אני מזדחל לתוך מעין שק שינה גדול מלייטקס שחור ושומע את הרוכסן נסגר מאחוריי. מוקף מכל צדדיי בגומי מתוח, אני מקרב את הפה שלי לחור הנשימה הקטן והיחיד, כשלפתע סול, המלכה סול בשבילכם, מפעילה את שואב האבק שהוחדר לתוך השק וגורמת לי להבין למה קוראים לדבר הזה שאני נמצא בו "מיטת ואקום". אחרי כמה שניות האוויר מתרוקן ואני הופך לסוג של מומיה עטופה בלייטקס, בלי שום יכולת להזיז אף לא איבר אחד בגוף. מצב של חוסר אונים מוחלט. אחרי דקה ארוכה שבה אני מרגיש כמו קונדום אנושי, השואב נכבה ואני מגיח מהגולם שלי בחזרה לעולם. "זה לא ממש עשה לי את זה", אני אומר לסול, "אולי ננסה קצת קשירות?".
את סול דומיניק (24) פגשתי לראשונה לפני כשנה במועדון הדאנג'ן התל אביבי. אני הייתי שם לצרכי כתבה, היא הייתה שם לצרכי הצלפת ישבנים, ואיכשהו מבטינו הצטלבו ונשאבנו לשיחה על ספת עור שחורה. אני זוכר שהבעתי פליאה מכך שהבחורה העדינה למראה הזאת, שנראית הכי שה תמים, היא למעשה מלכת סאדו, דומינטריקס (dominatrix) קשוחה וחסרת רחמים שקוראת לעצמה המלכה לילי ומרוויחה את לחמה מהשפלה, רמיסה והכאה של גברים, להנאתם המשותפת כמובן. היא רק ישבה שם, ברגליים משולבות ועקבים שלופים, וסיפרה לי כמה היא נהנית לשלוט בגברים, בזמן שאחד מהם ניגש אלינו כשהוא זוחל על ארבע והחל ללקק את הנעליים שלה בהתלהבות, עם הפוגות מזדמנות שאותן הוא ניצל כדי להשמיע קולות של כלב. "אל תתייחס אליו, זה רק העבד שלי", היא הפטירה בקרירות.
מי שחשב שהעבדות נעלמה אי שם במאה ה-19, כשהצפון האמריקאי ניצח את הדרום, כנראה לא ביקר בביתה של סול. אמנם זה לא בדיוק ארמון שראוי למלכת סאדו, אבל לדירה המרווחת שממוקמת על קו התפר שבין רמת גן לבני ברק יש צוות משרתים מסור ששומר על הניקיון ומקפיד לעשות את כל עבודות הבית, וגם לצאת לסידורים אם צריך. קוראים לזה עבדות בהסכמה, וזה חוקי כל עוד זה מקובל על שני הצדדים, בדיוק כמו סקס סאדו-מאזוכיסטי. את העבדים שלה בוחרת סול מבין קהל לקוחותיה בפינצטה (ולפעמים אשכרה תוך שימוש בפינצטה), ומאותו רגע היא יכולה לצוות עליהם כאוות נפשה. עבורה זה פטור משטיפת כלים, עבורם זאת ההזדמנות לרצות את המלכה שלהם, ועל הדרך להריח לה את התחתונים לפני שהם שמים אותם בכביסה, ככה שכל הצדדים מרוויחים. "אני נגד עבדות בכוח, לא מאמינה בלחטוף אנשים ולהחזיק אותם בניגוד לרצונם בשלשלאות", מסנגרת סול, "אבל בנאדם יכול למסור את עצמו מרצון לעבדות. זה מה שרובנו עושים, לא?".
אחד העבדים שלה, סטודנט למשפטים בן 24 שנקרא לו לשם הצורך סוורין, ושמשרת אותה נאמנה כבר מעל לחצי שנה, מסביר את הצד שלו בסיפור: "מאז שהייתי ילד היה ברור לי שאני אוהב את זה. בוא נגיד שבגיל 12, כשבחורים פנטזו על לעשות כל מני דברים עם בחורות, אני פנטזתי שהן דורכות עליי. בפעם הראשונה באתי אל סול לסשן בתשלום. אחר כך שלחתי לה מייל שבו הודיתי לה ואיכשהו יצא שהיא הציעה שאמשיך לשרת אותה בלי כסף. בשבילי זה סיפוק מיני וגם מנטלי. אני מתחבר להשפלות אבל זה לא העיקר מבחינתי. העיקר זה הריצוי. אף פעם לא אמרתי לסול מה אני אוהב ורוצה. זה איזשהו ביטול עצמי. יש גם משהו נחמד בידיעה שאני בתפקיד המסוים הזה, שאני יותר צייתן מנשלטים אחרים. לא הייתי רוצה שהיא תהיה רק איתי, זה לא טיב היחסים שלנו. מערכת היחסים מאוד מוגדרת כמלכה ועבד".
עבדים היינו
הפגישה השנייה שלי עם סול לא התרחשה במועדון סאדו-מאזו חשוך אלא בדירתה המוארת, שממוקמת לא רחוק מהקליניקה שבה היא מקבלת מטופלים, או לקוחות, או גברים שמוכנים לשלם סכום של יותר מ-500 שקל לשעה כדי שהיא תתעלל בהם. איך שאתם רוצים לקרוא לזה. זה אמנם יקר יותר מפסיכולוג, אבל עבור גברים רבים זה גם הרבה יותר מתגמל. ואם פרויד מתהפך עכשיו בקברו, זה רק בגלל שהוא מקווה שהמלכה לילי תחדור אליו עם סטרפ-און. "הרבה אנשים שמגיעים אליי מנסים לשחזר איזושהי חוויה שהייתה להם, בין אם זה משהו שקרה בצבא, או עם המנהלת בבית ספר, או עם ההורים", היא מסבירה. "הם רוצים לחזור לשם מבחינה רגשית, או כי זאת הייתה חוויה טובה או כי היא השאירה צלקת, ולחזור עליה מרצון זה עוזר להתגבר על הטראומה".
הקליינטורה, באופן לא מפתיע, מורכבת בעיקר מאנשים אמידים שיכולים להרשות לעצמם מותרות כאלה, וכוללת הרבה מנכ"לים וקצינים בכירים בצבא ובמשטרה, שאת שמותיהם למרבה הצער אי אפשר לחשוף מפאת חיסיון מצליף-מוצלף. "יש הרבה שבאים מדי פעם, לא באופן קבוע, ואז זה ממש יכול להיות כולם", מסבירה סול. "גם טווח הגילאים משתנה – מ-20 עד 70. הרבה מהלקוחות הקבועים לא רוצים לספר לי על עצמם ולחשוף את הזהות שלהם מן הסתם, אבל אלה שכן מספרים נמצאים בעמדות כוח. בנאדם שנמצא כל הזמן במצב שהוא שולט ומפקד על אחרים, לפעמים רוצה גם להרגיש קצת ששולטים עליו. כל אחד צריך את הבוס שלו".
החרדים שמתהלכים בשכונה לא מעלים על דעתם שמדי שבוע מתרחש ממש מעל ראשם שחזור של סצנות נבחרות מתוך סדום ועמורה, מלבד אותם חרדים שמגיעים בעצמם לסשן. על פי סול, יש לא מעט כאלה. "לחרדים אסור אפילו להסתכל על אישה, כלום, ואז כשהם מגיעים אליי הם נותנים להכל להתפרץ", מחדדת סול.
גם גברים נשואים לא חסרים. "יש המון, עם משפחה וילדים. אלה אנשים שלא יכולים לממש את הפנטזיות או הסטיות עם האישה שלהם, אז הם באים אליי. הם יודעים שזה מקום דיסקרטי. קצת חבל לי שיש אנשים שצריכים לחיות חיים כפולים ולא יכולים לספק את הצרכים שלהם עם בת הזוג. לא מזמן לקוח אמר לי שכשהוא בא אליי אני יכולה לחדור אליו אנאלית עם סטרפ-און, אבל אם הוא יבקש מאשתו לדחוף אצבע היא תגיד 'מה זה? מאיפה נפלת עליי?'. יש אנשים שבאים מסביבה מאוד סגורה מינית".
יש לקוחות שאת מסננת?
"אני מאוד מסננת כבר משלב הטלפון. יש לי את הפריווילגיה לא לקבל כל אחד. יש הרבה חוצפנים שלפני הסשן מנסים לברר אם יש אקסטרות בתוספת תשלום, למרות שאני מבהירה להם שאין, ויש אנשים שאתה שומע משיחה איתם שהם לא אמינים. זה סוג של אינטואיציה”.
מה הגבולות שלך בסשנים?
"הגבולות שלי הם ללא מין, ללא עירום, ושהנשלט יתייחס אליי בכבוד הראוי מהרגע שהוא נכנס ועד הרגע שהוא יוצא. אני לא סובלת סחבקיות. וגם חשוב שהוא יגיע פיכח, אני לא מקבלת אנשים בהשפעת אלכוהול וסמים".
תתארי לי סשן איתך.
"קודם כל עושים תיאום ציפיות. אחר כך אני מנווטת לפי איך שאני קוראת את הבנאדם. סשן תמיד נעשה בצורה הדרגתית, מתחילים בלייט – זה יכול להיות ללקק כפות רגליים, אילוף כלבים, כאלה. אחר כך לפי התגובות אני רואה אם אפשר להתקדם לרמה יותר קיצונית, למשל מדיקל (פטיש רפואי – א.פ) שכולל שימוש במחטים, וסאונדינג, שזה הרחבה של צינור השופכה – כמו מה שעושים עם קטטר בבית חולים. גם השפלה פומבית זה קיצוני, למשל לטייל ברחוב עם מישהו כמו כלב לאור יום".
מה הכי אקסטרים שיצא לך לעשות?
"קשה לי לענות לך על זה. מבחינת כאב זה להיות קשור הרבה שעות באותה תנוחה לא נוחה, מכות חשמל בוולטאג' גבוה, או לתת למישהו לזחול על אפונה קפואה, שזה נשמע מצחיק אבל מי שגדל במדינה אנגלוסקסית בטח זוכר את זה מהמנהלת בבית הספר. ברמה המנטלית זה יכול להיות סגנונות של עינוי שבויים לדוגמה, שזה אומר להיות הרבה זמן בחדר חשוך או באור חזק, או עינויים סיניים של לטפטף על מישהו טיפות מים במשך שעה באותו מקום. זה גורם לאנשים להגיע לרמה של דמעות, של בכי".
איך זה מרגיש לרמוס לגמרי רצון חופשי של מישהו ולהפוך אותו לעבד? אין תחושת אשמה לפעמים?
"תראה, אף אחד שמגיע אליי הוא לא עבד שחטפו מאפריקה. לי זה מרגיש מאוד נוח, קודם כל, כי זה מפנה לי המון זמן, ואני גם נהנית מזה – מלהתייחס אל בנאדם כמו אל כלי. זה סוג של משחק. וחוץ מזה, מי לא נהנית ממסז' בכפות הרגליים מדי פעם?".
לשעבד במקום להשתעבד
דעות קדומות על סדיסטים לא חסרות. הרבה אנשים מחוץ לסצנת הסאדו-מאזו ("ונילים" בעגה מקצועית) חושבים שזאת סטייה חמורה שנובעת מהתעללות מינית בילדות, וזאת למרות שכל המחקרים שנעשו בנושא לא מצאו מתאם בין שני הדברים. למעשה, על אף ריבוי התאוריות, אף אחד לא ממש יודע למה אנשים מסוימים הופכים לסדיסטיים-מאזוכיסטיים ואחרים לא.
בספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי (DSM) סאדיזם ומאזוכיזם נכללים בנפרד כסוגים של פראפיליות, כלומר הפרעות מיניות, אבל רק כשהן גורמות לנזק נפשי משמעותי או לקשיים בתפקוד היומיומי. בפועל, אנשים נורמטיביים לגמרי אוהבים סאדו-מאזו. זאת כבר קצת קלישאה, אבל זה באמת יכול להיות הדוור, הזבן או המורה שלימדה אותך ביסודי. למעשה, רק בחודש שעבר פוטרה מורה בשם טל עוזר מרשת אורט לאחר שצולמה בפרומו לתכנית טלוויזיה במועדון BDSM והוצגה שם כמלכת סאדו-מאזו. בניגוד למקרה של אדם ורטה, הפיטורים לא יצרו הד ציבורי, וזאת למרות שאם אותה מורה הייתה מצולמת במועדון של להט"בים, לדוגמה, יש להניח שלא היו מפטרים אותה.
גם סול גדלה במשפחה נורמטיבית לחלוטין שמתגוררת בחיפה, ושאותה היא מתארת כ"הכי בורגנית שיש". שם משפחתה האמיתי שלה שמור במערכת, אבל רק כי ההורים ביקשו מחשש שזה יפגע להם בעבודה.
הנטיות הסאדיסטיות שלה החלו להופיע כבר בגן, לטענתה, אבל היא ידעה להדביק להן שם רק כשהגיעה לתיכון, שם פגשה אנשים נוספים שהיו בקטע ונחשפה לפורומים באינטרנט שעזרו לה להבין במה מדובר. בגיל 16 היא כבר הפכה מבחינתה למלכת סאדו, אבל התחילה לקחת על זה כסף רק כעבור כמה שנים. "לחבר הראשון שלי קראתי פאפי, הוא היה ממש הכלבלב שלי", היא נזכרת. "הוא היה סוחב לי את התיק בהפסקה ומביא דברים שהייתי זורקת לו, ממש בחצר של בית הספר".
מתי ההורים גילו?
"ההורים שלי ידעו כבר אז, לא הייתה יציאה מהארון. הם שמו לב שתמיד יצאתי עם גברים שהם קצת חסרי עמוד שדרה, הם ראו איך אני מתלבשת. הם די ליברליים, לא הרגשתי צורך להסתיר מהם. בהתחלה הם חשבו שזה סוג של מרד נעורים וקצת התאכזבו כשזה נשאר, אבל אחרי זה הם הבינו שזה פשוט חלק ממני ולא במטרה להתריס. אני לא הטיפוס המורד, אני מכבדת את ההורים שלי".
בצבא היא הייתה מאבחנת פסיכוטכנית, ולפני כשנתיים וחצי עברה לתל אביב. בהתחלה היא עבדה בכל מני עבודות מזדמנות, עד שבסופו של דבר החליטה שנמאס לה להיות משועבדת למשרה מ-9 עד 5 כשהיא יכולה לשעבד אנשים אחרים ולעשות מזה הרבה יותר כסף. "הרגשתי שאני לא ממצה את הפוטנציאל שלי, שלא מעריכים אותי כמו שצריך. אז החלטתי להפוך למלכה בתשלום ופרסמתי מודעה. מלכות אחרות שדיברתי איתן אמרו לי שאני צריכה שם במה, אז קראתי לעצמי המלכה לילי, אבל מתישהו הבנתי שאני לא שמה מסכה ולא חיה חיים כפולים, אז אין סיבה שלא אשתמש בשם האמיתי שלי".
כיום סול היא המלכה הכי מבוקשת בסצנת הסאדו-מאזו המקומית, ולא קשה להבין למה. אם המראה החיצוני שלה לא מספיק, היא גם במקרה מומחית בשיבארי – אמנות הקשירות היפנית. חוץ מהסשנים הפרטיים שלה היא גם מופיעה במועדוני סאדו כמו הדאנג'ן, בליינים פטישיסטיים כמו "קינק" וגם במועדונים ונילים כמו החתול והכלב, הגאלה, פאשן בר ועוד. בזמן האחרון היא גם התחילה להפיק, לכתוב ולככב בסרטי פורנו עצמאיים מז'אנר הפם-דום (שליטה נשית) שהיא עובדת עליהם יחד עם במאית צמודה ומפיצה אותם באתרי צפייה בתשלום. "את זה אני עושה יותר בשביל הנשמה ופחות בשביל הכסף. להפיק פורנו זה משהו שהיה החלום שלי הרבה זמן. זאת פלטפורמה שבה אתה יכול להראות את כל הסטיות הכי עמוקות, במקום להסתיר אתה מתעל אותן למשהו פרודוקטיבי. סוג של סובלימציה".
הסרטים שאת עושה נחשבים מבחינתך לפורנו פמיניסטי?
"אני לא רואה את תעשיית הפורנו כתעשייה שוביניסטית. לדעתי היא מאוד פמיניסטית ומעצימה נשים. דווקא אלה שמתנגדים לפורנו הם לרוב השוביניסטים הדתיים או כל התנועות שהן כביכול פמיניזם רדיקלי אבל הן בעצם מתייחסות לאישה כמשהו מאוד חלש שצריך להגן עליו ולהחליט בשבילו. מי שרואה אישה קודם כל כשווה לגבר וכישות עצמאית שיכולה לקבל החלטות בעצמה, יתמוך בזכות שלה להביע את המיניות שלה איך שהיא מוצאת לנכון".
תני דוגמה לעלילה מאחד הסרטים האלה שצילמתם.
"בפעם האחרונה זה היה בפרדס במרכז הארץ והעלילה הייתה שתפסתי את הבחור גונב תפוזים ואז הסשן זה סביב העונש שלו, כי הוא לא יכול לשלם".
אלוהים הוא סדיסט
בתור בחורה רבת פעלים, סול גם עושה תואר ראשון באחד ממקצועות ההנדסה, והיא מעדיפה שלא לציין איזה ואיפה. "עד כמה שזה ישמע פרנואידי, אני לא רוצה שאנשים יגיעו למכללה שבה אני לומדת", היא מסבירה. "היו לי לא מעט סטוקרים. היה לי סטוקר שבטח יהיה מאושר כשהוא יקרא שהזכרתי אותו בכלל. הוא היה מתקשר אליי עשרות פעמים ביום ממספר חסוי ושום דבר לא עזר. הוא היה שואל אותי אם אני בבית והייתי עונה לא, ואז הוא היה אומר שהוא בדיוק רואה אותי נכנסת למונית בקינג ג'ורג'. זה היה קצת קריפי, אבל התעלמתי ממנו עד שבסוף הוא נעלם".
ולמקרה שתהיתם, כן, יש לה חבר. הוא עורך דין, והם נמצאים כבר כמעט שנה במערכת יחסים ונילית, כלומר שוויונית. אמנם הוא מעדיף לא להזדהות בשמו, אבל האקס שלה, אם אתם באמת רוצים לדעת, הוא לא אחר מאשר יו"ר התנועה הליברלית-עלה ירוק, ירון לרמן. כשאני שואל אותה אם הם נפרדו בגלל שהמפלגה שלו לא עברה את אחוז החסימה, היא עונה שזה "סתם בגלל שהוא היה ונילי מדי ושעמם אותי". לרמן עצמו, אגב, ביקש להבהיר שהוא בכלל לא בקטע של סאדו.
מה עם החבר הנוכחי שלך? איך זה פועל ביניכם?
"חבר שלי הוא חבר שלי, הוא לא עבד. לפעמים אנחנו מביאים עבדים או שפחות לשחק איתנו כי שנינו בצד השולט בגדול. חבר שלי קצת מתחלף, אני לא מסוגלת בכלל. ניסיתי, אני פשוט לא נהנית מזה, רוצה תמיד לשלוט. אני גם לא אוהבת להיות עם נשים. אני נהנית לשלוט רק בגברים".
את מתכננת להתחתן ולהביא ילדים לעולם מתישהו?
"כרגע אני לא בשלב הזה אבל עוד כמה שנים אני כן ארצה להתחתן ולהיות אמא. בכל זאת, חבל לא להעביר את הגנים שלי הלאה".
חתונה זה לא קצת מיינסטרים בשבילך? קשה לי לדמיין אותך מתחת לחופה עם שמלה לבנה.
"אתה יודע איזו בירוקרטיה יש אם לא עושים את זה? הכיבוד והשמלה הלבנה זה לא מה שמעניין אותי, אבל אני לא פוסלת את הדת. אני לא אתאיסטית, אני מאמינה באלוהים, ואני לא רואה משהו רע במסורת. חוץ מזה, אני רוצה שההורים שלי יהיו מרוצים ושמחים".
אלוהים הוא גם סוג של סדיסט, לא?
"אני לא חושבת שאני מבינה מספיק את המהות של האל כדי לייחס לו תכונות כמו סאדיזם, אבל אני מניחה שכל אחד מייחס לאלוהים תכונות שדומות לו כדי להרגיש שייכות והזדהות".
קשה לחשוב על מישהי שמאתגרת את הקונבנציות הפמיניסטיות המקובלות בישראל של ימינו יותר מאשר סול. מצד אחד היא אישה חזקה שמתפרנסת משליטה בגברים, ומצד שני הופכת את עצמה לאובייקט מיני ומקבלת על זה כסף. היא עובדת בתעשיית המין, אבל בשוליים האפורים שלה, וגם פעילה בתנועה הליברלית שנאבקת למען חופש העיסוק, ובעיקר העיסוק בזנות. "אני חושבת שזה כדור שלג", היא אומרת. "בהתחלה יוציאו את הזנות מחוץ לחוק ואחר כך, אם התכנית של השמאל תעבוד, יסגרו גם את מועדוני החשפנות ואז הסאדו יהיה הבא בתור ובסוף יחליטו שאי אפשר לדגמן בגדי ים. אני חושבת שלכל בנאדם יש בעלות על הגוף שלו".
מעניין אותי מה הפקידה במס הכנסה אומרת כשאת מספרת לה שאת מלכה בתשלום.
"במס הכנסה בארץ אי אפשר לרשום את זה כמקצוע אז רושמים משהו כללי כזה כמו 'השכרת חדרים' או 'שירותים שונים'. אני רשומה בתור פרפורמרית, כי לצערי המדינה לא מאפשרת לי להירשם כמו שאני רוצה”.
אחרי הפמיניסטיות והלהט"בים, את חושבת שהמהפכה הבאה תהיה של BDSM?
"יכול מאוד להיות. גם הומואים לא ממש התקבלו בחברה עד לפני 20 שנה, ועד שנות ה-70 הומוסקסואליות הייתה רשומה כהפרעת נפש. יש מצב שזה יקרה, אני רואה שזה מתחיל לטפטף לתרבות הפופ. מאז שיצא '50 גוונים של אפור' אנשים מדברים על זה הרבה יותר ומתביישים פחות".
את מקבלת הרבה הודעות נאצה?
"אני מקבלת המון הודעות, ישראלים לא חוסכים את דעותיהם מאנשים שהם לא מכירים. יש הרבה הודעות של 'מה את שרוטה? בטח ההורים שלך התעללו בך'. זה אנשים שקשה להם לקבל. אני קצת מרחמת עליהם כי אני מבינה שהם מגיעים מחברה שזאת צורת המחשבה שמכתיבים להם, שכל דבר שונה או זר הוא לא בסדר".
מבחינתך כשאת מתלבשת בבגדי עור ולייטקס זאת תחפושת, או שהלבוש היומיומי הוא המסכה?
“אני תמיד מלכה. הכסף שאני לוקחת הוא רק בשביל היחס. זה האופי האמיתי שלי, כשאני בתלבושת אני פשוט לא צריכה להסתיר אותו. אני גם נהנית מזה שיש לי את היכולת להתלבש יפה וסקסי. בכל זאת, לא בכל עבודה אפשר להסתובב כל היום עם שמלה מעור ומחוך".
לפני שאני נפלט בחזרה לחיי הוונילים והמשעממים אנחנו עושים סשן אחרון של הצלפות על הצלב שממוקם בחדר ההלבשה שלה, ליד האוסף המרשים לכל הדעות של נעלי עקב ופלטפורמות. סול קושרת אותי לצלב עם הפנים לקיר כך שלא אוכל לזוז, תופסת שוט ואז מתחילה להנחית את המלקות, שתופסות אותי לא מוכן וגורמות לי לפלוט צווחה מעט נשית, שמעלה אצל סול חיוך. הייתי שמח להגיד לכם שנהניתי לחטוף מכות בטוסיק – אחרי הכל, אין ספק שהייתי ילד רע – אבל בפועל חוץ מכאב לא הרגשתי כלום. מה לעשות, אצלי עונג מיני וכאב פיזי מופרדים זה מזה כמו בשר וחלב אצל הדתיים. לפני שאני הולך אני שואל את סול אם היא חשבה פעם למה דווקא אצלה התפתחו נטיות כל כך סדיסטיות. "ברור שחשבתי על זה", היא עונה, "אבל אני מנסה לא לחשוב על הלמה ויותר על איך אני יכולה להשתמש בזה לטובתי. בעיניי זאת גישה הרבה יותר בריאה לחיים".