לפני חצי שנה כרעתי ברך. במרפסת חדר המלון האהוב עלינו, בידיים רועדות ועם חשש קל להתקף לב (או שלשול חריף) הגשתי לרועי את הטבעת הכי חשובה שקניתי בחיים שלי.
לפי חודשיים התחתנתי. 180 חברים ובני משפחה הגיעו בשישי בערב לוודא שזה אכן קורה. באירוע בלי רב, בלי כתובה בארמית, עם שתי כוסות שבורות והרבה מאוד שרימפס חגגנו את האהבה שלנו.
לפני חודשיים מינוס יומיים התעוררתי והבנתי שאני בבעיה. כי למרות שהצעת הנישואים והחתונה שלי זעקו "איזה כיף ומודרני בשנת 2017", ולמרות שעשיתי כמעט את הכל אחרת, בתיבת ההודעות שלי בפייסבוק חיכתה לי הזמנה ליום הולדת שכללה את ההקדשה האישית, "אשמח לראות אותך ואת בעלך. הוא נראה איש מקסים, בעלך".
זה היה מוזר וזה היה מעצבן. אמנם התחתנתי עם האיש, רציתי את המאורע הזה שמפריד בין עוד זוגיות לבין ה-זוגיות, להצהיר שהוא שלי ואני שלו, בתקווה לנצח. אבל המילה הזו, בעלי, באה לי רע. הלו, התבלבלת, רציתי לענות לשולח, אמנם אני שרופה לגבר שלי על האחוריים ומוכנה לגזוז את ציפורני רגליו בשיניים, אבל האם במעמד החלפת הטבעות התחדשתי גם בקולר? האם אני פרה באחו עם מספר צרוב על הבשר? האם לוהקתי לעונה השנייה של ״סיפורה של שפחה״ ושכחו לעדכן את הסוכן שלי?
"בעלי". מילה שמחרמנת אחת, ולגמרי מחרפנת אחרת. חלק מהנשואות הטריות מגלגלות אותה על הלשון בעונג, כאילו כל חייהן חיכו לרגע שבו מעמד הרווקה יוחלף במעמד של יורקשייר טרייר אסירת תודה. הנשואות הוותיקות, לעומת זאת, בכלל לא מתעכבות עליה. מבחינתן זו מונח טכני, כמעט בירוקרטי. בעלי יתקן, בעלי ישלם. וזה קצת חבל, כי מקורה של המילה בעל הוא במילים בעלות ובעילה, שתי מילים המעידות על התפיסה שאם יש לך ואגינה, התחת שלך שייך למישהו אחר.
חראם על רעך, רחמים על אישך
עוד בימי קדם, לפני שנישאה - האישה הייתה רכושו של האב. החתן המיועד היה מבקש את ידה מאביה, ולאחר שזה נתן את ברכתו היא הפכה לרכוש החתן. בטקס החתונה היהודי-אורתודוקסי, הבעלות הזו באה לידי ביטוי בשטר הכתובה: שטר קניין משפטי שבו נקוב המחיר על העברת הבעלות הזו בזוזים, ועליו חתומים האב, החתן, אבי החתן, הרב ושני עדים זכרים. איפה האישה? בדיוק במטבח, כנראה.
״ואיפה בעלך?״ שואלת אותי חברתי למשרד, ושתינו צוחקות כשאני עונה ש״בעלי בעבודה, קונה ביטקויין״. איכשהו, בין חברות, המילה הזו מחליקה קצת יותר טוב בגרון. מעין שיח פנימי תוך גזעי שבו הקבוצה המדוכאת מנכסת לעצמה ביטוי מעליב. כמו שרק אפרו-אמריקאי יכול לפנות לחברו השחור בכינוי המבזה "ניגר", וכפי שהביטוי הטראמפי ״Nasty women״ (אישה מרושעת) הפך בהפוך על הפוך למחמאה פמיניסטית, כך גם המילה בעלי נשמעת טוב רק כשהיא נאמרת בין אישה לחברתה. אבל כשהחשמלאי שואל מתי בעלך יחזור, או כשסוכן הפנסיה מבקש שאתייעץ עם בעלי ואחזור אליו? לא מגניב. בטח לא בשנה שבה קמפיין metoo הוכיח עד כמה כבד המחיר שגובה תחושת הבעלות הזו. האשטאג ויראלי זה אחלה, אבל בואו לא נשכח שגם את התפיסה שמותר לתפוס בפוסי - יצרה השפה.
ומהן החלופות שמציעה השפה העברית למילה בעלי? האקדמיה ללשון קיבלה לא מעט פניות בנושא, ופרסמה מאמר שמפרט את האופציות. כולן מגובות במקרא (כי אפילו בתקופת האבן היו אנשים רדיקליים שסברו שאישה היא בת אדם) וכולן גם יוציאו אותנו דודות. בין המועמדות: רעי - על משקל רעיה בשיר השירים; זוגי - לשון חכמים בהשפעת הארמית; איש בריתי (מלאכי ב', י"ד); ואישי - פתרון שסיפק הנביא הושע באומרו ״והיה ביום ההוא נאם ה׳ תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי״ (הושע ב', י"ח). האחרונה הייתה האופציה המועדפת על דוד בן גוריון, ששיגר ב-1953 מכתב לשר האוצר ובו ביקש להחליף בטופס ממשלתי את "בעלי" במילה "אישי". ״במילה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה שאינה הולמת את כבוד האישה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש״ כתב בן גוריון, הלך לעשות עמידת ידיים בים, ושכח לעשות פולו-אפ לנושא.
״יאללה, יא טרחנית, לכי הביתה למצוץ לבעלך״ יכתבו הטוקבקיסטים. ואני אומרת: מוצצת, אבל לא לבעלי. במקום זה אמרו ״לכי הביתה לענג לאישך״, כתבו ״את אישה רעה, חראם על רעך״, פסקו ״בטח סמולנים, את וזוגך״. רק אל תקראו לו בעלי. כי אין לי בעל, אני בת אדם, לא ספה, ואין יהלום גדול מספיק כדי לשנות את זה. בינתיים, עד שלא אמצא מילה מספיק טובה שתפתור אותי מלהסביר לזולת שאנחנו בני זוג שסיימו לצאת קבוע והחליטו להיות משפחה, אציג את רועי בתור החבר הכי טוב שלי, שזו ללא ספק דרגה אחת מעל חבר שלי. והרי כולנו יודעות שהחבר הכי טוב שלך, גבוה וחזק ככל שיהיה, לעולם לא יביט בך מלמעלה.