והציג את עצמו כמקורב לספיר. "הוא" כתב שניסני נמצאת בבית חולים והוא מתווך בינה לבין התקשורת. מאז ועד לפרסום הכתבה התפתח בינינו דיאלוג שבו כל מילה ובקשה שלי נענית בעשרות טענות ובקשות מנוגדות.
כדי לוודא שאכן מדובר במי שמנהל תקשורת עם ניסני בזמן אמת, לפני שהעברתי רשימת שאלות בבקשה לתגובה דרשתי לראות צילום תעודה מזהה של ניסני לצד הוכחה לכך שצולמה באותו יום. בתמורה קיבלתי את צילום תעודת הזהות שלה לצד טלפון סלולרי שהמסך שלו מציג פיד חדשות מה-4.5.2021. מעל הטלפון נח כרטיס סים, מהסוג שמכניסים למכשיר כדי לנהל ממנו שיחות יוצאות משני מספרים שונים.
תגובות: "עומדת על הפרק בחורה צעירה שחייה התרסקו"
האדם שניהל איתנו תקשורת בשמה של ספיר ניסני העביר לידי מגזין mako תגובה שלדבריו נשלחה "מטעמה". אנחנו מביאים כאן את הדברים כלשונם:
קוראים יקרים, דמיינו לעצמכם לרגע אחד שעורכים כתבה אודותיכם מבלי שאתם עצמכם מעורבים בתחקיר שלה. הטענות כלפיכם נפרשות על פני אלפי-מילים, ואתם מקבלים כמה שורות בסוף להגנתכם.
פעמים רבות בכלל אינכם מקבלים זכות תגובה.
לא מאפשרים לכם לקרוא את הכתבה עליה אתם אמורים להגיב ואין לכם מושג מה הטענות נגדכם, אלא בקווים כלליים בלבד.
מטיחים בכם האשמות מצד אנשים שלא מזדהים בשמם בכתבה בזמן שמשחירים את שמכם, כמה נוח! ומי בכלל יודע אם המרואיינים האנונימיים אינם פרי דימיונו של הכותב?
עכשיו לכו תוכיחו שאין לכם אחות.
בחיים אל תאמינו ללשון הרע לגבי אדם, עד שתדברו עם אותו אדם.
אינכם יודעים מה האינטרסים העומדים מאחורי הדברים.
התקשורת משלשלת לכיסה כסף רב עם כל כניסה שלכם לכתבה, וכמה שהטענות יותר קשות כך משתלם לה יותר.
היא אינה מוודאת את הפרטים אלא מספיק שמישהו אומר אותם, וזו הסיבה שפסיקות בית המשפט- שם נבדקות הטענות, הפוכות מכתבות בענייננו.
ככה ממוחזר הנרטיב הלעוס לגבי ספיר, אותה הפכו בשלב זה לדמות דמונית שיש לה חיים משלה על גבי העיתונים וכל קשר בינה לבין קווי אישיותה של ספיר עצמה – בכנות אינו קיים, עד כדי גיחוך.
בכתבה זו מצוטטים לכאורה - אדם אנונימי שמוצג כ"חבר קרוב" של ספיר, עורך-דין אנונימי שלאחר בדיקה מול כותבת הכתבה התברר שמעולם לא ייצג את ספיר ואין לו קשר עמה, קולגה אנונימית של "מאקו" מהתכנית "מחוברות", והדפוס ברור.
אך גרוע מהמקורות שאינם מהימנים, הוא התוכן הנטול בשליחות עיתונאית ובאינטרס ציבורי ממשי. אלא מדובר ברכילות.
מה החשיבות של כתבה זו, מלבד גזירת קופון נוסף על חשבונה של ספיר? והאם מילוי דפי העיתון שווה הוצאת דיבתו של אדם עד כדי נזק בלתי הפיך?
עומדת על הפרק בחורה צעירה שחייה התרסקו. חמש שנים לאחר אובדן אמה והיא עדיין נאלצת לייצג את עצמה ללא כל יכולת לשכור סנגור, ולטפל בתביעות דרקוניות של אחיותיה כנגדה ובהליך פלילי, לבד. הגיבה לאובדן אמה כ"כ קשה עד כדי כך שהוגדרה 100% נכה עקב פטירתה והטראומה העזה הכרוכה בכך.
אחיותיה הדירו רגליה מביתה במקביל לאשפוז אמה, ובעת שחיה ברחוב הן גזלו את כל חפציה ותכולת הבית, בו כלל לא התגוררו טרם האירוע; והותירו דירה נטושה במצב שאינו ראוי למגורי אדם. כעת הן תובעות אותה ע"ס 2 מיליון שקלים בגין פטירת אמה, משתקות את יכולתה הכלכלית עם הגבלות הוצאה-לפועל, וממתינות ביזמתן עם מכירת הדירה כי תובעות את כולה לעצמן, למרות שקיים בידן פסק-דין המורה על מכירתה מזה 3 שנים.
לכן ספיר כלל לא יכלה "להשתלט" על דבר, שכן הכל נגנב כשסולקה, ואחיותיה אישרו זאת כשנחקרו בנושא.
אסמכתאות המוכיחות פרטים אלה נחשפו לעיני כותבת הכתבה.
יוזכר הברור מאליו והוא שספיר איבדה את כל עולמה ובראש ובראשונה את אמה, ולא הרוויחה דבר מהאירוע כפי שברור לכל.
הפקת "מחוברות" הציעה לספיר להצטלם לתכנית כשהייתה בת 16 לערך, לפני כ13 שנים! ו8 שנים לפני שאיבדה את אמה. בהיותה בת-נוער ייתכן שסיפרה על בית מורכב, אך בשום אופן לא מקובל עליה שיפרשו זאת כשנאה כלפי אמה או אחיותיה. זו טענה חסרת אחריות כלפיה עד כאב, והיא שוללת אותה מכל וכל. היא לא מכירה מכתב כנטען, ואף כשביקשה לקבל עותק ממכתב זה או לשמוע מה תוכנו, כותבת הכתבה סירבה ומסתמן כי לא קיים כל מכתב, כמה מפתיע.
ספיר לא הגישה כל תביעה מטעמה באופן גורף, על אף שהומלץ לה לתבוע בגין רשלנות רפואית, בגין דיבה ועוד. היא קורסת תחת עומס התביעות כנגדה ולא מספיקה להתגונן משפטית בכוחות עצמה או לקיים כל מאפיין של צלם אנוש.
אחיותיה של ספיר בחרו לתבוע ממנה מיליונים במקום מבית-החולים שטיפל באימן, גם לאחר פסיקות ביהמ"ש שמותה נגרם מרשלנות רפואית. על אף שספיר מחוסרת כל לעומת ביה"ח העשיר. החלטתן זו מעידה על המגמה הברורה שלהן כנגד ספיר למרות העובדות והרציונל.
לא ברור כיצד טענה שאדם התפרץ על חברו בצרחות ואיומים כי חברו לא בא איתו לאנשהו, נשמעת סבירה לכל מי שאמון על אישור תוכן הכתבה טרם זו עולה לאוויר, ואיך מתאפשר ייחוס טענה עלומה שכזו לספיר ללא תחקיר מעמיק או הוכחת דפוס התנהגות מול מספר מקורות שונים למשל.
לאחר שניקתה את שמה בביהמ"ש, הגיע הזמן להרפות מה"קליק-בייט" השחוק לעייפה שמציג אותה כאלימה.
לסיום יוזכר שספיר זוכתה כבר בתום החקירה המשטרתית מן החשדות הראשוניים, ומיד בסיום החקירה הוגש נגדה כתב אישום בגין תאונה ע"פ שלל ראיות אובייקטיביות שאספה המשטרה והוכיחו שלא הייתה לה כל כוונה או מודעות לפגיעה באמה.
כל ספק בכך נעוץ בחוסר היכרות של הציבור עם חומר החקירה ועם תנאי הבית בו חיה.
כפי שאישר בית המשפט ואף נכתב בכתב האישום עצמו, ספיר הזעיקה אמבולנס מיד לאחר התאונה וטיפלה באמה עד להגעתו. אמה הגיעה לביה"ח כשהיא הולכת עצמאית ומתייעצת עם רופאיה, וכן חזרה ואמרה לספיר: "את לא אשמה".
מבית החולים "שיבא" נמסר בתגובה לידיעה המקורית על הטענה לרשלנות רפואית: "המטופלת הגיעה למרכז הרפואי שיבא כאשר היא סובלת מפגיעות אנושות אשר היוו סכנה מידית לחייה. הכוויות הנוראיות מהן סבלה היו לא רק חיצוניות אלא גרמו גם לפגיעות פנימיות, דבר אשר סיבך יותר את פציעתה והביא לבסוף לפטירתה אחרי ייסורים קשים. אין ספק כי מדובר באחד המקרים הקשים שנתקלנו בהם וכי מפגיעה כזו אחוזי ההישרדות הינם מעטים אם בכלל".