לפני שהפכתי לאמא היו מקומות ודברים שלא ראיתי אפילו אם היו ממש מול הפרצוף שלי. שערי גני הילדים בעיקר, דלתות עץ רעועות המסתירות שבילים צרים שמובילים לדירות קרקע עורפיות. כל אלה היו כלום, מידע ויזואלי שהעין אולי העבירה - אבל למוח לא היה שמץ של מושג איך לפרש אותו, עיוורון שיכול להתקיים אך ורק בעיר שבה את מתגוררת (ביום שבו את לא עושה שופינג). הדלתות היו מתעוררות לחיים בארבע אחר הצהריים, כשהייתי תחת הפלורסנט בכוס הקפה החמישית בערך, אז לא היה להן שום חלק בחיי. עד שסיימתי לעבוד לא נותר רמז לקיומם של ילדים בעיר, והדבר היחיד שהפליא אותי זה שיש עדיין אור בחוץ.
ואז הבן שלי נולד והרחיב את התודעה. נוספו לי רגשות חדשים כמו איברים, כמו שלייה, כמו אמפתיה, והעיר התמלאה דלתות צבעוניות עם מכשירי אינטרקום קטנים, ומתחתן סימני מים שהשאירו גלגלי העגלות. בקניון בדיזנגוף סנטר הופיע ג'ימבורי, תוך יום אחד התקינו שם גם מעליות ובשטח המת בין קינג ג'ורג' לטשרניחובסקי בקע פתאום גן מאיר, מקום שעד אז התקיים מבחינתי באתר המידע של תל אביב ובשירים של דנה ברגר. הגן נמצא בסך הכל במרחק הליכה של שמונה דקות מהדירה שלנו, אבל אם מישהו היה שואל אותי, לפני שקינן נולד, מה הדרך לשם הייתי באותה מידה יכולה להכווין אותו לקלנסואה.
לגן מאיר הגעתי לראשונה בחופשת הלידה וגיליתי את העולם הקסום מאווטאר: נדנדות בין ברושים, להקות עורבים חגים מעל שפמנונים, זקנים ופיליפיניות, גייז ואימהות, ומתעמלים מזוכיסטים שמניפים קטלבלס בשלושים מעלות חום. מקום מפלט במרכז העיר שמכיל את העיר. בכל יום שמשי הייתי לוקחת לשם עגלה וספר, מרדימה את קינן ונכנסת לפייסבוק. עצי הדר שהחום המוקדם הטעה אותם הפיצו ריח פריחה מתוק והרגשתי שאני מאוהבת בעיר או בילד או בעצמי. חשבתי שהנה, אימהות זה לגמרי משהו שאני יכולה לעשות, הסוד הוא להזמין את הקפה בסניף הלנדוור הצמוד בכוס טייק-אווי.
אחרי שלושה חודשים וחצי שנינו נכנסנו למסגרת: הוא לפעוטון, אני בחזרה לעבודה. העבודה הפרידה לא רק ביני לבין הילד שלי, אלא בין הזהויות. תשע עד שלוש אני אשת קריאטיב אנרגטית, קולגה עם תסמונת TMI, מרעננת את הפודרה, מחדשת את השפתון. בארבע וחצי הכרכרה הופכת לאמא שאוספת את בנה הקטן ולוקחת אותו לזמן איכות בגן מאיר, שהתגלה כמרכז ההתכנסות של כל ההורים המגניבים במרכז עיר: אנשי ונשות ברנז'ה, אושיות רשת, סלבס וצאצאיהם נפגשים סביב אותו מעגל נדנדות, והמופע מתחיל.
בעיר אסור להתלהב, בטח לא ממפורסמים. זה לא קול. פעם ראיתי את נינט צועדת עם העגלה על דיזנגוף ואשכרה הסטתי את המבט לצד השני כדי שחלילה אף אחד לא יקלוט אותי מחפשת הוכחות ליופייה. אבל איזה פתרון נונשלנטי אני אמורה להמציא כשהילד שלי טס במהירות של שני מאך לכיוון הילד של שלומי שבן רק כי הוא מחזיק שקית עם חטיפים? אני בכלל לא מתרשמת משלומי שבן, הוא דומה למישהו שפעם שנאתי, ובכל זאת, כל-כך לא רציתי להתנצל בפניו שהילד שלי הוא זומבי של עוגיות, בטח שלא לנסות לחלץ ממנו אחת.
ירדתי לגובה של קינן כדי לנתק אותו מהשקית, וגם לא לראות את שלומי שבן רואה אותי רואה אותו, אבל הוא הרס לי את התוכניות ושאל, "זה בסדר אם אני אתן לו?". הרגשתי את זה עוד לפני שהרמתי אליו את המבט, כריזמה. פאק אני מתה על כריזמה. יכול להיות שהוא קצת דיגמן את היותו אבא מעורב וסלב, אבל בסך הכל הוא היה נונשלנטי ונחמד. אפילו הצליח להצמיד מידה של שרמנטיות לאמירות סתמיות כמו "זה בסדר, ילדים". יופי, עכשיו אני גם מתה על שלומי שבן.
זה כנראה המפגש הכי אנקדוטלי שיש לי, אבל כמעט כל ביקור בגן מאיר עובר באיזושהי התרחשות. אני מגיעה לשם כדי לבלות עם הילד שלי, להעביר את הזמן, להתפעל מכמה שהוא זריז עם סולמות - ומוצאת את עצמי מנסה בו זמנית להרשים אנשים שאני מזהה או כאלה שאולי ראו אותי פעם באיזה סרטון באינטרנט. בתוך הכאוס הננסי הזה אני כבר לא יודעת מה אותנטי ומה לא: האם חלצתי נעליים כדי שיהיה לי נוח יותר לטפס איתו במעלה המגלשה הכחולה, או שאני רוצה להראות לכולם איזו אמא משוחררת אני? האם אני יושבת איתו יחד בנדנדה כי הוא שונא להתנדנד לבד, או שחשוב לי להוכיח לאחרות שהישבן הזה נכנס בקלות למתקן המיועד לבני שלוש? האם אני אמא שמושקעת כל כולה בחוויה של הילד או אישה פתטית שמחפשת אישור והכרה? זו גינה ציבורית או המחששה בתיכון?
גן מאיר רק נראה תמים. מפגיש עאלק בין הורים לילדים. בסדר, תאמינו בזה אם אתם מוכרחים. אבל על הבמה מזמינה גם התנגשות בלתי נמנעת בין האישה לאמא. האחת רוצה להישאר אובייקט מיני מעורר סקרנות, על השנייה מרוחה בננה על המכנסיים; האחת רוצה להישאר צעירה לנצח, השנייה גם. אני לא בטוחה שזה לגמרי סותר, נדמה לי אפשר להיות עטופה כולך בפירורים של במבה ועדיין לשמור על פאסון, אבל המתח הזה כן פוגע בתחושת האותנטיות שלי, מקור גאוותי. איפה אני נגמרת ואיפה ההצגה מתחילה?
המזל שלי, שהוא המזל של כל הורה, זה שגם אם אני לא יודעת מתי בדיוק אני מזייפת, קינן יודע. הוא קצר רוח כשהוא לא מקבל את תשומת הלב המלאה או שהדברים לא נעשים על פי רצונו, ומתמלא שמחה כשהוא מרגיש שאנחנו, יפתח ואני, נוכחים. באמת באמת נוכחים. וכך, רגע לפני שאני נבלעת לתוך מערבולת של אתגרים מדומיינים, הוא צועק לי באוזן "עודפם!" ומוציא אותי משם. אני מושיבה אותו עלי, עוטפת אותו וסופרת עד שתיים. בשלוש אנחנו כבר מחליקים, בארבע הוא מכריז ש"כיף".