תהליכים חברתיים הם דבר מתעתע. במשך עשרות שנים הם מפעפעים מתחת לפני השטח, ונראה כאילו כלום לא קורה. אבל אז, בבת אחת, מגיע רגע שבו כל התנאים מבשילים – והשינוי המיוחל מתרחש בפיצוץ מרהיב.
דפני ליף היא דוגמה מצוינת. איש, כולל ליף עצמה, לא יודע להסביר מה גרם לצעירה אלמונית לסחוף עם שלם לרחובות במחאה החברתית של 2011. זה לא קרה בגלל היא התגלתה כמנהיגה כריזמטית, אלא בעיקר בזכות האטמוספירה החברתית של אותה שנה. ליף הייתה האישה הנכונה ברגע הנכון. נכון להיזכר בה דווקא עכשיו, כשקרנית פלוג מונתה לנגידת בנק ישראל אחרי חצי שנה של זובור מצד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. ליף ופלוג הן שני קטבים של אותה קשת: הראשונה צעירה, חסרת נסיון וקשרים וסוציאליסטית בנשמתה; השנייה מבוגרת, רבת נסיון וקפיטליסטית מושבעת, היוצאת ובאה ממשרדיהם של שרים וראשי ממשלה. אבל על דבר אחד אין עוררין: שתיהן מנהיגות משפיעות, שנבחרו כדי להוביל תהליכים חשובים.
יותר ויותר נשים הופכות למנהיגות בחברה הישראלית והעולמית, לוקחות מגברים עוד ועוד סמכויות והשפעה במקביל לכך שהן הופכות למפרנסות העיקריות בבית. נכון ש רוב הנשים עדיין מרוויחות פחות מגברים, אחראיות על גידול הילדים, נרצחות על ידי בני זוגן ונקרעות בין הכנת עוגה ליום ההולדת של הילדה בגן לבין תחזוק קריירה מפוארת. אבל המציאות שבה הנשים נתפסות כאלה שמביאות את המשכורת השנייה ונוהגות ברכב הקטן – מתחילה סוף סוף להשתנות.
"סוף עידן הגברים ועליית הנשים", הוא שם ספרה של העיתונאית חנה רוזין, והיא לא לבד – הספר של רוזין מצטרף לשלל כותרים שמציגים הוכחות לשינוי המתגבש הזה: "המין העשיר" של ליסה מונדי; "הנקבה המפרנסת" של ד"ר סוזן דויל-מוריס; "השפעה: איך הכוח הכלכלי העולה של נשים ישנה את עולמנו לטובה" של מאדי דייצ'וואלד, וגם הספר בעל הכותרת הקצרה והקולעת: "גברים למטה – הוכחה מעבר לכל ספק סביר שנשים הן שוטרות טובות יותר, נהגות טובות יותר, מהמרות טובות יותר, מרגלות, מנהיגות, טועמות בירה, מנהלות השקעות וכל דבר אחר – טובות יותר", שנכתב על ידי הפרשן המשפטי של חדשות ABC, דן אברמס.
הספרים האלה הם חלק מגל פרסומים שבמרכזו טענה אחת: שינוי מאזן הכוחות בין גברים לנשים משתנה. הנשים לוקחות את המושכות לידיים, הופכות לכוח העבודה המרכזי במשק ולמנהיגות המובילות.
שצף הספרים אף תואם את הנתונים המפתיעים שהציג מרכז המחקר האמריקאי (Pew Research Center) במאי האחרון, לפיהם נשים הן המפרנסות העיקריות בלא פחות מ-40 אחוז ממשקי הבית בארה"ב (60 אחוז חד הוריות ו-40 אחוז פשוט מרוויחות יותר מבן הזוג). גם בשוק העבודה הקנדי יש יותר נשים עובדות מגברים עובדים, והתחזיות הן שעד 2014 – המצב יהיה זהה גם בשוק העבודה הבריטי. אם בשנות השבעים, רק שלושה אחוז מהנשים הנשואות בארצות הברית הרוויחו יותר מבני זוגן, כיום הנתון הזה עומד על כ-30 (ועולה מדי שנה באחוז נוסף). כן, העולם משתנה. ובמהירות. "תאמינו או לא", מודיעה רוזין בהרצאה שלה ב-Ted, "התקופה בת 200,000 השנים שבה גברים שלטו בעניינים, פשוט מגיעה לסופה".
ההצלחה של בת הזוג – כישלון גברי
אז איך מסבירים קביעה דרמטית כזו? הסיבה הראשונית היא שהכלכלה פשוט השתנתה. אם בעבר היא הייתה יצרנית והסתמכה על סחורות ותשומות במפעלים, כיום הכלכלה מתמקדת במתן שירותים, במידע וביצירתיות. אלו תחומים שנשים מצטיינות בהן לא פחות מגברים, ולפעמים אף יותר.
סיבה נוספת היא שלמרות שנשים עדיין מרוויחות פחות מגברים, ב-40 השנים האחרונות שכרן הולך ועולה – בעוד ששכר הגברים הולך ונשחק. "אם יש נשים מוכשרות בשוק העבודה, אין סיבה לשלם לגברים שכר גבוה מהן", מסבירה פרופ' דליה מור, דיקאן בית הספר למדעי ההתנהגות של המכללה למנהלה ומחברת הספר "Two steps forward, one step back". "חתן פרס נובל לכלכלה גארי בקר אמר ששוק העבודה לא יפלה נשים לאורך זמן כי מהבחינה הכלכלית הכי פשוטה – זה פשוט אדיוטי. אם אישה משקיעה בעבודה כמו גבר ואפשר לשלם לה פחות, מקום עבודה שלא יעסיק נשים יעשה טעות פטלית. בשנות ה-50 אישה שיצאה לעבוד נחשבה ביזיון לגבר שלה. היום זה הכרח המציאות. למען האמת, ציפינו שהפערים הללו יצטמצמו מהר יותר, אבל הם מתחילים להיסגר רק עכשיו".
לפי פרופ' מור, צמצום הפערים קשור גם לגברים ולרצון שלהם להפוך לשותפים מלאים בבית: "גם הגברים רוצים ללכת הביתה בשעות סבירות, זו לא תופעה ייחודית לנשים, וגם זה מוביל לצמצום האפליה ולעליית השכר", היא מסבירה. "הנורמות החברתיות הופכות מאוזנות יותר, יש הרבה יותר מודלים: ילדים וילדות היום רואים גם נשות קריירה וגם לא מעט גברים שמגיעים הביתה לטפל בהם, וזה לא מוריד מכבודם".
סיבה משמעותית נוספת קשורה להשכלה הרחבה יותר של נשים לעומת גברים, עובדה היוצרת עבורן יתרון משמעותי. רוזין מגלה שנשים צעירות מרוויחות יותר מגברים צעירים מכיוון שעל כל שני גברים שמסיימים לימודים בקולג' יש שלוש נשים שמגיעות לאותו הישג. "כשנשים עם תואר נכנסות לשוק העבודה, הביקוש לעובדות שיקבלו תשלום על מה שנשים עשו פעם בחינם כמו טיפול בילדים, ניקיונות, בישול, טיפול בקשישים – עולה", הסבירה רוזין בראיון. "כך בעצם נוצרות עוד ועוד משרות לנשים".
איך מקבלים הגברים את כל השינויים הללו? רע מאוד, מתברר. "בזמן שלנשים נפתחות יותר משרות והן מפתחות דרייב – הגברים נותרים המומים, כאילו היכו אותם בראש", אומרת רוזין בעצב. "המפעלים שבהם עבדו נסגרו, והחיים שהוגשו להם פעם על מגש של כסף נלקחים מהם לאט ובהדרגה, והם לא מוכנים להתחיל שוב מהתחתית. יותר ויותר גברים חיים על קצבאות, למשל, ובשלב מסוים הם פשוט מוותרים".
רוזין רחוקה מלשמוח לאיד. לתפיסתה, מה שקורה לגברים זו לא פחות מטרגדיה. יותר ויותר מוצאים את עצמם חסרי אונים מול המצב החברתי והכלכלי החדש. השינוי במעמדם, לטענתה, משפיע גם על הדימוי העצמי שלהם כמפרנסים וכבני זוג, וגרוע מזה – יוצר פלונטר מיני ומגדרי חדש. כלפי חוץ, גברים אמנם מצהירים שהם מרגישים נהדר כשאישה מרוויחה יותר מהם, אבל בתת המודע – ההפך הוא הנכון.
ה"ניו יורק טיימס" פרסם סקר ושאל את הקוראים מה דעתם על זה שאישה מרוויחה יותר מגבר. רק 28 אחוז מהנשאלים אמרו שזה רע, אבל במחקר אחר שערכו כלכלנים מאוניברסיטת שיקגו, התגלתה תמונה מורכבת יותר: במחקר נבחנו זוגות שאצלם האישה מרוויחה יותר מהגבר, ונמצא שהם פחות מסופקים מחיי הנישואים ומתגרשים יותר מזוגות שהחלוקה ביניהם מסורתית.
דוגמה מטרידה נוספת הובאה במחקר של אוניברסיטת פלורידה שבדק את הביטחון העצמי של גברים כשבנות הזוג שלהן מצליחות יותר. הגברים סיפרו שהם מאוד מפרגנים, אבל כשהם עברו סדרת מבחני הערכה החוקרים גילו שההצלחה של הנשים ערערה את הביטחון העצמי שלהם. "הממצאים מצביעים על כך שגברים מפרשים אוטומטית את ההצלחה של בת הזוג ככישלון שלהם", הסבירה מחברת המאמר, קייט ראטליף ל"ניו יורק דיילי ניוז". "חוסר הביטחון יכול לנבוע מכישלון שלהם לעמוד בתפקיד המגדרי שלהם".
גם ליסה מונדי, מחברת הספר "המין העשיר", בדקה את הרתיעה הנסתרת מנשים מצליחות, בדגש על האופן שבו השפיעו הבדלים כלכליים על יחסים רומנטיים, וגילתה כמה עובדות מטרידות: שנשים, למשל, מסתירות את ההצלחה שלהן מבני זוג פוטנציאליים כי היא נחשבת טרן אוף עבור גברים, בטח בדייט הראשון. "נשים נזהרות מאוד לא לעלות בהישגים שלהן על בני הזוג שלהן", סיפרה מונדי בהרצאה באפריל השנה, "גיליתי שהמון נשים גם משקרות לגבי מה שהן עושות כשהן פוגשות בחורים בפעם הראשונה".
מונדי מזכירה בספרה קבוצת עורכות דין שנוהגות להסתיר את מקצוען באופן קבוע לאור זה שהגברים שמגלים שהן עורכות דין נוהגים להפגיז אותן בשאלות על עמדותיהן הפוליטיות ולוודא שהן רוצות להיות אמהות בעתיד. עורכות הדין כל כך התייאשו מהתגובות הלחוצות, עד שהחליטו לספר לבחורים שפגשו שהן קוסמטיקאיות.
מונדי גם מספרת על רופאה מפיטסבורג שכדי לא "לאיים" על גברים, נוהגת לספר שהיא "עובדת בטיפול בחולים", והשיא – דיקאנית אוניברסיטת טקסס, שהתוודתה בפניה שהיא מציגה את עבודתה לגברים כ"עובדת באוניברסיטה". "הנשים הללו פשוט פוחדות להיחשב כלא מושכות רק בגלל שהן בעלות תפקיד בכיר ועושות הרבה כסף", מסכמת מונדי בעצב.
אתה תעשה את עבודות הבית
דעות קדומות, כמו שכבר הבנתם, מנהלות לא רק את הגברים, אלא גם את הנשים. אלו שמרוויחות יותר לא רק מסתירות את המידע – אלא גם לא ששות לצאת עם גברים שמרוויחים פחות מהן. מונדי מספרת על חבורת צעירות ממיאמי שמרוויחות הרבה יותר מכל גבר אחר בגילן, אבל לא מוכנות לשקול קשר רומנטי עם גבר שמרוויח פחות מהן. בהיעדר גברים מקומיים שמתאימים לדרישות, הבחורות נהגו לטוס יחד לניו יורק, למלון שבו משתכנים גברים שעובדים בתעשיות דיגיטליות, רק כדי לרבוץ ליד הבריכה ולנסות למצוא בחור ראוי, כהגדרתן.
המושג הזה, "בן זוג ראוי", חושף עד כמה נשים עדיין כלואות בתוך ציפיות חברתיות נושנות. "חונכנו שאנחנו רוצות לחיות בזוגיות שוויונית עם מישהו שמרוויח כמונו, וגם חולק כמונו בעבודות הבית, אבל זה לא תמיד תואם את המציאות", מסבירה מונדי. וכשהתפקידים מתהפכים, לפעמים גם התחושות מתהפכות: "ראיינתי בחורה שהייתה המפרנסת היחידה", מספרת מונדי, "בן הזוג שלה לא עבד, אבל עשה את כל עבודות הבית, והיא עבדה מאוד קשה וחשה את הלחץ על כתפיה כמפרנסת יחידה. הדבר המעניין קרה כשבן הזוג מצא עבודה עם הכנסה פחותה משלה. אותה אישה גילתה שהיא מגיעה הביתה אחרי יום עבודה ארוך ומרגישה שבן הזוג צריך להמשיך ולעשות את כל עבודות הבית, למרות שהוא גם עובד, כי 'הוא פשוט יותר טוב בזה' – שזה טיעון שגברים משתמשים בו מול נשים. היא גם לא חלקה איתו את עבודות הבית שווה בשווה, והרגישה שזה דווקא הוגן".
מבולבלים? בצדק. מצד אחד יש לנו נשים שתופסות יותר עמדות כוח ומרוויחות יותר כסף – אבל גם לא מוכנות לצאת עם גברים שמרוויחים פחות מהן. מצד שני, גברים שנדחקים משוק העבודה וטוענים שהם מפרגנים לאישה מצליחה – אבל בפועל מרגישים כמו כישלון ולא מוצאים את מקומם גם בבית. למישהו יש מפה גיאוגרפית של המבוך המדכא הזה?
"לא נגיע לעידן חדש עד שלא נאפשר לגברים להיכנס הביתה כשותפים שווי ערך", אומרת פרופ' מור. "הנשים עדיין שולטות בזירה הביתית ולא מוכנות לוותר על הכוח וההעצמה שהן מוצאות שם. בזמנו גברים גימדו את הנשים בשוק העבודה, אמרו להן: 'את לא מסוגלת'ו'את לא יודעת', אבל היום נשים עושות את אותו הדבר לגברים שרוצים להיכנס לזירה הביתית. האישה מקטרת שכל עבודות הבית נופלות עליה, אבל העבודות הללו גם מעניקות לה כוח ואת הלגיטימציה לקטר".
רוצים עוד סיבוך בעלילה? בכיף: מול התחזקותן של הנשים בשוק העבודה, מופיעה גם מגמה סותרת: נשים שמתחתנות, הופכות לאימהות ומחליטות להפסיק לעבוד ולהתמסר לילדים במשרה מלאה, מתוך אידיאולוגיה. כניעה לתפקידים המסורתיים? פרופ' מור מציעה קריאה אחרת: "כשצעירה הולכת להיות אמא במשרה מלאה, היא מחייבת את בן הזוג שלה לעבוד יותר קשה כדי לפרנס את המשפחה. היא בעצם אומרת לו: 'תפרנס אותי ואל תהיה בבית', ומקטינה את השותפות שלו שם. היא מפיקה כוח מהאמהות, והוא מהעבודה. אבל זו גם חרב פיפיות, כי כשהילדים גדלים אותן נשים נשארות ללא כוח בבית, ועם קושי גדול לחזור לשוק העבודה".
פרופ' דוד פסיג, חוקר העתיד, ראש המעבדה למציאות מדומה באוניברסיטת בר אילן ומחבר הספר "צופן העתיד", חושב שהתופעה של נשים שעוזבות את העבודה מסוכנת הרבה יותר: "נשים שמגיעות לשיא בקריירה ועוזבות את מקום העבודה כדי לטפל במשפחות, בילדים ובהורים, בעצם אומרות: 'הוכחנו לכולם שגם אנחנו יכולות, אבל פספסנו את מה שבאמת חשוב, וזה המשפחה', אבל לעניין הזה יש השלכות מרחיקות לכת, כי כוח העבודה שלנו תלוי בנשים. סקטורים רבים זקוקים להן, והם ירגישו את הלחץ באופן ברור. אין הרבה צעירים שיכולים להיכנס לנעליים של הנשים שיעזבו את המשרות הללו. תוך 25 שנים מקומות העבודה יהיו במצוקה, ומי שלא יידע לשמר את הנשים במעגל העבודה, להציע שעות עבודה גמישות או פחותות, לספק גני ילדים ובתי אבות ליד המשרדים – יהיה במשבר".
עקר בית? אין דבר כזה
במציאות הנוכחית בישראל נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים ועדיין מהוות את הכוח המניע של הבית. אנו מכירים היטב את הקונספט של עקרת הבית, אבל מדינת ישראל לא מכירה באופן רשמי במושג "עקר בית". מבחינת הביטוח הלאומי, עקרת בית היא אישה – וזה בעצם אומר הכל. "נכון להיום, אישה עדיין צריכה לקנות את הזכות שלה ללכת לעבוד", מסבירה חנה הרצוג, פרופ' לסוציולוגיה, ראש התכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב ומנהלת שותפה ב"שוות", המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית. "אישה בעצם צריכה להשיג משרה שתכסה את ההוצאות על הטיפול בילדים, כי זו העבודה המסורתית שלה, אחרת ישאלו אותה אם בכלל משתלם לה לצאת לעבוד. המחשבה הזו מבהירה עד כמה הבית עדיין נחשב באחריותה".
"אנחנו עדיין לא שם באופן חד משמעי", אומרת ח"כ לשעבר ד"ר רחל אדטו, מרצה במרכז המרצים לישראל, "אנחנו במרחק גדול מהמגמה הזו בעולם, למרות שעשינו צעדים בכיוון. יש היום, למשל, יותר סטודנטיות מסטודנטים לרפואה, אבל את לא רואה יותר מנהלות מחלקה או מנהלות בתי חולים".
למרות התמונה העגומה שהיא מציירת, ד"ר אדטו דווקא אופטימית: "לא יכול להיות שיש 51 אחוז מהאוכלוסייה, שהוא יותר יצרני, יותר חכם ויותר משכיל – ועדיין יהיה דיכוי", היא משוכנעת, "השינוי הזה יקרה, אבל זה ייקח זמן".
כמה זמן? הנתונים של נוגה דגן -בוזגלו, חוקרת במרכז אדוה, לחקר השוויון החברתי בישראל, מבהירים שכדאי להיות סבלניים. שיעורי התעסוקה של גברים בישראל עדיין גבוהים משל הנשים, יותר נשים עובדות במשרות חלקיות ופערי השכר עדיין עצומים, במיוחד בקרב מנהלות. "שליש מהשכירות בישראל מרוויחות עד שכר מינימום", מגלה דגן-בוזגלו, "ו-66 אחוז בכלל לא מגיעות לסף המס. כלומר, זה נכון שיותר נשים עובדות, אבל השאלה היא באיזה תגמול, באילו תנאים וכמה בחירה יש להן". ומה לגבי העלייה בהשכלה? "יש יותר סטודנטיות מסטודנטים בישראל, אבל זה לא מתרגם לשוק העבודה כי עדיין יש המון חסמים ואפליה בשוק העבודה", מסכמת דגן-בוזגלו.
האם השינויים המתועדים באמריקה ובאירופה יגיעו גם אלינו? מוקדם לדעת. הנקודה האחת שכל החוקרים מסכימים עליה היא שהשינוי האמיתי יתרחש רק כשגם גברים וגם נשים, בארץ ובעולם, ישנו את התפיסה שלהם, ויעניקו משקל שווה גם לבית וגם לעבודה. כלומר: שינוי תפיסתי הרבה יותר משמעותי ממי מרוויח יותר או מבצע את עבודות הבית.
"בחברה הקפיטליסטית, את רואה נשים שרצות באמוק לעבוד, אבל עוד לא ראיתי גברים שרצים באמוק לטפל בבית ובמשפחה כי זה עדיין נחשב לפחות חשוב", מבהירה פרופ' הרצוג. "כל עוד הכסף הוא זה שקובע את הטון, ככה זה גם יישאר. כשהעבודה בבית תהיה שווה כמו העבודה בחוץ, יהיה טשטוש מבורך בין שני התחומים ושוק העבודה ייאלץ להתחשב בקיומה של משפחה – לשנות את שעות הפעילות שלו, לכלול משפחתונים בתוך העסק, לאפשר גמישות, ימי מחלה וחופשה רבים יותר – לגברים ולנשים גם יחד. המהפכה תקרה רק כשנחשוב אחרת על ההסדרים החברתיים שלנו, וניתן משקל שווה לעולם הפרטי והציבורי, וכשמשפחה תהיה של שני בני הזוג, ולא רק אחריות של האישה".