אני מאמינה שיש סיבה שנשארתי בחיים

שלושה חודשים שכבה ניקול בהאג' על מיטת בית החולים כשהיא בין חיים למוות. בהאג', אז בת 18, שקלה 22 ק"ג. חום הגוף הממוצע שלה עמד על 31 מעלות, הכבד והכליות קרסו, הגלוקוז ירד לרמה מסכנת חיים. את רוב זמנה העבירה בשינה, וכשהייתה ערה, תקשרה רק באמצעות העיניים. את הראש לא הצליחה להרים או להניע. דיבור לא היה אפשרי.

"היו עוברים לידי המון רופאים. הם חשבו שאני ישנה ולא שומעת אותם, אבל שמעתי את כל השיחות שלהם מעל לראש שלי", מספרת בהאג' השבוע, שנתיים לאחר ששוחררה. "הרבה פעמים נבהלו ממני, היו אחיות שאמרו שקשה להן להסתכל עליי. אנשי צוות היו עוברים לידי ובכל פעם מחדש היו מופתעים מזה שאני בחיים. אני יכולה להבין את זה, נראיתי כמו גופה. רציתי להגיד שאני נלחמת כדי להישאר בחיים, אבל לא הצלחתי להוציא קול".

חשבת על המוות?
"אני אשקר אם אגיד לך שלא, הייתי חושבת עליו המון. אף פעם לא האמנתי לאנשים שסיפרו על חוויות ממוות קליני, אבל אני חושבת שזה מה שעברתי. היו מצבים שהגוף שלי היה באפיסת כוחות, הלב שלי כאב מאוד והרגשתי שאני מתנתקת. פתאום הייתי שומעת הרמוניה של כל מיני כלי נגינה ורואה מולי דמות של אדם מתפורר. האדם והמנגינה הופיעו בכל פעם שהרגשתי שהגוף שלי קורס".

"רופאים עברו ליד המיטה שלי והופתעו שאני לא מתה. אני יכולה להבין את זה, נראיתי כמו גופה. רציתי להגיד שאני נלחמת להישאר בחיים, אבל לא הצלחתי להוציא קול"

בהאג' סבלה מאחד ממקרי האנורקסיה הקשים ביותר שאובחנו אי-פעם בישראל. היא עברה דום נשימה, והייתה מורדמת ומונשמת במשך שבוע שבו אף אחד לא נתן לה סיכוי לחיות. גם כשהתאוששה, איש מהרופאים שטיפלו בה לא האמין שהיא מסוגלת להשתקם. כששאלה אם תחזור ללכת, איש צוות השיב שכדאי לה להתמקד בעובדה שהלב שלה עדיין פועם.

היום, לאחר שהחלימה וכשמשקלה תקין, בהאג' רוצה לספר את הסיפור שלה. "גם אם רק בחורה אחת תבין כמה שהפרעת אכילה זו מחלה מסוכנת והרסנית, עשיתי את שלי", היא אומרת. "קשה מאוד לצאת מהמעגל הזה, אבל ברגע שדורכים מחוץ לו מבינים כמה שזה לא שווה את זה. אם אני הצלחתי לצאת מהמקום הנמוך שהייתי בו, אני מאמינה שלכל אחת יש כוחות לעשות את זה".

View this post on Instagram

A post shared by Nikole Bahhage (@_nnikole)

בהאג' בת ה-20 – ילידת חיפה, בתם של דיילת בסופר-פארם ובעל עסק לפלאפל – מתכננת ללמוד מקצוע בתחום הטיפול ועובדת על ספר שעוסק בחיים עם הפרעות אכילה. לפני כשנה חשפה את סיפורה באינסטגרם, הוסיפה כמה תמונות, ומאז מלווה אותה רבבת עוקבים ועוקבות. "אני מדברת עם העוקבות שלי בלי סוף", היא מספרת. "בנות שסובלות מהפרעות אכילה משתפות אותי כמעט כל יום במלחמה שלהן, ואני מנסה לעזור. אחרי מה שעברתי אני יכולה להגיד דבר אחד בביטחון: תמיכה, מילה טובה, חיבוק ומישהו שמאמין בך עוזרים יותר מכל טיפול אחר. אני זכיתי באבא שלי, פרוויז בהאג', שבלעדיו לא הייתי נשארת בחיים".

הרגשתי שהבטן עומדת להתפוצץ

לשאלה איך הכל התחיל היא מספקת תשובה מורכבת. "הייתי ילדה מאוד רזה וקראו לי 'שחיפית', אבל לא הייתי נעלבת והמשקל היה הדבר האחרון שעניין אותי", מספרת בהאג'. "הייתי מהילדות שאוכלות המון ולא משמינות, שהיו מבריזות מהשיעור כדי לשבת עם חברים ולאכול קרואסון בקפיטריה".

איך עברה עלייך הילדות?
"על פניו הייתי ילדה מאושרת – תלמידה מצטיינת, מלא חברות. הייתי מאוד אהובה ומקובלת".

אבל?
"זה היה רק בבית ספר. בבית המצב היה אחר לגמרי".

"מה שהייתי צריכה זה אשפוז כפוי. הראש לא עובד כשמגיעים למשקל שהגעתי אליו, לא הייתי במצב לקחת אחריות על החיים שלי. הלוואי שמישהו היה מאשפז אותי בכפייה"

בהאג' מספרת שאורנה (שם בדוי), בת משפחה שהתגוררה בבית הוריה, התעללה בה במשך כל שנות ילדותה. "היא הייתה צועקת, מקללת, יורקת עליי ומשפילה אותי, אומרת לי שאני אפס ושאני לא שווה כלום. אחת הדלתות בבית של ההורים שבורה עד היום בגלל אגרוף שלה. היא הייתה מתעללת בי ואחרי כמה דקות נרגעת, מבקשת סליחה ומציעה לי מתנות כאילו כלום לא קרה. כל כך פחדתי ממנה שהייתי מסתגרת בחדר עם שמיכה על הראש".

אביך היה מודע לזה?
"הייתי מספרת לו והוא היה מוציא אותי מהבית ומסתובב איתי בחוץ. רוב שעות היום הייתי בעיקר עם אבא והייתי משתפת אותו בהכל, אפילו כשקיבלתי וסת בפעם הראשונה".

כדי להתרחק מהבית ומאורנה מילאה בהאג' את לוח הזמנים שלה בפעילויות. בכיתה ז' כבר היו לה עשרות אלפי עוקבים ברשתות; היא הוכתרה ל"מלכת הסליים של ישראל" כשטרנד העיסה הדביקה היה בשיאו, עמודי מעריצים הוקדשו לה והיא הוזמנה לא פעם להתראיין על התחביב בטלוויזיה. בכיתה י' החלה להתנדב במד"א, והייתה קופצת על כל משמרת פנויה.

כשהייתה בכיתה י"א, בעצת חברה, נרשמה בהאג' לחדר כושר. "חברות היו אומרות לי שאם אני לא רוצה להיות שחיפית, אני חייבת להתאמן ולהעלות מסת שריר", היא נזכרת. "חשבתי שאם אהיה חזקה פיזית, אני אוכל לעמוד על שלי מול אורנה".

בהאג' התחילה באימוני כוח, ולאחר מספר שבועות גם אימוני ריצה ("זה התחיל מאוד תמים, התאהבתי בזה. כשרצתי הרגשתי שהראש שלי מתרוקן מכעסים, ממחשבות, מהבעיות בבית. חופש אמיתי"). בד בבד אימצה תפריט שחשבה שיעזור לה לחזק את גופה. "חברות אמרו שאין מצב שאצליח לאכול בריא, כי עד אז הייתי אוכלת ג'אנק פוד. זה רק דרבן אותי יותר. בדיעבד אני יודעת שכבר אז התשתי את עצמי – הייתי לומדת, מתנדבת במד"א, הרבה פעמים שוכחת לאכול מרוב עומס. בעיקר התמכרתי לספורט, נהייתי אובססיבית, רצתי 20–30 קילומטר ביום. עשיתי את זה גם כדי לא להיות בבית, וגם כדי להוכיח לכולם שניקול השחיפית יכולה להיות הכי חזקה".

בתוך חודש השילה בהאג' כ-10 ק"ג ממשקלה. אביה, שהבחין בשינוי המהיר והקיצוני, הציע שייגשו לרופא המשפחה. "המשקל שם הראה 36 ק"ג. הרגשתי טוב מבחינה פיזית, אבל הרופא ביקש ממני לצאת מהחדר ודיבר עם אבא שלי. כשחזרתי הם הודיעו שהוצא לי צו אשפוז בכפייה במחלקה פסיכיאטרית. לא הבנתי על מה הם מדברים, כי מה לי ולמחלקה פסיכיאטרית – אפילו טיפול פסיכולוגי לה היה לי עד אז – אבל אמרתי לעצמי שבטח אשתחרר בתוך כמה ימים ואחזור לשגרה. לא היה לי מושג שאני הולכת להיות נעולה חצי שנה במחלקה סגורה".

בהאג' הייתה בת 17 כשאושפזה לראשונה במחלקה להפרעות אכילה. לדבריה הביעה כבר אז רצון לחזור למשקל תקין ולא חשה שהיא עלולה לסכן את עצמה, אבל טופלה בכדורים פסיכיאטריים ש"הרדימו אותי לאורך כל התקופה. זה היה הטיפול שלי במשך חצי שנה".

"זה התחיל תמים, התאהבתי בריצה. אבל נהייתי אובססיבית, רצתי 20-30 קילומטר ביום. עשיתי את זה כדי לא להיות בבית, וכדי להוכיח שניקול השחיפית יכולה להיות חזקה"

לאחר מספר שבועות שבהם לא עלתה במשקל, בהאג' קיבלה מהרופאים הוראה לאכול כמה שיותר  פחמימות. "הגעתי למחלקה טבעונית, אז היו מעמיסים על הגוף שלי את הדבר היחיד שיכולתי לאכול – עוד ועוד פרוסות לחם. לכל ארוחה היה זמן מוקצב של רבע שעה, ונאלצתי לאכול כמה שיותר לחם בזמן הזה כדי לרצות את האחיות".

זה לא נשמע לי מאוד בריא.
"גם לי לא, אבל לא ראיתי דיאטנית לכל אורך האשפוז. זאת הייתה הוראה שקיבלתי מהרופאים והאחיות".

התלוננת?
"אחרי כל ארוחה הרגשתי שהבטן שלי עומדת להתפוצץ והייתי בוכה לאחיות, אבל הן איימו עלי שאם אמשיך לבכות הן לא ייתנו לי לדבר עם אבא שלי, אז ניסיתי להיראות חזקה".

אז אבא שלך לא ידע מכלום?
"כלום. האחיות במחלקה קראו לזה סחיטה רגשית: הן היו אומרות שאם אני בוכה ליד אבא שלי, אז זה כדי לסחוט אותו שיבוא להוציא אותי. לא הבנתי למה הן קוראות לזה סחיטה, אבל ברור שרציתי לספר לו מה אני עוברת ולמה אני חייבת לצאת משם".

אם ככה החיים שלי ייראו אז אני לא רוצה לחיות

לאחר שישה חודשי אשפוז שוחררה בהאג' במשקל 45 ק"ג. היא נאלצה לחזור שוב על כיתה י"א, ואז התפרצה הקורונה והיא הסתגרה בבית כמו כולם. "עד הסגרים הצלחתי לחזור לעצמי, אכלתי נכון ושמרתי על משקל יציב, אפילו חזרתי להתאמן. אבל כשהקורונה התחילה אורנה יצאה לחל"ת, והמצב שלי החל להידרדר".

באיזה מובן?
"היא הייתה אלימה כלפיי, היינו רבות בלי סוף, וזה שבר אותי. הרגשתי שאני נחנקת בבית והתחלתי להסתובב שעות בחוץ, אפשר לומר 'לברוח מהבית'. הייתי מסתובבת ברחובות עד הלילה".

ואז מה?
"הרבה פעמים היו ניגשים אליי שוטרים. הייתי מתחננת, אומרת שאני לא מסוגלת להיות בבית ולא מרגישה מוגנת, אבל הייתי קטינה והם היו מחזירים אותי הביתה. לא הגיוני בעיניי שבתור קטינה זעקתי לעזרה והשוטרים התעלמו ממני".

זה השפיע גם על הפרעות האכילה?
"ברור, הייתי כל היום מחוץ לבית וכל הזמן בתזוזה. חזרתי לרוץ ולאכול לא מסודר. כשכבר הייתי מגיעה הביתה, הייתי חווה רעב מטורף ומבלמסת ברמה מסכנת חיים. הייתי מחכה שאף אחד לא יהיה במטבח, פותחת את המקרר ואוכלת כל מה שראיתי. בלוקים של חמאה, גרנולות, שוקולדים, בצקים, הכל. שוב ושוב קרה שאכלתי כל כך הרבה וכל כך מהר עד שאיבדתי את ההכרה. היו מזמינים אמבולנס, מפנים אותי למיון, נותנים לי מורפיום ומנקזים את האוכל מהגוף שלי. בכל פעם היו משאירים אותי ליומיים השגחה ומשחררים אותי הביתה. זה קרה יותר מ-40 פעמים באותה תקופה".

"רופא המשפחה הודיע שאאושפז בכפייה, אבל אמרתי לעצמי שבטח אשתחרר בתוך כמה ימים. לא היה לי מושג שאהיה נעולה במחלקה סגורה במשך חצי שנה"

איך הגיבו בבית?
"אבא שלי היה מחבק אותי, אומר לי שאני מגזימה וחייבת לחזור לעצמי. אורנה הייתה מתעצבנת עליי. בשלב מסוים, כשנמאס לה מהביקורים שלי במיון, היא הסבירה לי איך מקיאים. באחד הבולמוסים שלי היא אמרה, 'תוציאי את כל מה שאכלת עכשיו או שאני אדחוף לך כפית ואוציא לך בעצמי'. אמרתי לה שאני מפחדת להקיא ושאני מרגישה שהלב שלי יתפוצץ אם אנסה. היא אמרה, 'זה בסדר, עשיתי את זה כשהייתי שיכורה'. ישבנו בשירותים, אני מול האסלה, והיא פשוט הסבירה לי איך מקיאים. עד היום הסיטואציה הזו בראש שלי".

מה היה מצבך הגופני באותה תקופה?
"הגוף שלי מאוד נחלש, המשקל צנח וסבלתי מכאב ברמות מטורפות, בעיקר בלב ובעצמות. הגעתי למצב שלא הצלחתי לעמוד, הייתי נעמדת וישר נופלת. נחבלתי המון, פעם פתחתי את הראש. היו לי בצקות ברגליים, הגוף שלי התמלא בכתמים אדומים. נראיתי כמו אדם שעומד למות. היו לילות שהרגשתי שאני לא אקום בבוקר, שהלב שלי לא יעבור את הלילה. רציתי להילחם, אבל באיזשהו מקום – בגלל שכבר כל כך כאב לי, בגלל הבולמוסים ובגלל שלא יכולתי ללכת – אמרתי שאולי חלאס, שאם ככה החיים שלי ייראו אז אני לא רוצה לחיות".

למה לא אושפזת במחלקה להפרעות אכילה באותה תקופה?

"ביקשתי להתאשפז במחלקה פתוחה, אבל לא קיבלו אותי כי היה לי BMI (מדד מסת גוף – ל"ש) נמוך מדי, ובמחלקה סגורה לא הייתי מוכנה להתאשפז. הטראומה מהאשפוז הראשון השאירה בי צלקת כל כך גדולה שהרגשתי שאני לא מסוגלת לעבור את זה שוב".

ומה לגבי אשפוז כפוי, כמה בפעם הקודמת?
"בכל פעם שהגעתי למיון, פסיכיאטר היה בודק אם אני פסיכוטית ואם אני צריכה אשפוז. לא הייתה לי, אז הייתי עוברת את המבחן. מעבר לזה, כבר לא הייתי קטינה והרופאים היו צריכים לקבל את הבחירה שלי".

אני מניחה שזה לא היה קל לאבא שלך.
"הוא ניסה להפוך את העולם כדי שאתאשפז בכפייה. דיבר עם רופאים, עם משרד הבריאות. כולם אמרו לו שהוא לא יכול להחליט עבורי כי אני בגירה, והיום זו הביקורת הכי גדולה שיש לי על הטיפול בהפרעות אכילה. בדיעבד, מה שהייתי צריכה באותה תקופה זה אשפוז כפוי. הראש לא עובד כשמגיעים למשקל שאני הגעתי אליו, לא קיבלתי החלטות נכונות ולא הייתי במצב לקחת אחריות על החיים שלי. הלוואי שמישהו היה מתעלם מהבקשות שלי. אם החוק היה שונה, אם היו כופים עליי אשפוז לפני שהגוף שלי הגיע לקריסת מערכות, אולי המצב שלי היה אחר לגמרי".

אני נס רפואי

באחד הלילות הקשים שעברה בהאג' לקח אותה אמבולנס מהבית לחדר המיון, והיא נשלחה לבדיקות. "בדקו לי סוכר, והמכשיר הראה 11. כשהגלוקוז תקין, המספר צריך להיות מעל 60. האחיות לא האמינו שאני אשכרה חיה ומדברת איתן. אחרי כמה דקות הגוף שלי קרס, השכיבו אותי במיטה וחיברו אותי לעירוי גלוקוז ולעוד מלא צינורות. ההכרה שלי הייתה מעורפלת, ובכל פעם שפקחתי עיניים ראיתי את אבא עומד מעליי ומתחנן שיצילו אותי. הוא אף פעם לא מפגין חולשה, אבל באותו רגע הפנים שלו היו קפואות. אני זוכרת שמלמלתי לו 'אבא, מקסימום אני אמות', ניסיתי להגיד לו שזה בסדר. אני זוכרת אותו תופס לעצמו את החזה ולא מגיב. בדיעבד גיליתי שהוא חטף אירוע לב בבית החולים".

"הבנות במחלקה להפרעות אכילה היו אומרות לי 'הרגליים שלך יפות, כמו של בובה'. רק אז הבנתי כמה המחלה הזו דופקת את המוח. הן אשכרה קינאו בבחורה במצב סופני"

 בבדיקות התגלתה דלקת קשה בכבד של בהאג' והיא נשלחה לביופסיה דחופה. "ניתקו אותי מחלק מהצינורות לצורך הבדיקה, והרגשתי שהלב שלי מפסיק לתפקד. אני זוכרת שאמרתי לאחות שאני יודעת שאני על סף מוות. ביקשתי ממנה שתעביר לרופאים שאם אני נשארת צמח, אני מבקשת שיניחו לי למות".

>> יש לכם סיפור חשוב שאין מי שיספר אותו? לחצו כאן כדי לפנות במייל ישיר לליאור שלו <<

האיתות מהלב היה רציני. בהאג' הורדמה והונשמה ובמשך כשבוע הייתה למעשה במצב של צמח. הרופאים לא מצאו עורקים לעירוי, והיא קיבלה מנות דם רבות דרך צנתר מרכזי. "אני חושבת שקיבלתי תרומות דם מאיזו סופרוומן", היא צוחקת. "זה בטוח היה של איזה גיבור-על או גיבורת-על, כי זה החזיר אותי לחיים. מטורף".

כשהתעוררה מהתרדמת גילתה בהאג' שאביה הפך לאפוטרופוס החוקי שלה. וזה לא היה הדבר היחיד שגילתה: "כמה ימים אחרי שהתעוררתי, אבא סיפר לי שהוא התחנן להיכנס לחדר הניתוח. הוא סיפר שהוא ראה אותי שוכבת כמו גופה, סובלת מדום נשימה כשהרופאים מנסים לדחוף לי צינור הנשמה. הוא ביקש מהרופא לבדוק לי גלוקוז, ורק אז ראו שהוא ירד מתחת ל-10. התברר שבביופסיית הכבד נותקתי מהצינור של הגלוקוז, וזה מה שהוביל את הגוף שלי לקריסה כמעט טוטלית. אבא שלי הציל לי את החיים".

שלושה חודשים שכבה בהאג' במחלקה פנימית. אביה לא עזב אותה לרגע. "הוא היה מביא תשחצים והיינו פותרים אותם ביחד, הוא החדיר בי אופטימיות לאורך כל התקופה. היו ימים שהוא היה מגניב אותי על המיטה לחצר כדי שאוכל לראות את הים ולנשום אוויר, ולקראת סוף האשפוז הוא תרגל איתי עמידה. החזיק אותי עומדת, ובכל פעם עזב לכמה שניות. הוא פשוט לא ויתר עליי. לקראת הסוף, כשהורשיתי לאכול, הוא היה מגניב לי סנדוויצ'ים מ'ארומה' והייתי זוללת אותם בטירוף. דבר אחד אפשר לומר עליי בוודאות – התיאבון שלי אף פעם לא נעלם".

מהמחלקה הפנימית הועברה בהאג' להשגחה במחלקה להפרעות אכילה, תחת צו אשפוז בכפייה שהוציא אביה. "אני נס רפואי. הייתי בטוחה שיהיו שם עוד ניקוליות כאלה שאיבדו את הדרך, אבל הייתי במצב הכי קשה במחלקה", היא מספרת. "לא רצו שיהיה לבנות האחרות במחלקה קשר איתי, כי המראה שלי היה עלול להיות טריגר עבורן, אבל כשהאחיות לא היו בסביבה הן היו נכנסות לחדר. אני הייתי שוכבת במיטה בלי יכולת לזוז, והן היו אומרות לי, 'הרגליים שלך יפות, כמו של בובה', ושואלות איך הגעתי למצב הזה. רק אז הבנתי כמה שהמחלה הזו דופקת את המוח. הן אשכרה קינאו בבחורה במצב סופני".

דירה זבל בשכונה זבל, אבל זה הבית שלי

במהלך האשפוז החליטה בהאג' להתקשר לאחיה. זאת הייתה השיחה הראשונה ביניהם מאז שהאח, שחזר בתשובה לפני קרוב לעשור, ניתק כל קשר מהמשפחה. "הוצפתי רגשית בטירוף כשהוא ענה לי", היא מספרת. "סיפרתי לו על המצב שלי והוא אמר, 'אחשוב אם אני יכול להגיע', ו'נראה'. זה נשמע כמו תשובות סתמיות, אבל זה אחי. יש לו מגבלות רגשיות ועצם זה שהוא הגיב לדברים שלי ריגש אותי ברמה שאני לא יכולה להסביר. בכיתי, צעקתי, חוויתי סוג של התקף חרדה. האחיות ניסו לתת לי כדורים פסיכיאטריים, וכשסירבתי התקשרו למנהל המחלקה. הוא הורה לקשור לי את הידיים והרגליים, להוציא את המיטה שלי למסדרון כדי שבנות אחרות לא יצפו בי, לדחוף לי זונדה ולהכניס לי תרופות הרגעה והרדמה עד שאירדם".

מה זה עשה לך?
"מה שהייתי צריכה באותו לילה, יותר מכל קשירה ותרופה פסיכיאטרית, זה מישהו לדבר איתו. מה עזר להם לקשור אותי למיטה? במי יכולתי לפגוע עם ה-25 ק"ג שלי?".

"הייתי מחכה שאף אחד לא יהיה במטבח ואוכלת כל מה שראיתי. בלוקים של חמאה, גרנולות, שוקולדים, הכל. 40 פעם קרה שאכלתי עד שאיבדתי את ההכרה"

כשבהאג' המשיכה להתנגד לתרופות פסיכיאטריות, הוחלט להעביר אותה למחלקה פסיכיאטרית "רגילה" – כזו שאינה מותאמת לסובלות מהפרעות אכילה. "הכניסו אותי לחדר עם נשים בנות 50–60, חולות פסיכוטיות קשות שהשתמשו בסמים ובאלכוהול, ואני ילדה בת 18 שבקושי יכולה לעמוד ולא מבינה מה היא עושה שם. התעסוקה שלי הייתה להאכיל חולה פסיכוטית עיוורת שלא הייתה מסוגלת לאכול לבד. ככה העברתי חודש שלם".

מה קרה אחרי חודש?
"במשך כל התקופה אמרתי לאבא שאם הוא לא מוציא אותי משם, אני כנראה אגמור את החיים שלי במחלקה פסיכיאטרית. זאת הייתה אחת ההחלטות הכי קשות שהוא קיבל, אבל הוא הסכים לעשות את זה בשבילי וחתם על מסמך שהוא לוקח עליי אחריות מלאה".

את זוכרת את רגע היציאה משם?
"בטח, בדרך חזרה הביתה אבא שאל אותי מה אני רוצה לעשות. אמרתי לו שאני רוצה לנשום אוויר צח, שאני צריכה שמש וטבע. הוא ארז שני תיקים ולקח אותי לישון באוהל בנהר הירדן, רק שנינו. בקושי יכולתי לעמוד, אבל הוא החזיק אותי, העביר אותי ממקום למקום והכניס אותי לנהר. הוא עשה כל מה שביקשתי כדי להתחיל את הריפוי שלי".

וכך באמת התחיל תהליך ריפוי?
"אורנה חיכתה לי בבית כשחזרנו מהקמפינג. חשבתי שאתגבר על זה, אבל לראות אותה בבית טירגר אותי והחזיר אותי אחורה. בולמוסי האכילה שלי חזרו, הגוף שלי לא שלט בעצמו. אחרי אחד הבולמוסים הראשונים נחנקתי, חוויתי דום נשימה ואיבדתי את ההכרה. לקחו אותי לחדר הלם במצב קריטי, חיברו אותי להנשמה ועברתי ניתוח גסטרו מורכב שאחריו הייתי שוב מורדמת ומונשמת בטיפול נמרץ נשימתי. כשקמתי אבא שלי ישב לידי ואמר, 'הכל בסדר, שוב נפלת, מחר יום חדש ותנסי שוב"'.

"ראיתי את אבא שלי מתחנן שיצילו אותי. מלמלתי לו 'אבא, מקסימום אני אמות', והוא תפס לעצמו את החזה ולא הגיב. בדיעבד גיליתי שהוא חטף אירוע לבבי בבית החולים"

לאחר אותו אירוע סיכמה בהאג' עם אביה שתעזוב את בית הוריה, ותעבור לדירה משלה. "הוא סירב בהתחלה, פחד להשאיר אותי לבד בבית, אבל לא הייתי מוכנה לוותר. הרגשתי שזה מה שנכון לי".

ומה לגבי המשך הטיפול והשגחה?
"פניתי לכל מרפאה להפרעות אכילה באזור שלי. קופות חולים, מרפאות, אשפוזי יום. התקשרתי לכולם והתחננתי שיקבלו אותי לטיפול או מעקב, אבל אף אחד לא היה מוכן לקחת אחריות. ה-BMI שלי היה מתחת ל-15, אז אמרו לי 'או אשפוז מלא או כלום'. נשארתי להתמודד עם המצב שלי לבד, עם תמיכה רגשית של אבא".

לפני כשנה וחצי שכרה בהאג' דירת חדר קטנה בהדר תחתון, שכונת מצוקה שידועה כחצר האחורית של חיפה. הדירה, שממומנת מכספי הביטוח הלאומי, ממוקמת במרתף של בית מגורים. "אבא היה ישן שם לידי בימים הראשונים", היא מספרת. "המצב הפיזי שלי היה כל כך קשה שהוא היה צריך להשגיח שלא קורה לי משהו בלילה, לעזור לי להתקלח, לעמוד. אבל בסופו של דבר, עם פיזיותרפיסט פרטי, הצלחתי לחזור ללכת".

איך הסתדרת בשכונה?
"שקלתי 25 או 28 ק"ג ובחורים מסוממים בגיל של אבא שלי היו מדברים אליי, מציעים לי דברים, עוקבים אחריי. הם רואים בחורה שלא שוקלת שום דבר, בקושי עומדת על הרגליים, ובכל זאת מציעים לה הצעות? כמה חולי יכול להיות בעולם".

לא סביבה אידיאלית להחלמה.
"כן, גרתי בדירה זבל בשכונה זבל, אבל זה היה הבית שלי. סוף-סוף הרגשתי חופש מוחלט ושליטה בחיים שלי. אף אחד לא הכתיב לי מה לאכול ואיך, אף אחד לא היה אלים כלפיי. החיים שלי השתנו בדירה הזו, סיגלתי לעצמי הרגלים שמרימים לי את הביטחון. שמעתי מוזיקה וכשהמצב הפיזי שלי השתפר הייתי רוקדת לבד בחדר. כמה חודשים אחר כך כבר לקחתי אוטובוס לטיילת, יושבת שעות מול הים ונרגעת. בטיילת גם התאמנתי על ההליכה שלי, כל פעם עוד 100 מטר. זו הייתה מלחמה, הרגליים שלי כאבו, אבל פשוט לא ויתרתי. כשטיילתי בחיפה ליד הים שמתי לב כמה החיים יפים כשהראש לא בתוך הפרעת אכילה".

מה לגבי הבולמוסים?
"אבא דאג שהמקרר שלי יכיל כמות אוכל ליום שלם, אבל שלא תסכן אותי במקרה של בולמוס. באישורי הוא לקח ממני את כרטיס האשראי, ככה שלא יכולתי לקנות אוכל נוסף. בימים הראשונים היה לי קשה, אבל נלחמתי והגוף שלי התרגל. בתוך פחות משנה עליתי מ-25 ק"ג ל-45".

אין דבר שיכול להחזיר אותי אחורה

לפני כחצי שנה הכינה בהאג' תמונת לפני ואחרי – מצד אחד צילום מהיום שבו עברה לדירת המרתף, מהצד השני תמונת גוף עדכנית. היא כתבה כמה מילים על המאבק שלה באנורקסיה ופרסמה את הפוסט באינסטגרם. היא זכתה למאות תגובות ושיתופים. "ידעתי שהפוסט הזה יכול לזעזע כמה אנשים, אבל כיוונתי אותו לבנות שהוא יכול לתת להן תקווה, וגם לחברים ובני משפחה שמעירים לאחרים על הגוף שלהם ועל האכילה שלהם".

"אף פעם לא האמנתי בחוויות ממוות קליני, אבל הייתי שומעת כלי נגינה ורואה דמות של אדם מתפורר. האדם והמנגינה הופיעו בכל פעם שהרגשתי שהגוף שלי קורס"

איך הגוף שלך מתאושש?
"יש לי נזקים בכבד, בשרירים, במפרקים ובעצמות, שעד היום אני לוקחת תרופות כדי לחזק אותן. מעבר לזה, בגלל שדאגתי להתעלל בגוף שלי תקופה ארוכה, גם נמכתי בשני ס"מ. אבל מה זה משנה, העיקר שאני חזקה ושאני בחיים".

יש בך פחד ליפול שוב למעגל הפרעות האכילה?
"חד-משמעית לא. אחרי שראיתי את המוות הכי מקרוב שאפשר, אין דבר שיכול להחזיר אותי אחורה. אחרי שנים של ייסורים, אשפוזים וכאבים, אני מסתכלת קדימה. סיימתי להיות חלק מהמעגל ואני מתכוונת להקדיש את החיים שלי לבנות אחרות שמחפשות איך לצאת ממעגל ההתשה הזה. אני מאמינה שיש סיבה שנשארתי בחיים, ואני לא אנוח עד שיהיה שינוי".