40 נשים נוסעות באוטובוס. המארגנת תופסת את המיקרופון שמותקן לצד הנהג ומתחילה להקריא מתוך הטלפון הנייד בקול רך ואיטי: "אני מניחה את ראשי על גב הספה הנוחה ועוצמת את עיניי. אני זוכרת היטב את מגעו של יונתן, את גופו שנדחף אליי. אני מרגישה את הגירוי המתעורר בין רגליי ומניחה את הכוס על השולחן. אני פותחת מעט את רגלי, מחזירה את ראשי למצבו הקודם -".
האוטובוס נותן קפיצה וכולן קופצות יחד איתו בצווחות גיל. "הרגת את הנהג הרגת!", צועקת מישהי, אבל המארגנת ממשיכה: "הוא היה קשוח ובאותה נשימה עדין...".
"אנחנו רעבות, באמא שלך", צועקת אחרת וגוררת גל צחוק חדש.
"אני מעבירה את ידי השנייה על ירכי ומעלה אותה אט אט אל בין רגליי...".
האוטובוס נותן סטייה חזקה ימינה. הנהג כמעט עולה על המדרכה.
40 נשים משתוללות משמחה, הצחוק הקולקטיבי מרעיד את חלונות הרכב.
"אם למות, אז עם יונתן", צועקת מישהי.
האוטובוס נעצר. 40 נשים נשפכות ממנו החוצה כמו חרוזי סברובסקי עליזים, ממשיכות לצחוק. הנהג עומד ליד הדלת בחיוך נבוך, אבל רחב.
יצרים יש אפילו בדימונה
אנחנו בספרייה העירונית של אילת. זה היום הראשון של כנס הספרות הארוטית "רומנטיקה בנדידה", סוף שבוע אילתי של מפגש בלתי אמצעי בין סופרות למעריצות מכל רחבי הארץ. ביחד הן יבלו, ייצאו לשיט, ישתתפו באירוע חתימה על ספרים. יש חידונים, יש תחרות נושאת פרסים, יש הרצאות ויש אפילו מסיבת פיג'מות בחדר של יולנדה הירש סופר, המארגנת ומי שסידרה לנהג אוטובוס אחד את הנסיעה של חייו.
הספרניות נראות מרוצות להפתיע מההמולה כשאנחנו זורמות לתוך חדר פנימי גדול עם מדפים עמוסי ספרים. במרכז מונחים שולחנות עם שמות הסופרות האורחות וברקע מושמע השיר Nothing's Gonna Change My Love for You"".
הסופרות מתחילות לפזר את מרכולתן על השולחנות. עורכת הדין טל לביא מציגה את הרומן הראשון שלה, "לפרוש כנפיים". היא עצמה, בגב חשוף עם קעקוע פרפר על הכתף, מופיעה על הכריכה. זה סיפורה של אביטל, גרושה תל אביבית בראשית שנות ה-40 לחייה שנותנת דרור לפנטזיות שלה בעזרתו של עומר, גם הוא גרוש וגבר שהפסיק להאמין באהבה. שניהם יוצאים למסע חושני חוצה גבולות ומערבולת תשוקה רוויית אתגרים.
"זאת אני שפרשתי כנפיים", תספר על עצמה לביא מאוחר יותר. "זה קרה כשאבא שלי היה חולה מאוד והייתי צריכה להחליט החלטות קשות מאוד. כדי לברוח מזה התחלתי לכתוב דברים בטלפון הנייד שלי - פנטזיות, דברים שכלואים עמוק בבטן. כשאבא נפטר החלטתי שחיים רק פעם אחת ואני רוצה לכתוב. כך נולד הספר הראשון שלי".
"לפרוש כנפיים" חולק שולחן עם עותקים של "כוונות נסתרות" מאת קרן גונן רופין. זה סיפורם של יריב הנדל ומושא תשוקתו, רותם דרור. למרות שמדובר רק בספרה הראשון של גונן רופין, שמו של הנדל כבר הולך לפניו. לא מעט מעריצות זורקות את שמו לאוויר, מהללות את יופיו. "איזה חתיך, סקסי", אומרת אחת מהן.
אריאלה (שם בדוי) כותבת רק שנתיים וחצי, אבל זקוקה לשולחן שלם כדי לפרוש את הביבליוגרפיה האישית שלה: היא כתבה כבר 18 ספרים. אחד שזוכה לאהדה גדולה בקרב משתתפות הכנס הוא סיפור אהבתם של גבר ואשה בעלי משקל עודף. הטוויסט: הוא היה פעם החתיך של השכבה ואירועי חיים עגומים הובילו אותו לאכילת יתר.
"לא קראתי ספרים מימיי ולא רציתי לכתוב, אבל יש לי ילד עם קשיים רפואיים וראיתי בקבוצה של הורים שיש הרבה דברים שהם לא יודעים ואני כבר למדתי. לילה אחד התיישבתי לכתוב וכשסיימתי היה בוקר ולא שמתי לב איך כתבתי 120 עמודים", מספרת אריאלה על הנסיבות שבהן נולד ספרה הראשון. מאז שנפתחה לה הצ'אקרה של הכתיבה היא מתקתקת ספרים בקצב מסחרחר ("כל הכבוד, איזה הספק", מריעות לה הקוראות שיושבות מולה על כיסאות פלסטיק).
אריאלה עוסקת בארוטיקה עם אופק ברור של אהבה. בספר אחד היא מבטיחה לקוראים שדרך סיפורו של רווק הולל שלומד את ערכה של אהבה - הם יעברו מסע מטלטל אל תוך עצמם שבמהלכו יצופו לתודעתם כל האהבות והתשוקות שלהם.
מירב ישראל לוין, לשעבר שוטרת תנועה וכיום מורה למתמטיקה בבית ספר יסודי, כתבה שני ספרים – "תחנת ביניים" ו"תחנה סופית" - על בר לביא, סטודנטית למשפטים שהיא גם ברמנית קשוחה שמקבלת הצעה להיות סוכנת משטרתית כדי להפיל משפחת פשע. על הדרך היא פוגשת את כפיר, אהבת נעורים שלא כבתה, אלא שלשניהם יש סודות ואהבתם בסכנה. "אני לא יכולה פתאום לעשות רומנטיקה מתוקה", היא עונה לקוראת ששואלת אם כותבים רק מהלב או בניסיון לענות על ביקוש לז'אנר מסוים.
גם לישראל לוין היו מורכבויות רפואיות במשפחה. היא החלה לכתוב כשחיפשה מפלט ודרך התמודדות עם הכאב. "חשוב לי שיידעו שאני לא הדמות שלי, שאני לא בר", היא תספר בהמשך. "אני חיה במקום קטן, בדימונה -".
"גם בדימונה מזדיינים בתחת", תקטע אותה אריאלה.
אישה מבוגרת הגיעה לאילת במיוחד מארה"ב. היא פנסיונרית, יש לה ילדים גדולים והיא כותבת שירה ארוטית להנאתה. היא מקריאה לי את אחד מהם: "מגע ידך על עורי מעביר בי חום/ צמרמורת עוברת בי מציפייה./ אני מתחננת אליך בלי מילים/ מבט אחד בעוצמתך גורם לי להמשיך הלאה לעבר הנקודה".
להתעורר לתוך נשיקה צרפתית
יולנדה הירש סופר כתבה כבר שמונה רומנים ארוטיים. הראשון שלה, "גן עדן בשערי הגיהינום", מספר על צעירה שמגלה שהיא בת למשפחת פשע ומחויבת לרשת את העסק. הגיבורה היא נערה בעלת שפתיים בשרניות שמתמודדת עם גורל אכזר וחוויות מין מפורטות. הנשים של ילנדה הן מלכות, שולטות; הגברים מוצלחים וחזקים מאוד, אבל בחדרי חדרים אוהבים להיות נשלטים, גם אם לא מקבלים מיד את הצד הזה בתוכם: "אני לא נשלט! אף אחת לא תוריד אותי על ארבע. אני שולט בכלכלה, באלפי אנשים ובעשרות חברות. אני אוכיח זאת לטיגריס. אני שולט. השולט!". אומר אחד מהם ברומן אחר שלה, "סורגי התשוקה חלק 2".
ז'אנר הרומן הארוטי הוא גלגול מודרני של מה שנקרא פעם "רומן למשרתות". זאת הייתה סוגה שאנשים, בעיקר נשים, קראו בסתר (כי ארוטיקה, או כי ספרות גבוהה זה לא). נקודת המפנה הייתה בשנת 2011, עם "חמישים גוונים של אפור": ספרה של אי.אל ג'יימס, שם העט של הבריטית אריקה לנרד, הגיע למקום הראשון ברשימות רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" ושל "אמזון" בדרך למכירות של 65 מיליון עותקים ב-37 מדינות. זה היה הרגע שבו הז'אנר כולו נעשה לגיטימי. כיום עמוסות רשתות הספרים בכותרים שלא מתביישים או מתיימרים להיות משהו מלבד יצירות ארוטיות, ומושכים קוראים – בעיקר קוראות – שלא מסתירים את חיבתם לסוגה.
מספיקות מספר שעות במחיצת משתתפות "רומנטיקה בנדידה" כדי להבין שהאהבות הספרותיות הלוהטות הפכו למושא חלומותיהן של הנשים שקוראות עליהן. במובן מסוים הן מודדות את חייהם הסוערים של הגיבורים כמו שהן מודדות בגדים שראו על דוגמנית בפרסומת, כפי שהן מדמות את עצמן מתנשקות נשיקות צרפתיות ברגע שהתעוררו, לפני שצחצחו שיניים. זאת פנטזיה אסקפיסטית שחלק מההתענגות עליה נובעת בדיוק מהיעדר הקשר בינה לבין החיים האמיתיים, וזה נכון לגבי הקוראות כמו שזה תופס לגבי הכותבות.
"חמשים גוונים" לא רק פתח את הסכר, אלא גם יצר תעשייה. בישראל, בתקופה שבה המו"לות נתפסה כעסק דועך, קמו הוצאות ספרים פרטיות-מתמחות שהחלו לתרגם את מיטב הספרות הארוטית. הלהיטים הגדולים הראשונים היו "טרילוגיית מונעים" מאת קיי ברומברג, טרילוגיית "הגבר הזה" של ג'ודי הלן מילס וסדרת "האהבות" של סמנתה יאנג. ההצלחות המיובאות עודדו יוצרות מקומיות כמו ליליאן נחום ("ללא פחד, השפעה רעה"), יהודית ציפורי ("קווים אדומים", "הכחול שבעינייך") ושרון חיון גינת (סדרת "הלביאה הלוחמת"), לצד רבות אחרות שכבר ביססו לעצמן קהל קוראות. "יוצאים המון ספרים. בחודש ממוצע יכולים להיות ארבעה-חמישה וכבר היה חודש שיצאו עשרה", אומרת גלית אוזן, סמנכ"לית שיווק של הוצאת הספרים "אינדיבוקס" וחובבת הז'אנר בעצמה.
הארוטיקה הספרותית פורחת בגרסאות דיגיטליות וקבוצות פייסבוק משמשות מקום מפגש לעשרות אלפי המעריצים (שוב, בעיקר מעריצות), אבל ספרי נייר עדיין נמכרים היטב, ואירועים כמו "רומנטיקה בנדידה" עונים על הצורך של הסופרות והקוראות להיפגש גם בעולם האמיתי. למעשה, הרעיון לכנס באילת החל בקריאה נרגשת בפייסבוק של מעריצה שהתלוננה על כך שכל המפגשים בין קוראות לסופרות נערכים במרכז הארץ, והפריפריה כרגיל מקופחת. יולנדה הירש סופר הרימה את הכפפה, סידרה דיל עם מלון, שכרה אוטובוס ויצרה במו ידיה אירוע שבמהלכו שמעתי יותר כינויים לאיברי מין משידעתי שקיימים.
54 עלילות של זימה
ליד ספריה של הירש סופר אני פוגשת את נועה, בת 38 מראשון לציון, עובדת בהנהלת חשבונות ואולי המעריצה הישראלית השרופה ביותר של ספרות ארוטית. "יש לי 900 ספרים בבית, לא כולל מה שיש במחסן של ההורים", היא מתגאה. "בטלפון יש לי קובץ אקסל עם רשימה של כל הספרים. בדרך כלל אני מסתובבת עם הרשימה מודפסת, כדי שאם אכנס פתאום לסטימצקי לא אקנה ספר שכבר יש לי. זה קרה לי תשע פעמים". היא מראה לי את הקובץ; מופיעים בו כותרים של הסופרות שאיתנו וניכר שהמועדפת עליה היא הירש סופר. למפגש איתה הגיעה נועה עם מתנה: דובי ענק שבטנו מעוטרת בשיר שכתבה נועה. המילים כוללות את שמות ספריה של הירש סופר: "זהו סיפורה של אישה חזקה מתמיד, שאותה העולם במבחנים מעמיד…".
קראת את כל הספרים שלה?
"ברור. אחד קראתי אפילו לפני שהוא יצאו לאור. יולנדה אמרה שהיא סיימה לכתוב ואני יכולה לקרוא אצלה בבית על המחשב. בשמונה בבוקר של יום שבת התייצבתי אצלה ובשעתיים גמרתי הכל".
נפגשתן גם בהזדמנויות אחרות?
"באחת ההשקות של הספר שלה. באתי בבגדי עור וקניתי שוט בחנות מין. הסתבר שזה שוט לפטמות, כי מה אני מבינה בזה".
מה את קוראת עכשיו?
"אני קוראת 54 ספרים במקביל".
הסופרת החביבה על נועה קוטעת את השיחה שלנו: המשתתפות מתבקשות להוריד אפליקציה כדי להשתתף בחידון בקיאות ברומנים של הסופרות בפאנל. המשתתפות מוחאות כפיים לעונות נכונה. "אני בכוונה לא משתתפת בחידון", אומרת נועה כשאני שואלת למה היא נשארת מחוץ לעניינים. "ממילא קראתי את כל הספרים וגם זכיתי בחידון אחר".
המסירות של נועה לסוגה יוצאת דופן, אבל ברור שגם המשתתפות האחרות ב"רומנטיקה בנדידה" לגמרי חיות את הנושא. ביום שישי, כשהחבורה עולה על יאכטה תחת שמיים חלביים והקברניט משמיע בפול ווליום שיר דכאוני על אהבה שאיננה, אחת מהנשים אומרת לחברתה: "את יודעת מה זה מזכיר לי? את הספר 'אהבה בין הגלים'. יש שם אחד, סקיפר, חתיך הורס. תראי מה אנחנו קיבלנו פה", היא מצביעה לעבר הגברים שעובדים על היאכטה. השנייה מהנהנת מתוך היכרות למשמע שם הספר ומצקצקת לאות הזדהות מול הגברים הרגילים למראה.
כאמור, שום קשר בין הבדיון למציאות.
תהיה גבר, תצמיד אותי לקיר
זה שיט קצר. 45 דקות של המון סלפיז, הרצאה של הירש סופר על סאדו-מאזו והיאכטה כבר עוגנת מחדש. אנחנו ממהרות לסניף "צומת ספרים" שבו ייערך אירוע חתימה של ספרים לתושבות העיר והסביבה, אבל מישהו התבלבל בשעות והמקום פחות או יותר נטוש. הנשים מתפזרות בחבורות לשופינג.
"אני הולכת למקס סטוק עם בעל של חברה", אומרת אישה בשם קארין. הבעל המדובר מתנדנד מצד לצד בחוסר סבלנות. זו הפעם הראשונה שנחשף כאן גבר; בני זוג אינם מורשים להשתתף ומי שהגיעה עם בעל או חבר נפגשת איתו רק בארוחות ובלילות.
"יאללה, בגללך אני לא אספיק למקס סטוק", מזרז הגבר את קארין.
"מה יש לך ממקס סטוק?", אני שואלת.
"מה יש לכן מספרים?", הוא עונה. "את אוהבת ספרים, אני אוהב מקס סטוק. זאת חוויה בשבילי, יותר טובה מספרים. אני הולך בין המדפים ונרגע".
כמה מהמשתתפות מוותרות על הקניות ונשארות בצומת ספרים. אני מנצלת את הזמן ושואלת מה מושך אותן לרומנים הארוטיים.
"הזוגיות שלי השתפרה מאז שאני קוראת את הספרים האלה", אומרת אורית. "בספרים האלה הגברים הם מושלמים ברמת על, לא קיימים כאלה במציאות, וזה גרם לי יותר להעריך את מה שיש לי בבית. אנחנו ביחד 12 שנה, אבל מבחינה זוגית ומינית אנחנו חווים עכשיו את התקופה הכי טובה".
מירי מחזקת בסיפור מהחיים: "בעלי אמר לי פעם, 'למה אנחנו לא עושים סקס כמו בספרים שלך?'. שאלתי אותו: 'יש לך אופנוע? לא. יש לך מרפסת סגורה? לא. אתה יכול להרים אותי על קיר? לא. אז בגלל זה'. מיד אחרי זה הוא נרשם לחדר כושר. יום אחד הוא בא אליי, מרים אותי, מצמיד לקיר ומוריד. 'את רואה, אני כן יכול להרים אותך על קיר'".
"גם אצלי ככה. פעם המשחק המקדים שלנו היה עשר דקות, היום 45. הבנתי שבעלי צדק בדרישות שלו לגיוון בחיי המין", מדווחת רויטל.
הספרים, מתברר, לא תורמים רק לחיי המין. חלק מהנשים מוצאות בהם נחמה גם לטרגדיות אישיות. "זאת הפעם הראשונה אחרי תשעה חודשים שאני יוצאת מהבית", אומרת ויקי, באמצע שנות ה-40 שלה. "הילד שלי דקר מישהו, היה עצור בבית, ואני הייתי חייבת להיות איתו. ביום ראשון יש לו דיון והוא ילך לכלא לשנתיים וחצי. עד שלא קראתי את הספר 'אסיר עולם', הייתי מלאה בכעס עליו ועל עצמי, תחושת כישלון שלא גידלתי אותו טוב. הספר הזה פתח לי את העיניים ונתן לי נקודת מבט שונה, הפסקתי להיות שיפוטית. זה ממש עזר לי להבין מה עובר עליו".
על מה הספר?
"על גבר שיוצא מהכלא וכולם נרתעים ממנו ורק אישה אחת מקבלת אותו. את יודעת, זה רומן ארוטי".
מה קדם למה, האמא או האשה
אולם ההרצאות של המלון מלא בלונים עם הלוגו של "רומנטיקה בנדידה" והבופה מלא עוגות פרווה. הסופרות לוקחות את המיקרופון כל אחת בתורה.
"מאוד חשובה לי העצמה נשית", פותחת הירש סופר את דבריה. "לפני 20 שנה, כמה נשים יכלו לעזוב את הבעלים ואת המשפחות לסוף שבוע? כולנו כאן אוהבות את הז'אנר הרומנטי, אבל משהו התפקשש לנו בדרך. שאלתן את עצמכן מה אהבנו בכריסטיאן גריי?" (הגבר מ"חמישים גוונים של אפור").
"את הגוף המהמם שלו", צועקת מישהי.
"אני אהבתי את זה שהוא מסתורי ומתוסבך", אומרת שביט, צעירה מהמרכז. "80 אחוז מהגברים בז'אנר הרומנטי מתוסבכים", משיבה הירש סופר, "אבל במציאות הם מתוסבכים 100 אחוז והכל בגללנו, הנשים"."מה פתאום בגללנו, אולי בגלל האמהות שלהם", מתקוממת מישהי.
"בגללנו!", מתעקשת הירש סופר.
"למה, אישה זה לא אמא?", תוהה אחת אחרת.
"לא זאת של בעלי", עונה מישהי וכולן צוחקות."גברים הם נכים רגשית", אומרת דוברת חדשה, משווקת ספרים בז'אנר בסוף שנות ה-20 לחייה. "רק אנחנו הנשים יכולות להכניס רומנטיקה. אני התחלתי לשלוח לבעלי סמסים כמו אלה ב'חמישים גוונים' – 'חושבת עליך', 'מאמי, אני מרגישה רע כי לא נתתי לך נשיקה בבוקר'. ובעלי מגיב: 'מאמי, אברבנאל'. הוא לא יודע מה אני קוראת, חושב שזה 'מלחמה ושלום' ולא 'איך להזדיין ב-30 שניות'".
"או 30 פעם", צועקת מישהי מהקהל.
זה היום האחרון של הכנס, שישי בערב. לאחר קבלת שבת וארוחה אני יושבת מול אישה צעירה, דתייה, עם כיסוי ראש ובגדים ארוכים. כבר יומיים אני רואה אותה צוחקת מהגסויות, לא נבוכה מכלום, אחת מהחבר'ה. אני שואלת אותה איך אהבתה לז'אנר מתקבלת בחברה שלה.
"בעלי יודע, החברות שלי יודעות, אני לא מסתירה את הספרים מהילדים. אבל אמא שלי תתעלף אם תדע", היא עונה, "זה לא מקובל, אבל אני נהנית מזה וגם בעלי. אני קוראת ספרות כזאת מגיל 14, אבל אם הבת שלי תרצה לקרוא בגיל הזה, אני לא חושבת שזה ראוי. אני אתן לה כשהיא תגדל עוד קצת. אנחנו חיים בחברה סגורה ולא מדברים על מין".
"יש מטפלת זוגית שממליצה לזוגות לקרוא את הספרים שלי לשיפור חיי המין", מפתיעה אריאלה.
"בעלי אמר לי בהתחלה שאני קוראת פורנו", נכנסת לשיחה מישהי אחרת. "היום הוא שולח אותי בעצמו לקרוא, כדי שאחזור עם חשק".