בצהרי שישי לפני שבועיים, כשאילנה דיין נאמה על בימת טקס פרסי הטלוויזיה, לא הצלחתי לעצור את הדמעות. כשהיא דיברה על בן זוגה כבר ממש ייבבתי. ״תראה איך אנשים ביחד 30 שנה״ אמרתי לבן זוגי תוך שאני מורחת על כתפו נזלת; ״איך היא אמרה לו ׳מי אוניקו׳, זה גומר אותי. אני כל כך אוהבת אותההה!״.
עכשיו, אני באמת אוהבת את אילנה דיין. אבל אני גם בהיריון, מה שאומר שהסכר הרגשי שלי נפרץ, ועד שבאוגוסט יגיעו לתפור אותו, יחד עם הוואגינה שלי, החיים מאוד דרמטיים. וזה די הגיוני בהתחשב בעובדה שהגוף שלי מגדל בתוכו את האדם שככל הנראה הכי אוהב בחיים שלי, אלא אם הוא יחליט להיות רוצח סדרתי. כנראה שגם אז אוהב אותו בטירוף, שהרי בימים אלה אני די מסוגלת להבין לליבם של רוצחים סדרתיים. אנשים, כך גיליתי ב-21 השבועות האחרונים, הם דבר מאוד מעצבן. הם לא מתכוונים. אתם לא מתכוונים. גם אני לא התכוונתי לדמיין את עצמי אוכלת לכם את המעיים. אני פשוט אוכלת בשביל שניים.
בשנים האחרונות למדנו, בחסות עידן הפוליטיקלי קורקט והפמיניזם הבועט, שלא מדברים על גופה של אישה בפניה; שלא אומרים לאישה שמנה ״וואו, איזה תחת נהיה לך״, או ״שיואו, הבטן שלך עברה את הציצים״. העולם הבין ש-51 אחוז מהאוכלוסייה שלו מנהלות מערכת יחסים מורכבת עם הגוף שלהן, וש-49 האחוז הנותרים חווים זאת - אם לא על בשרם אז דרך בת זוגם, אחותם או אימם. ודווקא בתקופה שבה אישה מוותרת על אלכוהול וסיגריות, העולם מוותר על הטאקט; גופך לא זוכה לחסדי הזולת והופך להיות נחלת הכלל. אם עד עכשיו רק נכנסו לך לרחם, עכשיו, כשהוא תפוס תודה לאל, אפשר להתפנות למשש את האיברים האחרים.
הציצים, התחת והבטן שלך הופכים לכוכבים החדשים של המשרד, לשיחה השעתית במטבחון, לכוח המניע של הסמול טוק ברחוב. הם מרכז הדיון - בין אם ביקשת זאת ובין אם לאו - והופכים להיות תופעת הלוואי הנפוצה ביותר בהיריון, לצד הבחילות, ההקאות, החניכיים המדממות והקרייבינג לסנדוויץ׳ האבוקדו של ארומה. אם הייתי פעם אדם שאפשר לדבר איתו על פוליטיקה, פילוסופיה ופאודה, הרי שהיום אני נפש קטנה שמסתתרת מאחורי ציצים גדולים. וכן, הם מאוד גדולים. אין צורך בתזכורת בדמות ״הציצי שלך ענק!״/ ״ממש גדלו לך הציצים״/ ״איזה ציצי יא רבי!״. מה אני אמורה לענות על זה? ״תודה״? ״סליחה״? ״בבקשה״? ״נא לגעת״? לפני ההיריון זו הטרדה, כשאת מעוברת זו השגרה.
קבב, אבל עם רגשות
בשבועות שקדמו ליציאתי מהארון ההריוני, העולם סתם בהה בי וריכל, כי איזה כיף לדבר על זה שהבחורה ההיא שאוכלת קייל ועושה פילאטיס נראית עכשיו כמו אבוקדו עם רגליים. "חברה שלי שאלה אותי למה השמנת ככה" אמרה לי חברה אחת; "סיפרתי לה שאת בהיריון, כן? פשוט לא רציתי שהיא תחשוב שהתחלת לזלול אחרי החתונה". אנשים הם עם חצוף - גם מאחורי הגב - אבל כשזה לפני הגב, כלומר מול הציצי ההריוני שהפך בבת אחת לנחלת הכלל, זה באמת מבאס. ואני בכלל חשבתי שטמטמת היריון היא נחלתה של ההריונית, ולא של כל מי שסביבה.
אם חיכיתי פעם לתשעת החודשים הללו מתוך ידיעה שמדובר בחופש שלי מהגוף שלי ומעינה הביקורתית של החברה, הרי שהיום אני מבינה שגם עכשיו אין הנחות; שמדובר בתקופת אודישן נוספת בחייה של אישה - והפעם לתפקיד ״הבייב ההריונית״. בין המחמאות שמראות כי התקבלת: ״את ממש לא נראית בהיריון״, ״איזו קטנה את!״ וכמובן ״את לא נראית בשבוע 21, אני כבר בשבוע 14 הייתי פרה!״. מהצד השני יש את ״וואו, את הולכת להיות ע-נ-ק-י-ת״, את ״תגידי, כמה כבר עלית?״, ו״עכשיו הבטן כבר ממש גדולה״. כאילו זה תלוי רק בי. כאילו אין פה הורמונים, צבירות נוזלים, תזוזת איברים וגם עובר חמוד שאמור לגדול, חמסה עליו.
מה שמצחיק זה שהדבר הכי קטן שקורה לך בהיריון זו הגדילה של הבטן, הציצי או התחת. מה שמתרחב פה באמת זו הנפש, שעוברת טלטלה עצומה, נעה בין התקפי חרדה לאושר עילאי, חיה מבדיקה לבדיקה, מתהפכת לפני אולטרסאונד ומתפללת, גם אם פעם לא היה לך אלוהים. ודווקא עכשיו כולם עסוקים בצורה שלך, למרות שהגוף שלך עושה משהו הרבה יותר מופלא מלהיראות טוב בסקיני ג׳ינס. הלו, אני בהיריון, אבל עדיין שומעת; קבב, אבל עם רגשות. הגזרה מעדיפה בד נמתח, אבל הגבולות נותרו קשיחים, וזה אומר שגם עכשיו תיאלצו לחשוב רגע לפני שאתם מכניסים את הציצים שלי לפה שלכם.
אז מה בכל זאת אומרים לאישה בהיריון? ובכן - ״מזל טוב, חיימי״. אפשר להמיר את החיימי ב״מותק״, ״ממי״, ״נשמה יפה״ או בשמה של ההריונית התורנית, אנחנו גמישות. ואם אתם ממש רוצים להתעניין - תשאלו אותנו איך אנחנו מרגישות. ותביאו טישו, יש שידור חוזר של טקס פרסי הטלוויזיה.