אישה לא נולדת אישה, כתבה סימון דה בובואר, היא נעשית אישה אחרי שהיא קוראת את "מ-12 עד 16" ומבינה שהזרועות שלה שמנות. ב-1976 יצא הספר שהפך את כולנו מילדות לנערות עם הפרעת אכילה. "המדריך לנערה המתבגרת" מאת ברברה לידיקה, הפך לקולו של דור עוד הרבה לפני שלינה דנהאם התחילה לאכול ראש. ילדות בשנות השמונים והתשעים חונכו על ברכיו (וכפי שתיכף תגלו – כנראה שגם ילדות במאה ה-19) ופיתחו בעזרתו תחושת ערך עצמי פגומה וצורך עז לרצות את הזולת. איכשהו, עדיין הצלחנו לצאת פמיניסטיות, חלקנו אפילו הספקנו ללדת ילדות משל עצמנו שיום אחד יגיעו לגיל 12 וישאלו אותנו איך הופכים לנשים. התשובה היא, כמובן, שלא בעזרת הספר הזה.
"מ-12 עד 16" מנסה להדריך נערות בכל תחומי החיים. איך להיראות, מה לעשות בזמנך הפנוי, איך לנהל תקציב ואיך להתנהל עם בחורים. נכון, נורא קל לצחוק על סקסיזם ושוביניזם בספר שיצא בשנת 1976, הרי רק חמש שנים לפני זה נשים בשוויץ קיבלו בכלל זכות בחירה, אבל עדיין מדובר במסמך שעיצב את זהותנו וככזה הוא ראוי לבחינה מחודשת. אגב, לפי מה שידוע לנו, לגברים אין כזה מדריך, לפחות לא מיתולוגי. עליהם סומכים שימצאו את דרכם לבד, עזרה ספרותית לעיצוב אישיות גברית יכולה להגיע מ"התפסן" ואחרי זה גם בוקובסקי וקורט וונגוט וקארבר, לא מאיזו ברברה עלומה שתסביר להם איך לנהל סמול טוק על תחביבים.
"מ-12 עד 16" נראה כל כך לא אמין, שהיינו חייבים לגלות את מקורו. מהר מאוד גילינו שבלתי אפשרי למצוא את הסופרת, ברברה לידיקה, ברשת או את שם הספר (שלא הופיע בשפת המקור על הכריכה). ההוצאה לאור הישראלית שבה יצא נסגרה ובעליה, לפי מה שהצלחנו לגלות, הלכו לעולמם, עורך הספר היה אוריאל אופק ולקרובי משפחתו לא היה קצה חוט. במערכת כבר החלה נפוצה הסברה שמדובר בפסבדונים, הסיבה שאנחנו לא מוצאים את ברברה לידיקה היא שהיא פשוט לא קיימת, הטרלת סבנטיז קטנה שאיכשהו הפכה למיתולוגיה. אבל המציאות, למרבה הצער, תמיד מבאסת. ברברה לידיקה קיימת, פשוט בתעתיק שונה (לודקה) מדובר בסופרת גרמניה שאת ספריה, שלל מדריכים משונים להתבגרות, מיניות ובישול, אפשר למצוא באמזון בגרמנית (מ-12-16 תורגם גם לצרפתית). את "מ-12 עד 16" היא הוציאה בכלל ב-1965 (עכשיו זה כבר נראה הגיוני יותר), בארץ הוא פשוט יצא יותר מעשור לאחר מכן.
"אל תדברי 'בידיים', אל תניעי את זרועותיך לכל הכיוונים. אל תושיטי אצבע, לא על עצמים ואף לא על אנשים. זיכרי, מה שאינך רוצה להגיד במילים יקראו בני שיחתך בהבעת פניך. נסי להביע רק מחשבות נאות... עשי מאמץ לשלוט בקולך. אל תדברי בציבור בקול רם ואל תתרגלי להתפרץ בהתקפות של צחוק בלתי מרוסן ברחוב. שימרי על לשונך... אם שיחק מזלך והצלחת ללמוד שפה זרה, אל תתפארי בידיעותיך, אל 'תשוויצי'. אין זה הולם התנהגותה של גברת, כלומר של עלמה צעירה ומנומסת".
בעיקרון, את צריכה להקטין את עצמך. בואי נרגיע, אין צורך להיות בהמה. הרי מה המטרה בלא לדבר בקול רם, לצחוק או להשוויץ? לא למשוך תשומת לב. להיות שקטה ועדינה, לא להערים קשיים, שהנוכחות שלך לא תגרום למישהו לאי נוחות. הדירי את עצמך מהמרחב הציבורי, זאת המהות של האישה הקטנה ושל החינוך להפוך לאחת כזאת. זוהי תמצית ההגבלה והמשטור - לא רק באיך להיראות, לשמור על משקלך או להתנהג עם גברים, כל החוקים האלה של איך לא להיות, מתנקזים לכדי מטרה אחת: פשוט לא להיות.
לסביות, חריגה חולנית
רוב הבנות שקראו את הספר בילדותן התרגשו במיוחד מהחלק על אהבה ומיניות. הרי כל בת 12 כמהה לקול רציונלי ושפוי שיאיר את דרכה בנבכי העולם הקסום והמסתורי הזה שמערב כל כך הרבה רגשות משונים. ברברה לידיקה התנדבה להיות הווייז לעולם המיניות והדייטינג. היא מעולם לא התיימרה להיות החברה המגניבה, הטון המטיפני היה שם כבר בשנות השבעים. כמובן שמי שנשמעה כמו אמא בשנות השבעים היום כבר נשמעת כמו סבתא רבא, אבל בסופו של דבר, בגדול, לא הרבה השתנה. גם היום ינסו למנוע מנערות לקיים יחסי מין בגיל צעיר וגם היום מחלקים בנות לבתולות ולשרמוטות, גם היום גברים נחשבים לאלה עם ה"דחפים" ובנות לאלו שצריכות לרסן אותם.
"תוכלי לבדוק מיד מי היא חברה "טובה" ומי היא חברה "רעה", שכן בחוג ידידותיך ישנן נערות המתיימרות לדעת הכל על האהבה בין גבר לאישה. אולי הן אף מתפארות שהיו להן כבר חוויות מסעירות בשטח זה"
ואחרי זה אנשים לא מבינים מה תכליתו של מצעד השרמוטות.
"בכל הנוגע לאהבה ולביטחון, צר לי שעליי להרוס אשליות, אולם בחור בן גילן אינו מסוגל לתת לך אותם... לרוב, הבחור עצמו הינו חסר ביטחון, מחפש קירבה וחום ואינו מסוגל לקבל על עצמו את האחריות לגבי אדם אחר. לשם כך נהגו בימים עברו אבות בעלי אמצעים למצוא עבור בניהם 'ידידות' מבוגרות מהם, מהם למדו הבנים, תמורת תשלום, את הטכניקה של האהבה הגופנית"
בגדול, הספר דחף בנים צעירים לזרועותיהן של נשים במעגל הזנות ובנות צעירות לזרועותיו של אבא של אייל גולן. מסתבר שלגשש את דרכך למיניות בריאה בחברת נער בן גילך לא נחשב לפרקטיקה מקובלת בשנות השבעים, ההעדפה הכללית היא שבנות ובנים יצברו כמה שיותר טראומות מיניות לפני מערכת היחסים הסבירה הראשונה שלהם. בגדול, לידיקה יכלה לכתוב "פשוט תראו כמה שיותר פורנו, זה כבר ילמד אתכם הכל", והיה בזה את אותה מידה של הגיון.
"חשוב מאוד – כשבן הזוג מגורה מאוד – שתרסני את עצמך ושתדעי להבחין ברגע ה'מסוכן' ולהשתלט על עצמך... וכל זאת בלי שיפגעו רגשותיו של בן הזוג. שכן, גם זהו צעד חשוב בדרך להתבגרות: שתבחיני בהרגשותיו ובתגובותיו של בן הזוג ותכבדי אותן"
מצד אחד אל תתני לו, מצד שני אל תפגעי ברגשותיו. ואם את לא מצליחה לעצור את עצמך, זכרי – זאת אשמתך, את זאת שאמורה "להשתלט על עצמך". בסך הכל הפרק הזה מספק לנערות את כל הדרכים להאשים את עצמן כשהן עוברות אונס אפור, ובמקום לקרוא אותו אפשר פשוט לראות את "שש פעמים".
"אין לראות כדבר יוצא דופן מצב שבו לבנות יש 'ידידות בלתי נפרדות'... ניסיון זה חשוב ואין כל סכנה במגעים אלה. הם נעשים מדאיגים ובעייתיים רק אם הם גורמים לניתוק הקשר עם המין השני, או אם הם מפריעים לפתח קשרים כאלה. סוג זה של אהבה חד מינית נחשב בתרבות המערבית לחריגה חולנית וידוע בשם 'לסביות'"
"הפלה אינה באה בחשבון! בשם "הפלה" מכנים פעולה רפואית, אשר באמצעותה מפסיקים הריון ומוציאים את הולד מגוף אמו בטרם הוא בשל להיוולד. אם את חושבת שוולד כזה אינו אדם עדיין, התבונני בצילומים המפורסמים של השבדי לינרט נילסון בספרו 'בריאת האדם', או בספרים דומים אחרים, ואז תשני את דעתך"
לא, לא מדובר בפסקאות מקטלוגים של עמותת אפרת או הפייסבוק של בנצי גופשטיין, אלא פשוט דוגמאות לשינוי הכי גדול שעבר על החברה. לסביות הן לא חריגות או חולניות, זאת נטייה מינית מקובלת למדי בחברה החילונית. הפלות הן כבר לא חטא שנעשה במחשכים בעזרת קולב, אלא זכות בסיסית של אישה על גופה (אוקיי, שצריכה לעבור דרך כל מיני ועדות, אבל הן נותנות אישור). כי על הכל אפשר להתווכח, מה באמת השתנה, מה עדיין קיים, מה כבר לא פוליטיקלי קורקט – לא חסרות בעיות בספר הזה, אבל אלה שני הנושאים שבאמת גורמים לו להיראות כמו שריד ארכיאולוגי מביך.
"עצוב, אך עלייך להתרגל גם לכך שלא כל אדם מחזיר אותם רגשי חיבה שאנו חשים כלפיו"
אוקיי, האמת שזה יפה ונכון.
תתפרי שמלות, אל תהיי "היפית"
"מ-12 עד 16" מקדיש חלק נרחב לניצול הזמן הפנוי של הנערה הצעירה. כלומר, ניצול הזמן הפנוי בסבנטיז, כשלנערות צעירות לא היו פייסבוק, סנאפצ'ט ונטפליקס אנד צ'יל.
"כשהיית קטנה אהבת לתפור שמלות לבובותייך... קני לך שאריות בד זולות במכירות כלליות ותפרי לעצמך חצאיות ושמלות פשוטות שכל בנות הכיתה וחברותיך תבטנה עליך בקנאה. גם הכישרון לסריגה שייך לשטח התעניינות כגון זו"
מעבר להנחה הבסיסית שכל נערה רוצה להעביר את זמנה בתפירת שמלות וחצאיות, גם אסור לשכוח שהמטרה העיקרית שלהן היא לעורר קנאה בבנות אחרות, שהרי תחביבן העיקרי של בנות הוא לקנא זו בזו (גם הצורך לרכל שייך לשטח התעניינות כגון זו).
"בנות בעלות כישרון למתמטיקה (דבר שאינו כה נדיר בין בנות, כפי שנהוג לחשוב) - מתלהבות לפעמים ממשחק השחמט"
גם בנות יכולות לעשות 5 יחידות (ואז להיות מורות למתמטיקה) ואגב, אם את משחקת שחמט עם גבר עדיף שתתני לו לנצח כדי שהוא לא ירגיש מאוים.
"מדע האסטרולוגיה הוא עתיק ימים"
כאישה צעירה, את לא אמורה להתעסק במדע. את הרי גרועה בחשבון, לא תצליחי להתרכז בכימיה או פיזיקה ואם את נמשכת למקצועות כמו רפואה אז אולי יום אחד - אם תתאמצי מספיק - תצליחי להפוך לאחות. ובכל זאת, יש שדה מדעי אחד שאת יכולה להתמקצע בו – האסטרולוגיה. המדע של הבנות. זה שגברים מגיבים לו בסלחנות משועשעת או גלגול עיניים. זה בסדר, יש להם דברים חשובים יותר על הראש כמו כלי רכב ומלחמות. ובזמן שהם מתעמקים במוסף הכלכלי, את יכולה להתמקד באזורים המתאימים לך יותר – מזלות מים.
"העקשנות, המופיעה לראשונה אצל הילד הקטן, מתחזקת בגיל ההתבגרות...לפעמים גישה זו נמשכת שנים רבות מדי, ואת נעשית מעין "היפי" – דרך חיים המוצאת את ביטויה בהזנחה בולטת בלבוש, בשיער בלתי מטופח ובמראה "בלתי רחוץ בהחלט"
נכון שלפעמים את מרגישה צורך להפגין אינדיבידואליות, אבל זה מיותר. נערות אינדיבידואליות הופכות לנשים שלא חופפות מספיק.
"אבא זקוק למאפרה. ליד צנצנת הריבה חסרה כפית. איש לא עזר לאמא והיא לא הספיקה לערוך את השולחן כהלכתו. קומי והביאי את הדברים החסרים ועשי זאת בסבר פנים יפות"
אחרת אבא יאפר לך על הראש ואמא תדפוק לך צנצנת ריבה לפרצוף.
ידייך עלולות להיראות דוחות אם לא תטפלי בהן
טיפים לטיפוח משנות השבעים זה די מצחיק ומפתה ללעוג גם לפרק על האופנה, שבו לידיקה מפרטת מונחים שכדאי להכיר כמו אורגנזה, ברמודה, בלייזר, בולרו, בוקלה, גברדין וטול. אבל מה שמעניין לגלות שלמרות האנכרוניזם, ולמרות שהיום נשים לא נדרשות לפעולות כמו "התעמלות עיניים", עדיין לא הרבה השתנה. מילים כמו "שמנות" ו"דוחות" קיבלו חלופות מעודנות והכל הרבה יותר פוליטיקלי קורקט, אבל המסר זהה – את חייבת לטפח את עצמך אחרת תהיי דבה מוזנחת ומסריחה ממחזור.
הצעה להרכבת לוח פעולות יומי לטיפול ביופי:
בבוקר:
- דקה אחת תרגילי נשימה במיטה, או לפני החלון הפתוח
- דקה אחת התעמלות עיניים במיטה
- חמש דקות להתעמלות הגוף
- חמש דקות למקלחת, ייבוש הגוף במגבת והברשה במברשת קשה
- חמש דקות לטיפול שיניים ועור
- חמש דקות להברשת שיער ותסרוקת
- שמונה דקות להתלבשות
- עשרים וחמש דקות לארוחת בוקר (כולל הכנה ועזרה בהכנה)
בערב:
- חמש דקות לניקוי הפנים ללילה
- חמש דקות לטיפול בעור
- חמש דקות להברשת השיער
- עשרים דקות לטיפול בשיער וסידור
- חמש דקות לטיפול בשיניים
80 דקות. זה, מסתבר, מה שאת צריכה להשקיע במראה שלך באופן יומיומי, בוקר וערב, על מנת להיראות סביר. ולא מדובר על גיל 40, כן? אלא על גיל 12 עד 16, שבו כולן גם ככה מתוחות והדוקות בלי שנייה מיותרת מול הראי. אבל זה לא שהיום ההמלצה המעודכנת היא "1 דקה הקדישי לצחצוח שיניים, ביתר 79 הדקות שימי זין", תעשיית היופי מגלגלת מיליונים גם על ילדות, פשוט במקום להגיד להן להשקיע חמש דקות בסידור השיער, לוקחים מהן כסף על מכשיר שאמור להחליק אותו.
"זרועות שמנות מדי זקוקות לעיסוי מדי פעם"
היום כבר לא ישתמשו במילה "שמנות", אבל ירשמו כל בת 12 לחוג חיטוב שמסווה בעזרת שם כיפי לכאורה אבל שנועד להסביר לך שאת דבה.
"ידייך עלולות להיראות דוחות, אם לא תטפלי בהן"
ואיך תסתובבי בעולם הזה עם כפות ידיים של איכרה?
"הגיינת הגוף הנשית והפרטית של האישה הצעירה, או של המתבגרת, חשובה עד מאוד – במיוחד אם היא נוטה לריחות רעים של עורה בכלל, וב'ימים המיוחדים' בפרט"
דרך יפה לומר לך שאת מסריחה במחזור, אבל מה בעצם ההבדל מלהמליץ לך על "שטיפה אינטימית" ועל "תחתוניות ריחניות"?
"כדי לבטל את תוצאת ההשפעה של פיתה עם פלאפל, יש צורך בהרבה שעות שחייה ובהתעמלות"
היום, כמובן, הפרעות האכילה כבר לא מתפתחות בגילאי 12-16 אלא הרבה יותר מוקדם.
שיחק לך מזלך והגעת למפעל
איזה כיף היה בשנות השבעים! כולן נשרו מהתיכון והלכו לעבוד במפעל עד שהתחתנו והפכו לעקרות בית. איזה דיכאון שעכשיו מצפים מאתנו לסיים בגרויות, ללכת לאוניברסיטה, לפתח קריירה ולממש את עצמנו. גם כאן נדמה כאילו הספר כבר לא רלוונטי בשום צורה, כאילו, חוץ מהחלק שאנחנו עדיין מרוויחות פחות מגברים על אותה עבודה וגם מצופות לג'נגל בין קריירה ובין בית ולהצליח בהכל, אבל שטויות. בקטנה.
"אני פונה עכשיו אל אלה מבינכן, המפסיקות את לימודיהן בגיל 15-16 ויוצאות לעבודה... שיחק לך מזלך ואת הגעת למפעל, משרד או חנות כל-בו גדולה"
"שיחק לך מזלך" בשנות השבעים, כידוע, זה "החיים שלך הרוסים" של ימינו.
"אין זה די שתצאי לעבודה כלשהי, אפילו אם פניך לנישואין. רצוי שיהיה בידך מקצוע ממש. אחרי שתתחתני, אין כל ערובה לעתיד הצפוי לך. גם ללא מלחמות קורה לעתים שהבעל אינו מסוגל לעבוד משך תקופה מסוימת ועל האשה לעזור לו".
אז תירשמי לחוג למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב ותעשי גם תואר שני ותזה, סתם למקרה שבעלך לא יהיה מסוגל לעבוד למשך תקופה מסוימת.
"ועוד אזהרה: את עלולה ליהפך בנקל לרודפת בצע! תעשי רושם רע מאוד, אם ירגישו כי את דורשת תמורה כספית תמורת כל טובה קטנה שאת עושה למבוגרים".
מה יש, אז ביקשו ממך עבודה קטנה בחינם (או תמורת "קרדיט" או "חשיפה"), למה לעשות סיפור? ככה, אגב, נערות צעירות גדלות להיות נשים שמפחדות לנהל משא ומתן כשהן מתקבלות לעבודה חדשה.
"יש שאני חוזרת ממסע קניות עם חפיסת שוקולדה, עם מגבת מטבח משובצת בכחול לבן, עם זר פרחים, עם סכין מיוחדת לקיצוץ בצל, או עם זוג עגילים לא יקרים בצבע עליז".
כי חלילה שתלכי ל"מסע קניות" ותחזרי עם אייפון שבע.
התמונות מתוך הספר "מ 12 עד 16"