לפני שבועיים בדיוק, בעיצומו של מבצע צוק איתן, פרסמה גל גדות תמונה יוצאת דופן בעמוד הפייסבוק שלה. מי שלימדה אותנו טוורקינג בפרסומת של קסטרו נראתה הפעם דווקא מדליקה נרות עם בתה הקטנה עלמה, שתיהן עוטות כיסוי ראש תואם, מכסות את פניהן בידיהן ונושאות תפילה. "אני שולחת את אהבתי ותפילותיי לאזרחי ישראל", כתבה גדות באנגלית, והוסיפה כי היא מתכוונת "בעיקר לאותם נערים ונערות המסכנים את חייהם כדי להגן על המדינה". גולשים פרו פלסטינים ברחבי העולם ביקרו אותה על הפוסט החד צדדי לתפיסתם; פה בארץ, לעומת זאת, נמלאו מעריציה התרגשות לא רק בגלל הגאווה הישראלית – אלא גם בזכות החיבור ליהדות שהפגינה.
גיבורת העל כחול לבן לא חזרה בתשובה כמובן. היא הצטרפה לאחד ממנהגי הדת הרווחים בקרב נשים יהודיות חילוניות. אלא שהתמונה שפרסמה הייתה רק פרט קטן בתוך תופעה מתרחבת: חילוניות שהחליטו לאמץ לחיקן מנהגים דתיים ספציפיים מאוד. הן לא שומרות שבת, ולא בהכרח מקפידות על כשרות, אבל בוחרות לעצמן כמה ריטואלים מהמסורת, שהמשותף לכולם הוא שהם מנהגים לנשים בלבד, כאלה שמגדירים את התפקיד הייחודי שלה בבית.
מנהג נשי ובולט כזה, שתופס תאוצה בשנים האחרונות, הוא הפרשת החלה: טקס דתי, נשי על פי המסורת, בו בוצעים חתיכה מהבצק של החלה, שורפים אותה ומברכים ברכה. הטקס הזה קיבל זריקת יחסי ציבור לפני כשנה, כשכוכבת מאסטר שף ג'קי אזולאי ניצחה על ערב הפרשת חלה בבית הוריה של בר רפאלי בהוד השרון. "עם ג'קי בערב מיוחד שכלל הפרשת חלה. ויאמרו אמן", כתבה הברבור וצירפה תמונה לצידה של אזולאי. פוסט אחד כזה הוא כל מה שנדרש כדי לעורר טרנד.
"מאז שעשיתי את ערב הפרשת החלה אצל ציפי (לוין-רפאלי) יש המון ביקוש", מספרת ג'קי. "מזמינים אותי לימי הולדת וגם למסיבות רווקות של בנות חילוניות לגמרי. אני לא עושה את הפרשת החלה בקטע דתי ממש, עם כל השלבים המדויקים כמו שעושות הרבניות. לרוב הנשים מה שחשוב הוא רגע הבקשה, שבו אפשר להתפלל ולבקש משהו. כשנשים חילוניות מזמינות אותי אנחנו עושות את הכל באווירה קלילה, ואני גם מבשלת כדי שיהיה מה לאכול עם החלות. כשמדובר על מסיבת רווקות אני מודיעה מראש למארגנות שאם אני באה לא יכולים להיות על אותו השולחן כל מיני בולבולים".
ג'קי לא מתקשה להבין למה נשים רבות כל כך מתחברות אליו: "כשמכינים את החלות עוצרים לרגע שבו כל אחת מתייחדת עם עצמה ומבקשת משהו שחשוב לה וכולן באמת מתרגשות מאוד מהמעמד הזה. הרגע של הפרשת החלה הוא רגע גדול מאוד כי את יוצרת בעצם את הצורך הקיומי הבסיסי ביותר של האדם שבלעדיו אי אפשר להתקיים, אבל עוד לפני הכל את מוציאה מתוכו את החתיכה הראשונה ונותנת אותה לשם. כולנו מחפשים משהו להישען עליו וגם, לא נעים להגיד, זה באמת נהייה אפנתי".
אזולאי מסבירה שהיא לגמרי לא לבד. "דיברתי לאחרונה עם כמה חברות שלי מהברנז'ה של תל אביב על המקווה והייתי בשוק חיי. הסתבר לי שהן הולכות, שהן שומרות נידה ויודעות על זה הכל", היא מספרת, ומסרבת לספק שמות משיקולי פרטיותן, "אלה בנות שלא שומרות שבת ולא מקיימות שום מצווה אחרת, אבל עושות את זה כדי לשמור על הזוגיות, להשאיר את הגחלת ובסופו של דבר – מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".
המעושרת לאה שנירר אימצה גם היא את המנהג לחיקה, ולא מהיום. "אני כבר לא מדברת איתך על הדלקת נרות וקידוש", מספרת שנירר שעורכת בביתה בהרצליה קידוש מדי שבוע, "אני עושה הפרשות חלה והתחלתי ללכת למקווה. אני מגיעה מבית מסורתי, אז אולי זה לא מפתיע, אבל מסביבי אני רואה הרבה נשים מהברנז'ה שבדרך כלל לא שומרות מסורת, שהתחילו לשמור כל מיני מצוות. יש כאלה שלא מדליקות אש בשבת בזמן האחרון. יש גם כאלה שהחליטו לצום בתשעה באב השנה".
לא רק סלבס
לא מדובר רק בסלבס: אור אלתרמן, מייסדת קבוצת הפייסבוק הענקית לאמהות "מאמאזון", המונה מעל 60 אלף אימהות, מספרת שטרנד הפרשת החלה חזק מאוד בקבוצה, וגם נושא שמירת הנידה עולה בה לדיון לא מעט. גם קבוצת הפייסבוק "אימהות מבשלות ביחד" שנפתחה רק לפני כחצי שנה וכבר מונה כ-183 אלף נשים, עוסקת לא מעט במנהג הפרשת החלה הפופולרי והתמלא במהלך מבצע צוק איתן בתמונות של חלות בצורות שונות, שנוצרו במסגרת קיום המנהג. "הגל המשמעותי הראשון היה בשבת אחרי חג הפסח", מספר יערה דולב, מייסדת העמוד. "בתקופה הזאת שכיח מאוד לעשות הפרשת חלה וליצור כמו חלה בצורת מפתח. זאת הייתה הפעם הראשונה בכמות ההיסטרית של נשים שהתגייסו וקיימו את המנהג הזה, למרות שאני בטוחה שלפחות 60 אחוז מהן הן לא שומרות מסורת ולא התכוונו לעשות את זה, אלא פשוט נדבקו מאחרות. עכשיו, עם החיילים החטופים והמבצע, זה חזר. גם בנות שלא יודעות לעשות הפרשת חלה בעצמן מפרסמות מדי פעם שהן מחפשות מישהי שתעשה איתן".
איילה אביתר, מדריכת כלות בת 34 ואם לארבעה, זיהתה דווקא את הצורך במידע על מצוות טהרת המשפחה (נידה ומקווה) והחליטה לפתוח קבוצת פייסבוק מיוחדת לשם כך. מטרת הקבוצה, לדבריה, היא "לימוד פנימי עמוק של כל מה שקשור במצוות הבית, יחסים בין איש לאשתו והקשר האינטימי הגופני ביניהם". "זה התחיל כשמישהי כתבה במאמאזון שהיא לא שומרת מצוות, אבל התחילה ללכת למקווה", מסבירה איילה. "כתבתי לה שיש לי חומר אם היא רוצה ללמוד על המצווה קצת יותר ובעקבות זה פנו אלי נשים נוספות שביקשו שאשלח להן. אמרתי שאם זה מעניין עוד נשים אז אפתח קבוצה. לא האמנתי שבין-לילה יצטרפו מאות נשים. פעם זה היה משהו שבנות היו עושות בשושו. היום לא אכפת לך שהחברים שלך בפייסבוק יראו שאת שייכת לקבוצה של נשים ששומרות נידה".
אחת מאותן נשים שהחליטו לאמץ את מצוות טהרת המשפחה, לטבול במקווה ולשמור נידה, היא פנינית פיזיק אלימלך, אם לשלושה בת 27 מאילת, המנהלת אורח חיים חילוני לחלוטין. "אני מחבקת, מנשקת ולא ישנה בנפרד, אבל אנחנו לא מקיימים יחסי מין ולא נוגעים אחד בשני במשך 14 ימים, עד היום בו אני טובלת במקווה", היא מסבירה ומוסיפה ש"שמירת נידה זה הדבר הכי כיף בעולם כי יש לך 14 ימים שקט מהבעל, אני יכולה ללכת לישון מתי שאני רוצה ואני לא צריכה לחשוב אם כן או לא. זה מוסיף ריגושים כי הוא סופר את הימים עד המקווה וביום שאני חוזרת מהמקווה יש לנו כמו טקס כזה: רואים סרט, שותים וודקה, נהנים מכל רגע, כמו זוג בן 18".
פיזיק אלימלך מסבירה כי המניע שלה למנהג הזה הוא לא דתי. "אנחנו לא מסתכלים על זה כמו דתיים – שעושים את זה כי צריך לעשות את זה. אני שומעת זוגות שרבים בגלל זה ועושים אחד לשני פרצופים. אצלנו זה לא קיים. הצלחתי לגרום גם לבעלי להבין, להראות לו את הכיף שציפייה".
האם זה המלחמה שפקדה אותנו הביאה יותר נשים וגברים גם יחד לאמץ מצוות דת? המרואיינות לכתבה הזו מספרות על התגברות בביקוש בעתות מצוקה לאומית, אבל הרבנית ימימה מזרחי, עורכת דין במקצועה העוסקת בלימוד תורה לנשים, מסבירה שהתופעה החלה הרבה קודם. "כשומרי תורה ומצוות עברנו שנה לא קלה, אבל דווקא המתקפות האלה הן שעוררו עניין. העיסוק הפטרנליסטי של התקשורת בהדרת נשים עורר סקרנות, ומאז אני רואה את הנשים האלה יותר מגיעות בצעדים מהוססים, יושבות בשיעורים שלי בתל אביב ליד דלת היציאה, מוכנות לברוח במקרה הצורך. חלקן בורחות באמת, אבל הרבה מהן רואות נשים שלבושות כמותן, מתיישבות ונשבות בקסם הזה. לפעמים מישהי חילונית מגיעה ומספרת לי איזשהו קושי על יחסי הזוגיות שלה. ואני בקושי גדול ובפחד מלהרתיע אותה אומרת 'אולי תנסי רק פעם אחת ללכת איתי למקווה'. והיא מסתכלת עליי ואומרת: 'הרבנית, את לא מתביישת? את יודעת כמה שנים כבר אני הולכת למקווה?'".
למה זה קורה?
"זה מפתיע גם אותי בכל פעם מחדש. בהתחלה חשבתי שזה בא ממקום נמוך, של לשפר את הדימוי העצמי שלך; לנשים יש נטייה להאשים את עצמן שהן לא רעיות טובות מספיק, לא אמהות טובות מספיק. אבל עם השנים הסתבר לי שזה לא בהכרח נכון. ככל שאני רואה עוד ועוד חילוניות מגיעות לשיעורים שלי אני מבינה שהסיבה העיקרית היא בעצם החיפוש אחר האישה שקצת אבדה לנו, אישה קצת תנ"כית, שלא לומר תורנית. הרי מדברים המון על שוויון בין נשים וגברים, אבל ההשוואה הזאת גזלה מאתנו אינטואיציות חשובות מאוד. אנחנו מחפשות את האישה של פעם, עם האינטואיציות והתובנות הבסיסיות ביותר בזוגיות ובהורות. דווקא ההשוואה הזאת לגברים הקטינו בנו את העוצמות שהיו בנשים פעם".
הרבנית מזרחי מוסיפה כי גם לשינויים במבנה המשפחתי יש חלק לא מבוטל בתופעה. "המבנה המשפחתי נסדק מאוד. אם אפשר היה פעם לפגוש בדברים שסותרים את המשפחה מחוץ לבית, הרי שהיום, באמצעות הטכנולוגיה, הם כולם נמצאים גם בתוך הבית. אני חושבת שאימוץ המצוות האלה על ידי חילוניות והחזרה למסורת הוא גם חלק מהרצון להחזיר את המשפחתיות".
הרבנית מזרחי מתייחסת למה שלתפיסתה מהווה כמיהה לנשיות של פעם, ועם זאת, היא מציינת שלאותם מנהגים דתיים יש הרבה משותף עם כל קבוצות הפייסבוק והקהילות הווירטואליות שנועדו להפיג את הבדידות בעולם של היום. "הציפייה הזאת מנשים להיות גיבורות – לנהל משפחה ובמקביל להיות גם אשת קריירה ולא להיזקק לאף אחד היא חלק מזה. זה נכון שאנחנו יותר חזקות, יותר מלאות עוצמה, אבל הגבורה הזאת היא מאוד בודדה לפעמים. למעשה הכותרת שהייתי נותנת לכל המיילים שאני מקבלת מנשים היא 'בדידות'. אנחנו דור מוכה בדידות ומנהג הפרשת חלה למשל מעניק תחושה מאוד גדולה של שייכות. מצד אחד הוא מכיל את רפלקס ההזנה שיש בנו, כשאת מאכילה מישהו ומשמחת אותו ואנשים גדלים מזה – יש בזה המון עוצמה. בנוסף, זה גם נותן תחושת שייכות גדולה מאוד: שייכות למה? זה יכול להיות לשושלת של נשים ואימהות, יכול להיות לקבוצה של נשים שעימן, ומעבר לזה, הפרשה מהבצק נותנת תחושה שאלוקים נוכח גם בעיסה הדביקה שלנו פה, שנקראת החיים".
"נשים מרוצות מהדגם הישן"
ההסבר של הרבנית אולי נשמע לנו מיסיונרי, מנותק מהמציאות השואפת לשוויון של היום, אבל האקדמיה מאשרת את המגמה. ד"ר דריה מעוז, סוציולוגית ואנתרופולוגית ממכללת הדסה ומהמכללה למנהל דווקא מאששת את טענותיה. "המהפכה הפמיניסטית שהחלה בשנות השבעים, כשנשים יצאו לעבוד, קפאה במקום ואומרים שהיא אפילו חזרה אחורה בזמן", היא אומרת, "היום דגל הפמיניזם עדיין מונף אבל יש גם דגל נוסף ונחשב ללא פחות חשוב – דגל של אמא במשרה מלאה שנחשב מאוד לגיטימי בחברה".
ד"ר מעוז מדברת גם על שתי מגמות סותרות גם במערכות היחסים בין המינים. "מצד אחד רואים מגמה של ליברליות מאוד גבוה שנשים יוצאות 'לצוד' ו'לכבוש' גברים, שוכבות איתם בפעם הראשונה, מקסימום שנייה ולאישה מותר לרצות סקס בדיוק כמו גבר, להחליף בחורים וכו'. מה שמאוד מוזר זה שאותה מגמה הולכת יד ביד עם איזושהי חזרה לשמרנות מסוימת, שהיא מעין חזרה אחורה מבחינת התפתחות חברתית. חזרה לזוגיות מסורתית שמגדירה מהו תפקיד האישה ומה תפקיד הגבר", היא מסבירה. "לפני 6-7 שנים כשהייתי שואלת סטודנטיות איזה גבר הייתן רוצות הן היו נותנות מגוון תכונות וכשנשאלו לגבי כסף היו אומרות – שזה תמיד טוב שיהיה אבל לא מהווה פקטור בבחירה. היום, רוב הבנות אומרות בצורה הכי גלויה 'אני רוצה גבר עשיר, שיפרנס אותי, אני לא רוצה לעבוד ומעדיפה להיות בבית עם הילדים'. אפשר לראות שהרבה נשים מרוצות מהדגם הזה הישן של המשפחה, יש פה חזרה אחורה לאיזה דגם מסורתי. גם בחיפוש אחר בן זוג שעונה על הסטראוטיפים וגם בתוך הזוגיות עצמה. סקרים עדיין מראים שחלוקת התפקידים בבית היא לא שוויונית ולא הוגנת ושיותר מזה, הרבה נשים גם לא היו רוצות שחלוקת התפקידים תהייה יותר שוויונית והוגנת. זה אפילו היה דוחה אותן שגבר היה עושה דברים כאלה שנחשבים לנשים".
אימוץ מצוות הדת, היא מסבירה, בהחלט יכולה להיות חלק מזה. "אישה דתיה סביר שתקיים מנהגים מגדריים דתיים, אבל אם את חילונית ויש לך את כל האפשרויות לנהל דגם של זוגיות שוויונית, ואת בוחרת לשמור על התפקיד שלך, לקיים את המנהגים המאוד מגדריים האלה, להביא יותר ילדים, ולעשות כל מיני פרקטיות שמשמרות את הדפוסים הללו, כנראה שזה הדפוס שאת רוצה לאמץ", היא אומרת ומציינת שקבוצת הפייסבוק הענקית "אימהות מבשלות ביחד" מצביעה בדיוק על אותה התופעה.
יערה דרור, מקימת הקבוצה, מסרבת לקבל את האמירה לפיה הקבוצה שהקימה מהווה צעד אחורה מהפמיניזם. "אני דווקא רואה את הקבוצה הזאת כמקור להעצמה נשית ולא כמשהו מחליש. מקום נעים וחם שאפשר לשתף ולחלוק דברים, שבו נשים שמפרגנות אחת לשניה", היא אומרת ובכל זאת מודה ש"אם היית שואלת אותי דווקא לא הייתי מתנגדת לחזור מאה שנה אחורה, אפילו רק כדי לראות איך זה. אין ספק שאנחנו הרבה יותר מתקדמות ומתפתחות היום, ובכל זאת, אני חושבת שיש משהו שהוא מאוד יפה באותנטיות של פעם, כשהבעל דג דגים והאישה מבשלת אותם. מה יותר נכון? אין לי תשובה לזה. כל עוד יש הסכמה בין בני הזוג – כל אחת צריכה להיצמד למקום שמתאים לה".
סייעה בהכנת הכתבה: סיון אייזנברג