יש לי פחד שהילדים יגדלו ויגידו "חבל שהיינו ילדים שלך ולא תלמידים שלך"

הורי ותלמידי ישראל כולם נרגשים ומתוחים לקראת אחד בספטמבר ופתיחת שנת הלימודים בצל הקורונה. אבל ניתן לומר בוודאות שמעל כולם עומדת עדי אלטשולר (34) שתוסיף עוד בתי ספר, גנים ותיכון ראשון ל"אינקלו - בתי הספר המכילים" - המיזם האחרון שלה מ-2017, שכבר כולל חמישה בתי ספר פעילים. בימים שבהם קלישאות כמו "אהבת חינם" ו"האחר הוא אני" נזרקות לאוויר בקלות, אלטשולר בהחלט מיישמת את הקלישאות והופכת את העולם, הלכה למעשה, לטוב יותר. "מבחינתי כל הילדים הם עם צרכים מיוחדים. זה לא משנה אם הילדה היא ביישנית או ההורים גרושים או הילד גאון במספרים או הילדה לא שומעת. לכולם יש צרכים מיוחדים, כולם מיוחדים וזו נקודת הפתיחה של הדבר הזה. זו התפיסה החינוכית של בתי הספר, שרואים כל ילד כילד מיוחד, כאדם שלם".

כדי להבין את החזון שמניע את אלטשולר צריך לחזור אחורה לימיה כתלמידת בית ספר יסודי, "ילדה ביישנית ותלמידה לא טובה", לדבריה. המסלול השתנה כשהפכה לחונכת של ילד עם שיתוק מוחין, כשהייתה בת 11.5 והתנדבה בעמותת איל"ן. "הזהירו אותי מהמפגש הזה, אמרו לי שהוא לא יכול להזיז אף איבר בגוף, שנוזל לו רוק והוא לא יכול להחזיק את הראש. הגעתי וראיתי את כפיר, ילד בן 3, על כיסא גלגלים עם חיוך מאוזן לאוזן, ומאותו הרגע התאהבתי. דרך איך שהוא הסתכל על עצמו למדתי להסתכל על עצמי ולקבל את המגבלות שלי. הבנתי שאולי את שלי לא רואים, אבל שלכולנו יש מגבלות".

המפגש בין השניים גם הדגיש את הבדידות הגדולה שחווים ילדים עם צרכים מיוחדים, ואת הצורך בחיי חברה. כשהייתה בת 16, הצטרפה לתוכנית LEAD, ארגון לפיתוח מנהיגות צעירה. זמן קצר אחר כך, יחד עם אמו של כפיר, קלאודיה קובי, ועם חבר נוסף, הקימה את תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו" - תנועת הנוער הראשונה בישראל לצעירים עם ובלי צרכים מיוחדים, שאליה כל בן נוער יכול להתקבל.

איך ילדה בת 16 מחליטה לשנות את העולם?
"זו לא היה הוויז'ן שלי, זה לא שכשהקמתי את 'כנפיים של קרמבו' חשבתי שיהיו 86 סניפים ועשרות אלפי ילדים. לא ידעתי את המילה חזון או את המילה אסטרטגיה כשהייתי בת 16. הייתה משאלה. הסיבה שזה מצליח בעולם היא כי זה צורך אמיתי. כי זה גדול מאיתנו".

ופיזית איך מקימים עמותה בגיל 16? גיל שבו לרוב מתמודדים בדרך כלל בעיקר עם אקנה ובגרויות.
"החלטתי שאני עושה משהו ולא ביקשתי רשות מאף אחד לעשות אותו. בסוף השנה השנייה ב'קרמבו', אמא שלי קראה לי ואמרה לי שאני בחוב של 180 אלף שקל לחברת ההסעות. בגלל שיש לי דיסקלקוליה, בכלל לא ידעתי אם זה הרבה או מעט, וחשבתי בהתחלה שאצטרך לעשות הרבה שעות בייביסיטר ולכסות את הסכום. באיזשהו שלב הבנתי שאני לא בכיוון ואז הבנתי שכשפותחים את העיתונים, מופיעים שם שמות של אנשים שיש להם כסף ואני צריכה להגיע אליהם. התחלתי לעשות להם סטוקינג, ככה התחלתי לגייס משקיעים".

חתיכת צעד בשביל הילדה הביישנית.
"הייתה לי מטרה. זה עזר לי להתגבר על הבושה והמבוכה". 

זה לא המופע של עדי אלטשולר

אחרי ש"כנפיים של קרמבו" זכתה בפרסי הוקרה רבים, ביניהם אות הנשיא למתנדב ופרס יגאל אלון, אלטשולר פרשה מהתנועה לטובת המשך פעילות. "בתחילת הדרך ב'קרמבו' פחדתי להתגייס, פחדתי שזה ייפגע וההורים שלי כעסו. אבל עזבתי לפני המון שנים, ויש צוות אדיר שהפך את התנועה למה שהיא היום. בסופו עמדתי מהצד ומחאתי כפיים כי גדל כאן דור אחר של בני נוער, אנשים יותר אמפתיים, עם רגישות אחרת. הבנתי שקרמבו ממשיך בלעדיי ועושה את זה אפילו יותר טוב". 

ב-2010 הקימה ביחד עם בעלה, נדב אמבון, את "זיכרון בסלון" - מפגשים אלטרנטיביים בבתים פרטיים לציון יום הזיכרון לשואה, שבהם מתארחים ניצולי שואה ובני הדור השני השלישי. הרעיון נולד מתוך הצורך האישי של אלטשולר למשמעות נוספת ליום הזה מעבר לתכנים המסורתיים. את הערב הראשון אירחה בביתה, 50 אנשים שלא הכירה הגיעו לשמוע עדות של ניצולת שואה. הערב הזה התפתח למפעל שמארח כמיליון וחצי איש מדי יום זיכרון. "כשהפרויקט קיבל את אות הנשיא, זה היה מידי ריבלין. וזה פחות ההוקרה אלא יותר ההכרה, לדעת שאפשר לעשות שינויים גדולים והם יכולים לגעת בהרבה מאוד אנשים. גם היה לי רגע מאוד מרגש כשהיה ערב של 'זיכרון בסלון' בהוסטל של נשים שיצאו ממעגל הזנות. בהתחלה מנהלת ההוסטל לא רצתה לעשות את הערב, וטענה שהן חוות כרגע שואה בחייהן האישיים, אבל בסוף היה ערב כל כך מרגש והיינו רק נשים ופתאום ראיתי איך זיכרון השואה הוא השראה לאיך להיות אנשים יותר טובים היום, איך זה השראה לעתיד".

איך יוצרים את השינוי הזה? מאיפה האמביציה?
"בסוף יש צורך, יש פינה חשוכה שלא מקבלת מענה, זה לא משנה אם זה יום השואה שמאבד מהרלוונטיות, או בתי הספר שמאבדים מהרלוונטיות. לעשות שינוי זו עבודה מאוד מאוד קשה. זו עבודה של הרבה אנשים ביחד, זה ממש לא המופע של עדי אלטשולר. צריך לזהות משהו שמפריע לנו בבטן. לזהות את המשהו האחד הזה שנורא מפריע, ואז לנסות לדמיין איך העולם ייראה אם זה ישתנה". 

אחרי עצירה קלילה לעבודה בגוגל, המשיכה אלטשולר למפעל חייה. היא לקחה את הרעיון של תנועת נוער לילדים עם ובלי צרכים ומיוחדים ופיתחה אותו לכדי בית ספר מכיל, שמציע חוויית חינוך שונה וגמישה יותר. כיום פעילים כבר חמישה בתי ספר ציבוריים, מטעם משרד החינוך, ברחבי הארץ. בתחילת השנה ייפתחו נוספים לצד ארבעה גנים ותיכון אחד. "השאיפה היא שיהיה בית ספר מכיל עבור כל 12 שנות הלימוד, בכיתה יש 27 תלמידים כש-25% מהם הם עם צרכים מיוחדים על כל הסוגים, מילדים עם מוגבלות פיזית, תקשורתית, קוגניטיבית, חושית, זה יכול להיות גם לקויי למידה קשב וריכוז ומחוננים, כל צורך שהופך למוגבלות שהחברה לא יודעת להתמודד איתה. צורות הלמידה הן שונות, יש כוח אדם גדול יותר, יש תכנית אישית לכל ילד, יש מרחבי למידה. הכל בנוי אחרת".

מה ההבדל בין בית ספר מכיל לבית ספר משולב?
"שילוב מדבר על כור היתוך. יש את המיינסטרים ועכשיו קבוצה שנמצאת מחוץ לו, שהם נטמעים באוכלוסייה הגדולה. בשילוב יש לרוב את המילה 'למרות'. למרות שהוא אתיופי הוא טייס, למרות שהיא אישה היא מנכ"לית, למרות שהוא על הספקטרום הוא התגייס לצבא. כלומר זה האדם - הוא קודם כל אתיופי או אוטיסט או אישה, ולמרות זאת, הוא ניצח את הדבר הזה ועכשיו הוא חלק. זה שילוב. כור היתוך שמחפש שכולם יהיו אותו הדבר, מחפש לסמם דור שלם בריטלין. זה האויב הכי גדול של בתי הספר המכילים. אנחנו אומרים משהו הפוך מזה. בהכלה המגוון הוא נכס, הוא לא נטל. הדבר השני שאת אומרת זה לראות את המגוון באדם, כל אדם למרות הקטגוריות הם עולם ומלואו, בדיוק כמו שתפגשי אדם שהוא אתיופי והוא טייס, זה לא כל מה שמגדיר אותו, בדיוק כמו שמה שמגדיר את עדי זה לא רק זה שהיא הקימה את 'כנפיים של קרמבו' ואת 'זיכרון בסלון'. אני עוד מלא דברים בעולם חוץ מהדברים האלה, והרעיון הוא לראות את המגוון באדם. וזה מגיע עם פרקטיקה שאומרת אני לא אתאים את עצמי למערכת, אלא המערכת תתאים את עצמה אליי".

אף אחד לא על חשבון השני 

המינוח "צרכים מיוחדים" אמנם התחיל כלשון נקייה, אבל בעיניי אלטשולר טומן בחובו בעייתיות נוספות; המחשבה שלרוב האנשים צרכים אחידים, ולאחרים, לחריגים, צרכים אחרים. "אלה לא אותם צרכים אצל אף ילד. לכל ילד בונים תוכנית לימוד אישית, ואין מורה אחד בכיתה, יש צוות של מורים. יש כאן מבט אחר שצריך להיות אצל אנשים. ילדים שגדלים בביה"ס מכיל גדלים עם ראייה אחרת על העולם, הם עם תודעה אחרת. הייתי בביה"ס בגולן, ואחת הילדות היא בין היתר על כיסא גלגלים ולא מדברת. ילדה אחרת אמרה לי משהו על אותה ילדה ועל מה שהיא אמרה, ושאלתי 'איך את יודעת מה היא אמרה, היא לא מדברת'. ואז היא ענתה 'בטח שהיא מדברת, היא מדברת עם העיניים'. יש לילדים האלה חמלה, אמפתיה, יכולת להקשיב לאנשים באמת, להסתכל על אנשים באמת. אם היית מדברת עם הורים ומחנכות, היית שומעת מה זה בשבילם. זה כל כך פשוט, הכי פשוט בעולם, אבל כל כך אחר מהמציאות שאנחנו חווים. זה דורש הרבה תיווך. ההורים והצוותים החינוכיים זה דור מדבר, זה אנשים שהם חלק ממשהו חדש, הם עובדים כדי שהדבר הזה יצליח. הם פועלים, הם יוזמים, הם חלק בלתי נפרד מהדבר הזה. הם שותפים לבריאה של מערכת יחסים חדשה".

מה היה הקושי העיקרי?
"לשכנע ולהסביר להורים שזה לא יכול לעכב את הילד שלהם, אלא ההפך. בהכלה אף אחד לא בא על חשבון השני. בהתחלה התנגדו, והיום בתי הספר מובילים בביקוש בכל הרשויות המקומיות, בלי קשר לצרכים מיוחדים. יש בכל אחד מבתי הספר רשימות המתנה".

הצורך לעבור תחת החלטות ופיקוח של משרד החינוך עבר חלק?
"עברנו לא מעט ממשלות, החזון התחיל עוד כששי פירון היה שר החינוך, בפועל התחלנו כשבנט היה שר, אחר כך היה לי את הרב רפי פרץ לדקה ואז את גלנט שהכין את זה, ועכשיו הגיעה יפעת שאשא ביטון. גם בנט וגם גלנט היו מאוד איתנו, נתנו רוח גבית, הבינו והאמינו ועזרו בפרקטיקה, בלעדיהם זה לא היה קורה. לגבי השרה החדשה, מאוד משמח אותי שיש אישה בתפקיד ושהיא דוקטור לחינוך. אני מקווה שהיא תבין את הפוטנציאל, את החזון ואת העומק הפדגוגי ואת הפוטנציאל לשינוי חברתי. יש לי תחושה, משאלה ותקווה שהיא תהיה שותפת אמת ותאפשר לנו לפרוח". 

יש סיכוי שבעתיד נראה אותך בפוליטיקה? שרת החינוך הבאה?
"לא. אני חושבת שיש הרבה דרכים להשפיע על מה שקורה בארץ, לא רק בפוליטיקה. זו פשוט תחושה שאי אפשר להשאיר את זה ככה, במשמרת שלנו, והדרך לשנות את מה שקורה בחברה שלנו זה או פוליטיקה או חינוך. ופוליטיקה זה לא האזור שלי".

יש רגעים של שבר? שבא לך לזרוק הכל ולהגיד "די"?
"לא תמיד יש לי כוח, לפעמים אני מתעייפת ונשחקת. לפני כמה זמן היה לי יום שכלום לא הלך בו. שלחתי הודעה לאחת ממנהלות בתי הספר וכתבתי לה 'נורית יש לי יום ממש קשה', היא בתגובה הפציצה אותי בעשרות הודעות של הורים ומורים וילדים שמילאו לי את הלב והזכירו לי, כמו שרייכל שר ש'מכל הרגעים בזמן למצוא אחד לאחוז בו'. חשוב כל כך לזכור שאנחנו בדרך ושזה קורה, להודות שאנחנו פגיעים ושלפעמים קשה לנו - אבל גם לדעת שאנחנו לא לבד".

את יכולה הכל

לא במקרה מצטטת אלטשולר את "לפני שייגמר", שירו של עידן רייכל, ברגעים חשובים. שניהם הדליקו משואה זה לצד זו ביום העצמאות ה-72 למדינת ישראל, ואלה חלק מהדברים שהיא אמרה שם: "לכבוד הנערה שיושבת עכשיו בבית, שמרגישה את הלהבה בוערת בליבה ויודעת עמוק בפנים שאפשר וצריך לברוא מציאות אחרת, אל תתני לאף אדם לקצץ לך את הכנפיים, אני מבטיחה לך - את יכולה הכל".

"וואו התרגשתי מאוד, בגלל שזה היה בשיא הקורונה, אז היה משהו אינטימי ברגע הזה. רק המשפחה באה איתי לטקס. רגע לפני שזה שודר בטלוויזיה, דברתי עם עידן בטלפון, ואז הוא אמר לי 'זה קצת כמו להיות עד להלוויה שלך', בקטע חיובי. אנחנו חווינו את הרגע הזה כבר ועכשיו פשוט משדרים אותו. ובזמן אמת, מה שאמרתי היה מעומק הלב שלי. שאלתי את עצמי לכבוד מי אני עושה את מה שאני עושה, וזו הייתה התשובה שלי. זה יצא מהבטן". 

בתוך כל הדבר של בניית עולם טוב יותר, יש לך זמן לדאוג לעולם שלך?
"אני משתדלת להקיף את עצמי בחברים טובים ולבלות איתם זמן, ויש לי בעל מהמם שהוא האדמה שלי והגזע שלי. הוא מאפשר לי ללכת אחרי החלומות שלי עם כל המחירים בדרך. העשייה שלי זו האמנות שלי, זו היצירה שלי". 

אתם בהחלט צריכים זוגיות מאוד תומכת ומאפשרת, לפרגן ולתמוך בחלומות, כדי לאפשר את כל זה.
"נדב הוא מנהל קריאייטיב, והיה לו חלום להיות מקעקע. אני הקעקוע הראשון שלו. אמרתי לו 'אתה רוצה להיות מקעקע? אין בעיה, קח את העור שלי, תקעקע עליי'. אנחנו לומדים איך כל אחד יכול להיות הכי גדול אחד לצד השני, מבלי שזה יבוא על חשבון האחר. התעצבנו יחד, גדלנו יחד, הייתי בת 18 כשהכרנו. אין בינינו תחרות, גם לא מקצועית. הוא מביא את שלו הכי גדול אבל זה מאוד שונה משלי". 

והילדים?
"תמיד יש לי פחד שהילדים יגדלו ויגידו 'חבל שהיינו ילדים שלך ולא תלמידים שלך'. בסוף אני מדברת איתך עכשיו ואני בכלל בנצרת ולא ישנה בבית, ואתמול איחרתי לבן שלי למסיבת סיום שלו, ואף פעם אני לא אהיה ביום הראשון עם הילדים שלי, כי אני פותחת בית ספר. אז ברור שיש כאן מחירים, אבל אני לוקחת בחשבון שהילדים שלי מקבלים מודל אחר, ואני מקווה שאני בונה עתיד טוב יותר גם לילדים הפרטיים שלי. לפעמים כשאני ממש מרגישה חרא עם עצמי אני מתחברת למקום יותר רוחני ואמוני וחושבת: הנשמות שלהם בחרו להיוולד אליי. לפני שהם הגיעו לעולם הזה הם ידעו למה הם נרשמים, אז שיתמודדו".

הם ילמדו בביה"ס מכיל?
"אני ממש מקווה שכן. אבל כמו כולם, אני אצטרך לעבור דירה כדי להיות באזור רישום". 

צילום: שלומי יוסף | איפור: מור בר ל"סולו"