הדבר הראשון שתופס את העין הוא השביס. זו לא מגבעת הכיפה המכובדת של שולי מועלם, לא המצנפת המתנחלית הפשוטה של אורית סטרוק, לא מטפחת הלולאה האלגנטית של עידית סילמן. זה שביס גבוה, ססגוני, מעוטר בחמישה צבעים. אם השופט בדימוס עודד אל-יגון יצא מדעתו בגלל השביס המנומר של לינור אברג'יל, אפשר רק לדמיין מה הוא היה אומר על האקססורי האקסטרווגנטי הזה. זה השביס של אדווה ביטון, אישה שרוצה שיביטו בה.
אם הכל ילך לפי התכנית האלוקית של רבני עוצמה יהודית – ובניגוד מוחלט לכל סקר שנערך עד כה – בקרוב כולם יביטו בביטון, השלישית ברשימה, כשתתפוס את מקומה בכנסת ה-22. השביס הצבעוני יזדקר בין הכיפה הלבנה הרחבה של איתמר בן גביר לכיפה השחורה הרחבה של ברוך מרזל, מונומנט לחריגותה של ביטון בלהקת הבנים של הימין הקיצוני.
שמה של ביטון אינו זר לציבוריות הישראלית. את הכניסה שלה לתודעה עשתה בעל כורחה עם פציעתה האנושה של בתה אדל בת השנתיים וחצי בפיגוע בשומרון ב-2013. כעבור שנתיים נפטרה אדל וביטון הקימה עמותה הנושאת את שמה (ואת ראשי התיבות "אני דואג לאחר") ומסייעת למשפחות שכולות – ודווקא לכאלו שאינן נפגעות פעולות איבה ושלא זוכות לחיבוק הממלכתי ("גם למות צריך לדעת איך במדינת ישראל", אומרת ביטון, "יש היררכיה בשכול"). לפני שלושה חודשים חזרה לכותרות כשילדה בת שביעית בדיוק בתאריך העברי שבו נולדה אדל. "זה יום קשה בדרך כלל", היא אומרת, "ועכשיו הוא יהיה קשה קצת יותר".
הצטרפותה לעוצמה יהודית התקבלה בהפתעה. מחול החיזור הרועש של איתמר בן גביר סביב איחוד מפלגות הימין וההנחה שמדובר במשחק מכור הסיחו את הדעת מהרשימה שנתפרה במקביל למקרה של ריצה עצמאית. כשהתברר שמדובר באזעקת אמת, בן גביר שלף את הטפסים. במקום השלישי התנוסס שם לא צפוי: ד"ר אדווה ביטון.
הליהוק הזה אינו מקרי. לשילוש הלא-קדוש שמוביל את עוצמה יהודית – בן-גביר-מרזל-גופשטיין – יש פרופיל תקשורתי גבוה ואהדה ציבורית נמוכה. המפלגה מעולם לא עברה בכוחות עצמה את אחוז החסימה. זו מפלגת "הנוקמים" של הימין הרדיקלי בכיכוב שלושת גיבורי העל של המגזר: לוחם הצדק של נערי הגבעות, פטרון חיילי חברון וגואל המתבוללות מקריית ארבע. אבל הקהל לא מגיע.
אורות, מצלמה, אדווה ביטון.
ידעתי שתשאל על התמונה של ברוך גולדשטיין
הפרופיל של ביטון לא מרמז על השתייכותה לעוצמה יהודית. היא האישה היחידה ב-20 המקומות הראשונים ברשימה; היא לא גרה בגרעיני ההתנחלות הקשים, כמו מרזל מתל רומיידה ובן גביר מגבעת האבות, אלא בהתנחלות הכמעט-יאפית יקיר שליד אריאל; היא לא פעילה ותיקה במאבקים אנטי-ערביים ואין לה אפילו תיק פלילי. כשמרזל הקים את עוצמה יהודית (אז "חזית יהודית לאומית") מעפרה של תנועת כך המוקצית, היא שקדה על דוקטורט בכימיה תרופתית. היא אפילו לא מכירה את משנת הרב כהנא כדי לטעון שהוא צדק ("עשו עליו הרבה עליהום, אבל אני לא בקיאה בתורה שלו"). החיבור האידיאולוגי רופף, אבל בן גביר לא הביא את ביטון כדי לחזק את החוג הרעיוני של עוצמה יהודית. הוא הביא אותה כדי לשפר את התדמית.
ביטון מכירה בזה. "אנשים מבינים עם הזמן שזה לא נבלע טוב, ארבעה גברים, וצריך גיוון", היא אומרת, "והנה אני מגיעה לתת רוך, הסתכלות אחרת, גוון אחר. אישה תמיד מסדרת את הראש. אתם הגברים הולכים לאיבוד פה".
אז אמרו: אדווה ביטון היא אישה, נעימה, אינטליגנטית, יש לה סיפור אישי שאי אפשר שלא להתחבר אליו. היא תחליק לאנשים יותר טוב בגרון.
"ומה רע בזה?".
משתמשים בך כדי להלבין רשימה כהניסטית.
"לא, לא, אף אחד לא משתמש בי. נכון, אני מצטלמת יותר טוב. אני עם טייטל של דוקטור, אני אישה, אני יותר במודרניזציה. הם אולי משדרים משהו אחר, אבל אלה אנשים מדהימים. נעשה להם עוול. התקשורת קיטלגה את עוצמה יהודית במשבצת של פנאטים כי זה מאיים ומפחיד. בשורה התחתונה, מדובר פה על אנשים ערכיים, אנשי חסד, אנשי אמת, אנשים שאוהבים את הארץ הזו. חוץ מזה, היום בכל מפלגה יש גם וגם וגם".
ומי שבוחר אותך בוחר גם את בן גביר וגם את מרזל וגם את גופשטיין.
"נכון שהצגנו את הארבעה הראשונים, אבל יש עוד 27 חברים ברשימה. יש גם אחד לא שומר מצוות. אני לא הכרתי אותו, אבל אני יודעת מאיתמר".
עדיין לא פגשת את כל חברי הרשימה?
"לא".
אבל את בן גביר פגשת. היית בבית שלו?
"לא".
מה דעתך על זה שיש לו בבית תמונה של ברוך גולדשטיין?
"איך ידעתי שתשאל את זה".
כי קשה לי להאמין שזה לא מפריע לך.
"כל אחד רשאי לעשות במרחב הביתי שלו מה שהוא רוצה. איתמר אמר בצורה מפורשת שהוא לא מצדד במעשיו של גולדשטיין. התמונה הזאת נמצאת שם רק ממקום של הכרת הטוב, הוקרה לאדם שהיה דוקטור ועשה הרבה חסד".
הוא רוצח בעינייך?
"אני לא רוצה להגיד שהוא רוצח. הוא רצח".
אז הוא רוצח. לראש הרשימה שלך יש בבית תמונה של רוצח.
"תראה, הרבה דברים קורים מתוך רגע וזה יכול להיות רגע של אי שפיות. והוא, מטבעו, אתה מבין שהוא לא רוצח. אי אפשר להשחיר אותו. רופא, אדם שעשה טוב. המעשה – מעשה שלא ייעשה".
אני תוהה אם היית מקבלת בכזאת סובלנות פוליטיקאי ערבי שיש לו בבית תמונה של מחבל.
"יש הרבה".
ואת מקבלת את זה?
"ממש לא".
מה ההבדל?
"איתמר הוא לא איש ציבור עד עכשיו. למה לא שואלים את חברת הכנסת תמר זנדברג, שהולכת ומחבקת את הקבר של ערפאת?".
שואלים אותה כל הזמן.
"אני חושבת שיש הבדל. אנחנו עם שמקדש את החיים. כמה מקרים כמו גולדשטיין יש? זה מקרה חריג".
אבל איתמר בן גביר לא מתנער ממנו. והרב דב ליאור, המנהיג הרוחני של עוצמה יהודית, אמר שגולדשטיין קדוש כמו קדושי השואה.
"אני לא מכירה אמירה כזאת".
אני אשלח לך אם את רוצה. יצא לך להיפגש עם הרב?
"לא, אנחנו צריכים להיפגש".
את יודעת שהוא התנגד להתמודדות של נשים על משרות ציבוריות?
"אני יודעת שהרב נתן לזה הסכמה".
זה עוול להביא תינוק כשאת בעצמך תינוקת
זה לא מקרה שביטון אינה מעורבבת עם אנשי המפלגה. זה לא המילייה החברתי שלה והמרחק בינה לבין הגרעין הכהניסטי של עוצמה יהודית הולך ומתבהר ככל שהשיחה מעמיקה במצע של המפלגה. היא מגיבה על כל נושא בכנות, אבל נראה שהיא לא מכירה את המצע על בוריו. לעתים נדמה שהיא מנסחת את עמדותיה במהלך התשובה, לעתים היא נסוגה ומבהירה שאינה בקיאה בנושא או שזה לא "הכובע" שלה. זה קורה במקומות שבהם היא מתקשה להלביש כפפת משי מלטפת על אגרוף הברזל היהודי.
את הקביעה שהעברית היא שפתה הרשמית היחידה של מדינת ישראל היא מאשררת. על השאלה מה הבעיה בקביעת שפה רשמית שנייה עבור חמישית מתושבי המדינה היא משיבה: "אל תיקח אותי לניואנסים". השבת הריבונות על הר הבית? "זה נושא רגיש, צריך לשמור על האיזון העדין", היא אומרת, אבל מבהירה שהפתרון הקיים "הוא לא טוב. יש פה משהו חד-צדדי. המוסלמים יכולים לעלות להר הבית, אבל יש פה... אתה יודע".
היררכיה?
"אנחנו המנהיגים".
מה את חושבת על "מלחמה בנגע ההתבוללות"? זו באמת בעיה כל כך חריפה?
"יש נגע. מי שלא מכיר את זה לא יודע עד כמה".
את מכירה את המספרים? אולי זו תופעה שולית בישראל.
"נניח שזו תופעה שולית, לא צריך לטפל בה?".
כמדינה? המדינה צריכה להגיד לאדם עם מי לחיות?
"היא לא צריכה להגיד, אבל היא לא צריכה לתמוך. זה חשוב, ההתבוללות מרסקת את הערך היהודי".
אני מבין את העיקרון ומבין למה זה חשוב לך, אבל לא ברורה לי ההתעלמות מהמשמעות – הכרעה עבור אדם על חייו הפרטיים. נניח שאחת הבנות שלך מתאהבת ב...
"חס ושלום".
לא ערבי, בסדר? נוצרי. מה את עושה?
"זה לא יהיה לי פשוט בכלל. מה אני עושה? אתן לה מכות? אאזוק אותה? מה, אני לא אוהב אותה? אני לא אקבל אותה? בטח שאוהב אותה, זו הילדה שלי".
זה בדיוק מה שאני אומר.
"בסדר, אז זאת אדווה ביטון. יש גיוון ברשימה".
מה עם עיקרון "המאבק בתופעת ההפלות"?
"כמובן שאני לא בעד הפלות. אבל זה מורכב".
מי צריך להחליט, ועדה או האישה?
"אני חושבת שרק האישה. אנחנו נושאות את זה. אנחנו חיות את זה. צריך לנסות להשפיע, לשקף, להאיר, אבל בסוף ההחלטה היא של האדם".
אז גם להפיל זו החלטה לגיטימית?
"אם אתה שואל אותי על ילדה שנכנסת להריון – להביא תינוק למציאות כשאת בעצמך תינוקת זה עוול. אבל כל מקרה לגופו. מי כמוני יודע מה זה חיים אחרי שעברתי את מה שעברתי".
קרו גם דברים טובים מתוך הטרגדיה, אני לא מתביישת לומר
שש שנים וחצי עברו מאז שעברה את מה שעברה. את הרגעים המחרידים שחוותה אז היא משחזרת בסבלנות ובקור רוח, בעוצמה מרשימה. כבר כשהגיעו כבאים לחלץ אותה סיפרה להם מה היא רואה לנגד עיניה. "זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם המראה של אדל", היא אומרת.
זה קרה ב-15 במרץ 2013. ביטון חזרה עם שלוש בנותיה מביקור בבית הוריה באריאל. בדרך, על כביש חוצה שומרון, הרכב נרגם באבנים. בדיעבד התברר שחמישה קטינים מהכפר חארס רגמו שם באותו יום 20 כלי רכב. אחד מהם היה משאית שנאלצה לעצור בצד הדרך. אלמלא הייתה זו משאית, ייתכן שהאירוע היה מסתיים אחרת. "אני נוסעת ופתאום טוק-טוק-טוק", מספרת ביטון, "הבנתי שאני נמצאת באיזשהו מטח, הכל קרה כל כך מהר".
איבדת שליטה על הרכב?
"אני לא זוכרת כלום, שום דבר, עד שמצאתי את עצמי מתחת למשאית. למעשה הרכב נחצה לשני חלקים, כל החלק הקדמי שלו היה ממש מתחת למשאית. ואני לא מצליחה לראות את הבנות מאחור, רק שומעת אותן צורחות. ואני מבינה שעצם זה שהן צועקות אומר שהן בסדר, ומי שלצדי ולא הייתה בסדר זו אדל. היא מחרחרת, מאבדת דם. אני מתנדבת במד"א, אז אני מנסה להרים לה את הראש, לפתוח לה נתיב אוויר".
היא הייתה בהכרה?
"היה רגע שהיא הייתה בהכרה ואיבדה אותה. היא חרחרה ושתתה דם. זו תמונה שאני לוקחת איתי לכל החיים. לראות ילד בגיל שנתיים וקצת בחוסר אונים, ואתה לא יכול לעשות כלום... זה איום ונורא. אני כבר לא יודעת איך לתאר את זה".
חשבת שאת מאבדת אותה?
"בטח. התנדבתי במד"א, כמו שאמרתי, אז ידעתי שזה לא מנבא טוב. באיזשהו שלב זעקתי לקדוש ברוך הוא, אמרתי 'שמע ישראל'. ובסוף הגיע מאהוויה כבהא".
כבהא, פרמדיק ערבי מהכפר אום אל קוטוף, לא היה במשמרת באותה שעה אבל שמע על התאונה ונזעק למקום (הוא שומר עם המשפחה על קשר עד היום. על ביטון הוא אומר: "אין ראוי ממנה להיות בכנסת. אני מבין שעכשיו הרבה עיניים עליה בגלל עוצמה יהודית, אבל אני מסתכל על הבנאדם"). "ערבים זורקים אבנים, רוצים להרוג אותנו", אומרת ביטון, "ופתאום מגיע מאהוויה שהוא בעצמו ערבי ומציל את אדל. רופא צבאי, יהודי, רצה לקבוע את המוות שלה, ומאהוויה פשוט חטף את אדל, החזיר לה את הדופק והטיס אותה לבית החולים עם סימני חיים".
את נפצעת?
"מינורי. יצאתי בנס גדול. לפי כל התרחישים לא הייתי אמורה להיות כאן, הייתי צריכה להיות בשני חצאים. כיבוי אש בא עם מסור כדי לנסר את הרכב והם ראו רק את הציצית של השיער שלי מבצבצת. הם חשבו שימצאו בן אדם מת, ממש באו עם שקית שחורה. ואני מדברת איתם. הם פשוט היו בהלם שהם שמעו אותי".
אדל הגיעה לבית החולים עם פגיעת ראש קשה. היא הוגדרה כסיעודית בהכרה חלקית. במשך חצי שנה היא הייתה מאושפזת בבית החולים שניידר, משם עברה לשיקום בבית לוינשטיין. לאחר שנה החליטו הרופאים שמיצתה את הפוטנציאל השיקומי שלה וביקשו לשחרר אותה לביתה, אבל מאבק משפטי שניהלה המשפחה אילץ את בית לוינשטיין לטפל בה במשך ארבעה חודשים נוספים. לאחר מכן שוחררה אדל לביתה. חצי שנה מאוחר יותר תקפה אותה דלקת ריאות וכעבור יומיים היא נפטרה. "מערכת החיסון שלה הייתה מאוד רגישה ופגיעה", מסבירה ביטון, "וחוץ מזה היא הייתה סיעודית במאה אחוז, וברגע שילד בגילה לא פעיל, כל האוורור הריאתי שלו לא תקין. אז כל דבר קטן מתלבש עליו ועושה שמות".
היית מוכנה ליום הזה, שאולי יקרה משהו?
"בטח. אני בן אדם ריאלי. אבל אנחנו לא קובעים כאן, אנחנו כאלה קטנים. יש בי הכרת תודה לקדוש ברוך הוא שהביא אותי לעולם, לשליחות שלי, לייעוד שלי. בכל דבר אני מודה לו. זה לא מובן מאליו שהמשיך להביא לנו ילדים. יש אנשים שלא מצליחים להביא ילדים לעולם בכלל".
את גם איבדת ילדה.
"נכון, גם על זה אני אומרת תודה, גם על הטובה וגם על הרעה".
איך?
"זה עניין של בחירה חופשית. אני יכולה להידרדר מטה לתהום שחורה ולזעוק על מר גורלי: וואלה בורא עולם, למה עשית לי את זה, מה עשתה אדל. אתה יכול להסתכל מתוך העדשה הזאת, אבל האמונה מסדרת את זה. 'הכל לטובה' זה לא סיסמה. אנחנו לא יודעים כל מה שקורה סביבנו, נסתרות דרכיו".
אבל את לא מסתכלת על מה שקרה לך ואומרת "הכל לטובה".
"ברור שלא, הלוואי וזה לא היה קורה, אבל קרו גם דברים טובים מתוך זה. אני לא מתביישת לומר".
מה למשל?
"כמובן שלא הייתי רוצה את זה, הייתי רוצה את אדל שלי. אבל הטרגדיה הזאת הזיזה את אדווה מאזור הנוחות שלה: בית, עבודה, ללכת להרצאות, לחזור הביתה, כימיה, מחקר. פתאום נפתחו בפניי צהרים נוספים - מיזמים, עמותות, פורומים. הכל כבר קטן עליי, אני לא מתביישת להגיד. אין פחד. לפני כן שקלתי את הצעדים, היום אני לא רואה בעיניים".
היה רגע ששאלת "בורא עולם, למה עשית לי את זה?"
"בטח. זה תהליך אמוני. אמונה זה גם שאילת שאלות. להגיד: אבא, אני כועסת עליך, לקחת לי את הדבר היקר לי מכל. למה עשית לי את זה? אבל אני בן אדם של טוטאל, הכל עד הסוף. ואם לא היה קורה משהו דרסטי, לא הייתי יוצאת מהשבלונה".
את מתגעגעת אליה?
"זו שאלה? הכרית של הורים שכולים ספוגה בדמעות, ויש להם הרבה מסכות. אנחנו עוטים על עצמנו את המסכה הזאת כל הזמן. מסכת ה'הכל בסדר'. אתה חי את זה 24/7. זה לא נגמר. אבל אני לא מרגישה שאני מתאבלת על אדל. אני מחייה אותה".
החיילים שלנו בורחים כמו ברווזים כשמגיע מחבל
היא בת 39, נשואה לרפי, אם לשבעה ילדים שהיא מקפידה לכלול ביניהם את אדל. הביוגרפיה הפוליטית שלה קצרה, אבל היא הספיקה בזמן קצר לצלוח את סקאלת הימין לכל אורכה. לעוצמה יהודית היא הצטרפה ברגע האחרון לאחר שניהלה מגעים להצטרפות גם בבחירות הקודמות; לפני ארבע שנים התמודדה ברשימת הבית היהודי ופרשה כעבור שבוע ("הסתכלתי מימיני ומשמאלי ואמרתי וואלה, זה לא הבית שלי. 'ביטון' לא נבלע להם טוב בגרון"). אבל היא בכלל ליכודניקית, לא רק בשורשיה הבית"ריים, אלא גם - כפי שהיא חושפת כבהיסח דעת - בטופס ההתפקדות שלה.
את עדיין חברת ליכוד? כמה זמן?
"שנתיים עוד מעט. אני ליכוד מהבית, מאמינה בערכים. גדלתי בציונות הזאת, בבית"ר".
ואת יכולה להצביע בפריימריז של הליכוד?
"כן".
אז מה את עושה בעוצמה יהודית? אפילו מבחינה ריאלית עדיף לך לרוץ בליכוד, הסיכוי שלך להיכנס גבוה יותר.
"לא, זה גוב האריות שם. אבל הרבה ליכודניקים מצביעים לנו. בין עוצמה יהודית לליכוד אין מרחק, אין ערכים סותרים".
איך את רואה את הליכוד של היום?
"יש שם אנשים שלא צריכים להיות שם, לא כולם טלית שכולה תכלת".
מי?
"אני לא אגיד, אני לא באה ללכלך".
והראש?
"נתניהו? אין מנהיג דגול ממנו. אחד האנשים הכריזמטיים, הגדולים. אי אפשר לקחת את ההישגים המדהימים שיש למדינת ישראל. מדינה כזו קטנה שעושה רעש כזה גדול בעולם. זה לזכותו. בזמן האחרון אני מסתכלת על הרבה מאוד ראיונות שלו, הוא אלוף הראיונות. מישהו יכול לקחת את הגמגום של גנץ?".
וזה מכשיר את פרשיות השחיתות שנתניהו מואשם בהן?
"אני לא נכנסת לזה, אני לא בקיאה. אני מסתכלת עליו כאזרחית".
וכאזרחית את מרוצה מפועלו? הוא מממש מדיניות ימין?
"פה יש הרבה מאוד השגות, ובגלל זה צריך את עוצמה יהודית. שש שנים מאז שהילדה שלי נפגעה ולא נעשה שום שינוי קונספט. הבית היהודי הייתה בממשלה ארבע שנים ולא נקטה עמדה ימנית".
אז אתם באים לשנות.
"כן".
למה שאתם תצליחו במקום שהבית היהודי נכשל?
"ננקוט עמדה יותר תקיפה, יותר חד-משמעית".
אז לא תיכנסו לממשלה אם היא, למשל, תעביר פרוטקשן לחמאס? גם אם זה אומר שלא תהיה ממשלה?
"נכון".
מהם הקווים האדומים של עוצמה יהודית לכניסה לממשלה?
"אנחנו באים בכובע של מלחמה בטרור, של נאמנות למדינת ישראל. מי שלא נאמן, מקומו לא כאן. הרשימה המשותפת – אנשים כאלה לא צריכים להיות בכנסת ישראל. הכנסת צריכה לשמור קודם כל על עצם היות המדינה יהודית, חד וחלק".
ומי שלא רוצה מדינה יהודית לא צריך להיות בכנסת? זה חמישית מהאזרחים.
"אני לא אומרת שלא צריך להיות בכנסת, אבל ברגע שמשמיעים דעה קיצונית נגד מדינת ישראל, מחבקים רוצחים, עולים לקבר ערפאת, עושים דברים בניגוד לטובתה של המדינה, מסיתים לגזענות, עושים דברים נגד חיילי צה"ל – אז ברור. נראה לך הגיוני שיצאו נגד חיילי צה"ל?".
אסור לבקר את צה"ל?
"כן, אבל בסוף הצבא נהפך להיות צבא של היועץ המשפטי. זה נהיה צבא שלפני כל יציאה למבצע מתחילים לשפוט אותו על קטעים הומניטריים. הוא כבר לא יכול לתפקד, כובלים ואוזקים את ידיו".
אני חייל צה"ל ומעולם לא נתקלתי במפקד שאומר שעוצרים אותו. כל פעם אני שואל איפה זה קורה, ואף אחד לא יודע לענות לי.
"אני רואה את זה פה ביהודה ושומרון. החיילים שלנו נמצאים בחזית ובורחים כמו ברווזים ברגע שמגיע המחבל. אפקט אלאור אזריה, אני צריכה להגיד לך את זה?".
הם לא חוששים מהיועץ המשפטי. הם מתפקדים לא נכון בתוך היתקלות.
ביטון משתתקת לרגע. "אני מסכימה, אני מבינה. לא כל אחד יכול לתפקד בשעת חירום. אני מסתכלת על מה שאני עברתי – יש כאלה שהיו חוטפים שיתוק. מסכימה לחלוטין".
בנצי נלחם בהתבוללות, הוא מציל בנות יום יום
לפני שבוע עברה ביטון את טבילת האש הפוליטית שלה במסגרת הזובור המסורתי של עוצמה יהודית: דיוני פסילה בוועדת הבחירות המרכזית. כמו חבריה לרשימה, שועלי פסילות ותיקים (מרזל נפסל הן אישית והן במסגרת פסילת כך, בן גביר צלח בקשות לפסילה בבחירות הקודמות), גם היא נאלצה להגן על עצמה מפני מה שנתפס כהתבטאויות גזעניות. "כשירצחו את הבת שלך תדברי על התבטאויות גזעניות, חצופה!", צעקה לעבר נציגת התנועה הרפורמית. "לא ייחלתי לה, חס ושלום", היא מסבירה עכשיו, "אבל אם היית חווה את מה שאני חווה בתור אם שכולה, היית מדברת איך שאת מדברת כלפיי?".
זה היה מקרה חריג. לעת עתה, לפחות, ביטון לא עושה שימוש ציני במעמדה כאם שכולה (זאת בניגוד לסרטון שפרסם בפייסבוק בן גביר מתוך אותו אירוע, ובו הוא מדבר על השכול של ביטון על רקע נגינת פסנתר רגשנית וקולאז' תמונות של אדל). בראיון הפוליטי היחיד שנתנה עד כה לכלי תקשורת מרכזי, בתכנית הרדיו "קלמן-ליברמן" בכאן ב', היא כלל לא הזכירה את אדל. "גם בוועדה לא רציתי להיכנס לזה", היא אומרת, "אבל האשימו אותי שאני מסיתה לגזענות. ציטטו ראיון שלי שבו דיברתי על 'מרצחי אדם', אבל התכוונתי למחבלים שרצחו את אדל, את משפחת פוגל, את קים לבנגורד הי"ד. לא התכוונתי לכלל הערבים. הם עשו מזה מטעמים".
אז אולי את עושה את ההבחנה בין המחבלים לערבים שאינם מחבלים, אבל לא בטוח שכל חברי עוצמה יהודית עושים את ההבחנה הזאת.
"ברוך מרזל גר בחברון, בין ערבים".
הוא אמר ש-99% אחוז מהערבים הם חיות שעושים שם רע לאחוז שהוא לא מכיר. בנצי גופשטיין אמר שערבים הם סרטן. והוא לא דיבר על מחבלים אלא על רופאים, למשל. את סיפרת על הפרמדיק הערבי שהציל את אדל והוא מסתכל על רופאים ערבים כאויבים.
"בנצי, עשו ממנו מטעמים. קודם כל, הוא נלחם נגד ההתבוללות, אוקיי? הוא מציל בנות יום-יום. אבל אני לא נכנסת פה עכשיו לבנצי ומה הוא".
אבל אלה חברי הרשימה שלך. הוא קרא לקהילה הגאה "ארגון טרור". את מסכימה עם זה?
"אני לא מסכימה".
מה את חושבת על להט"בים?
"אני דוגלת בהכלה ובקירוב ובאהבה. אם הילדה שלי, חס וחלילה, תגיד לי 'אמא, יש לי נטיות למין הזה', ברור שאני לא אוהב את זה, אבל אני לא אגרש אותה".
למה לא תאהבי את זה?
"ככה, אני חושבת שמשפחה זה אבא ואמא, לא גבר וגבר ואישה ואישה. אני לא אפסול את זה, אבל אני לא אתמוך בזה. איש באמונתו יחיה. אתם יכולים לעשות בביתכם... לא מקבלת את מצעדי הראווה הללו".
למה?
"זה מוחצן, זה בהמי, זה כופה על הציבור. למה אני צריכה לראות אותם ערומים ומחצינים את זה? למה לעשות את זה בציבור, למה ללכת ערומים ברחוב?".
ואם הם לא היו הולכים ערומים ברחוב?
"אם לא אז זה עוד היה בסדר. אם המחאה הייתה מתורבתת. אבל הם הולכים ככה ברחוב, עושים את כל המעשים שלהם. אתה יודע, גם שמעתי על אקטים מיניים... זה מגעיל".
ראית פעם?
"לא, לא ראיתי".
אין דבר כזה. זה לא קורה, אין אקטים מיניים באמצע הרחוב במצעדי הגאווה. וגם אם כן, זו עבירה פלילית.
"יש דברים מביכים שלא ראוי שיהיו שם. לא רק בגללי, בגלל שאני שומרת מצוות. גם ברמה הערכית, המוסרית. כופים את המראות הללו. זה ראוותני".
אבל זאת המשמעות של ההפגנה, של המחאה.
"אז אני לא מקבלת את המחאה הזאת בצורה הבוטה שלה".
כי את חושבת שאורח החיים הזה הוא לא נורמלי.
"כן, לא נורמלי. מבחינתי, אני לא מתביישת לומר, הנכון זה בעל ואישה. היהדות אוסרת בצורה ברורה משכב זכר".
ומה עושה גבר אם הוא אוהב גבר?
"אני לא אומרת לו 'תקשיב, בוא נעשה טיפולי המרה'. לדעתי הרב רפי פרץ לא הבהיר את עצמו נכון ועשו עליו עליהום. צריך לדעת אין להציג את הדברים. אני מכירה הרבה הומואים ולסביות ואני לא באה ומנסה לשנות אותם. אני באה לשקף להם מה היהדות אומרת".
ומה עם המדינה? היא צריכה להכיר בנישואים חד-מיניים?
"לא".
לי ולך מותר להתחתן ולהם לא. למה?
"כי אנחנו מדינה יהודית הפועלת לפי ערכים יהודיים. וזה – זה לא נורמלי".
הם פחות יהודים?
"לא, אבל התורה שלנו לא תומכת בזה, מה לעשות".
אז שלא יתחתנו?
"שיתחתנו, יש נישואים אזרחיים. מישהו מונע מהם?".
כן, המדינה לא מוכנה לרשום אותם, הם צריכים לנסוע לחו"ל.
"בסדר, שיסעו לחו"ל".
אותי אף אחד לא מחייב לנסוע לחו"ל בשביל להתחתן.
"המדינה לא צריכה לתמוך בזה. אני יושבת לשיח עם אנשים עם נטיות וזה בסדר. אתה יכול להיות הומו בבית שלך, להיות לסבית בבית שלך".
אף אחד לא אומר לי להיות סטרייט בבית שלי.
"אתה יודע מה? שיתנשקו גם בחוץ, אין בעיה. אני לא מדברת על הדברים הקטנים. אני מדברת על מצעד הגאווה. המפגן הזה פוגע בכבוד האדם".
צילום: איליה מלניקוב | איפור: עינב שלום