בעוד שלושה שבועות אני אמורה לנסוע לחופשה ארוכה בגוואטמלה, יחד עם יפתח וקינן. אני מניחה שאני אמורה להתחיל להתרגש מעכשיו, לתכנן את הכיף שצפוי לנו, לרצות שזה כבר יגיע. במקום זה אני מוצאת את עצמי נזכרת בתקופה הרבה פחות מהנה בחיי: הימים הרחוקים שבהם הייתי על מדים.
התגייסתי לצה"ל בתקופת האינתיפאדה השנייה, שבועות לפני נפילת התאומים. לקראת סוף הטירונות הגיע למחנה זיקים אוטובוס גדול, שהסיע אותנו למרכז ירושלים כדי שנעזור למגב"ניקים לשמור על בטחונה של העיר. העזרה: לשרת כדחלילות יפות עם כומתת חתולה ואם-16 ארוך. חילקו אותנו לזוגות, ובכל יום צוותנו ללוחם אחר והוצבנו בנקודת סכנה אחרת. איצטדיון טדי, המדרחוב, מחנה יהודה. מדי פעם מישהו שכח את שקית העגבניות שלו בתחנת האוטובוס, והתפקיד שלי ושל חברתי היה לסגור את הרחוב עד שיגיע חבלן. "לא אדוני, אתה לא יכולה לעבור פה עכשיו. למה? כי אני בת 18 עם קפ"ק וככה אמרתי".
אני זוכרת שעמדנו ליד הכניסה לשוק ושקשקנו מפחד. נראינו כמו שנערות בנות 18 נראות, כשהנשק והמדים - במקום לבגר אותנו - רק חידדו עוד יותר את גילנו הצעיר והרקע הבטוח והסלחני שממנו הגענו. אני בוגרת מגמת תיאטרון, היא ביולוגיה. מה לנו וכל זה? היה אז אוקטובר או נובמבר, ירושלים כבר התחילה לקרר את העצמות וסבלתי נורא, הסוחרים הוותיקים ריחמנו עלינו ונתנו לנו תפוחים וכל מיני פינוקים כדי להמתיק את הזמן. למזלי הייתי מאוהבת מעל הראש במפקד שלי, והלינה באכסניה, במקום באוהליי מחנה הטירונים, נתנה איזו תחושה של "יש מצב". לא היה מצב. אחרי שבועיים של העמדת פנים שאנחנו גיבורות וקשוחות החליפו אותנו באחרות.
אני לא בטוחה שהתקופה ההיא הולידה את פנטזיית הגיבורה שלי. יכול להיות שגם אילו הייתי נשארת להשתמט על הספה בבית המשפחה בכרמיאל, הייתי מפתחת את הסינדרום הזה. אבל בשורה התחתונה: לירושלים נכנסתי עם קול אחד בראש, ויצאתי ממנו עם שניים - אני, ואני בגרסת הקומיקס שלי. מאז, בכל פעם שהייתי עולה על אוטובוס או סתם מתכוננת לשינה, הייתי מדמיינת שאני הקטנה מזהה מחבל בתחפושת. תמיד הספקתי לנטרל אותו ברגע האחרון, בעזרת הגז המדמיע שקיבלתי מצה"ל ושמעולם לא למדתי לתפעל. בחלום אחר האוטובוס כן התפוצץ, אבל הספקתי לחלץ את עצמי בחיים יחד עם תינוק קטן שאמו מתה מיד. "האם את מתכננת לאמץ את הילד?" שואלת אותי מיקי חיימוביץ', ואני מבינה שלמרות שעוד אין לי עשרים, גם אין לי גם ברירה. "זה מה שכל אחד היה עושה", אני מצטנעת.
בזמנו חרדות עוד לא היו טרנד, כך שלא ידעתי אפילו שיש לי חרדות. פשוט הרגשתי שאם אני אתסרט את המוות שלי - זה ימנע את התממשותו. וכדי שהחיסון הזה יהיה אפקטיבי, אני חייבת לחשוב על כל האפשרויות שאני יכולה להיפרד בהן מהחיים בצורה אלימה. בהתחלה דמיינתי מחבלים באוטובוסים, ואז דקירות ופצצות וסתם תאונות. אחר כך הדמיונות יצאו מבין כתלי האוטובוס, והצלחתי בחלומותיי לבלום חדירה של מחבלים לכל יישוב בישראל. גיבורת העל של האינתיפאדה השנייה.
ערב אחד, כמה חודשים אחרי שהשתחררתי, הטלפון שלי התחיל לירות צלילי התראות בזה אחר זה. "הצרפתי מת! הצרפתי מת!". חשבתי שזו איזו בדיחה, אולי טעות במספר. אני לא מכירה צרפתים. בשיחת טלפון חברה מהצבא סיפרה לי שהיה פיגוע ענק מחוץ לצריפין, וחבר שלנו, מישהו שמאוד אהבנו, נרצח יחד עם בת הזוג שלו כשהם יצאו לקנות לאמא שלה מתנה. מחבל התאבד בתחנת האוטובוס מחוץ לבה"ד 7. אף פעם לא חשבתי על מחבל מתאבד בתחנת האוטובוס מחוץ לבה"ד 7.
לילה עם חוטפי ילדים ותניני ענק
אחרי האבל קול האסון הפנימי קצת נרגע, אבל עדיין מצא סיבות להתעורר, והפעם גם בלי פנטזיית הגיבורה המנחמת. אחרי אסון הכרמל, למשל, שרפתי את יפתח ואותי בכל לילה, וניסיתי לחשוב מאיזה חלון נקפוץ במקרה של דליקה בבית. כששוטרים חיפשו בתל אביב את המחבל נשאת מלחם, בניתי תוכניות שלמות למקרה שהוא יסתתר אצלנו בבניין. הקול הזה ליווה אותי גם באירועים הרבה יותר אישיים ומשמחים: בשבועות שלפני הטיול הגדול הקודם שלנו, במזרח, הרגתי אותנו ערב ערב - התרסקות מטוס, שוד אלים, נפילה מצוק. לפעמים הדמיונות האלה היו מכים כמו ברק: לא סיפור עם מבנה ואפשרויות מילוט, אלא קפסולה של מחשבה על סוף, שהיה די בלחשוב עליה כדי לבכות. זה אולי נשמע קיצוני, אבל אני מרכזת כאן דמיונות של שנים. רוב הזמן אני מסתובבת בעולם במצב צבירה נורמלי למדי. על סרטן, נניח, אני כמעט ולא חושבת בכלל.
כשנכנסתי להריון התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה לשלוט טוב יותר בחוויות האימה שלי. פחדתי שהדאגה לילד תגרום לי לחצות את הגבול שמפריד בין סטרס מתקבל על הדעת לשיגעון ובלהה משתקת. התכוננתי לאפשרות שההורות תשנה את הכימיה שלי, את המוח שלי, אבל לרווחתי הגדולה נשארתי שפויה. חוץ מהפעמים שבהן הוא רץ מהר מדי בקרבת כביש, אני לא מרסנת את הבן שלי יותר מדי. יש אמנם הרבה "קינן תיזהר", אבל מעט מאוד "תרד משם". אם אני לא רואה סרטים כמו "מנצ'סטר על הים" או פותחת הודעות פוש על ילדים שהמטפלת מתעללת בהן, אני יכולה לעבור חודשים מבלי לדמיין טפו טפו טפו אתם יודעים מה.
בזכות הנורמליות הרגשית הזאת הצלחתי לתכנן יחד עם בן הזוג שלי את הטיול הראשון שלנו כמשפחה. קינן בן שנתיים, הוא הולך ומדבר, ואנחנו מרגישים מספיק בטוחים לצאת להרפתקה קטנה במרכז אמריקה. אני יודעת שכשנגיע לשם נבנה שגרה של טיול, וקצב הלב שלנו שם יהיה בדיוק כמו פה. הבעיה היא שבשבועות האחרונים, רגע לפני שאני נרדמת, אני שוב זורקת אותנו ללב ים אחרי שהמטוס נפגע. שוב פוגשת שודדים חמושים בסכין, ועכשיו גם חוטפי ילדים ותניני ענק. דמיונות האימה כבדים, ואני מוצאת את עצמי שוקעת איתם, קשורה ברגלי. רק כשאני מגיעה למקום הכי נמוך והכי נורא של הפחד, אני יכולה לבעוט למעלה לאוויר.
ברגע שאור ראשון חודר לבית, אני מתנרמלת. הסיוטים הם כבר לא של חיים ומוות, אלא איך להעסיק ילד בטיסה של 16 שעות. האימה היא מפני ביורוקרטיה במשרד הפנים, או מטיול באמצע הג'ונגל שבו הסוללה של האייפד נגמרת. אני מעבירה עוד יום בעבודה, חוזרת הביתה, משחקת עם קינן ומתנהגת כרגיל. ואז מגיעה השעה חצות, קצת יותר או קצת פחות. כל הבית חשוך ושקט, יפתח לידי כבר רפוי וכבד משינה. ואני יודעת שאם לא אגע בו עכשיו וארגיש את הגוף שלו עולה ויורד עם הנשימות, אצא מדעתי. אני שמה את היד שלי על הכתף שלו, ורק אז מצליחה להירדם.