יש לי נאחס עם טיסות. מלא זמן רציתי לטוס למקסיקו, כי טיול אחרי צבא לא עשיתי, ולפני שלוש שנים סגרו את השמיים כשטסתי לברזיל. בסוף, כפיצוי, טסתי לפני חודש לפסטיבל מוזיקה במקסיקו עם שתי חברות. בחרנו שלוש מסיבות, ומרגע שנחתנו דיברנו רק על המסיבה של יום רביעי. מה שקרה עם היד היה בשלישי בלילה. יום לפני המסיבה.
בשלוש וחצי בלילה היינו בווילה עם מלא חברים. אמרו שיש מסיבה בחוף, אבל כשהגענו לא הכניסו אותנו והחלטנו שניסע למסיבה אחרת, בג'ונגל. חברה שלי הייתה על טרקטורון, אני הייתי ברכב עם שאר החברים, וביציאה מהחוף אמרתי לה: "בואי נתחלף. אני רוצה להיות בטרקטורון".
בדרך למסיבה עיכב אותנו שוטר. מה קרה? האורות של הטרקטורון כבויים. עיכב אותנו חצי שעה ושיחדנו אותו ב-500 דולר. ממשיכים כמה מטרים, והופ, הטרקטורון עוצר. מה קרה? אין דלק. גוררים את הטרקטורון, מתדלקים, ואנחנו מתקשרים לחברים: 'קודם עצרה אותנו משטרה, עכשיו אין דלק'. נשפכים מצחוק.
למסיבה בג'ונגל נסענו בדרך הכי מפחידה שיש. בדרך כלל אני לא מפחדת מכלום, אבל הגוף שלי היה בסטרס שאני לא יודעת איך להסביר. כביש, בין עצים, חושך אימים, ופתאום גם ניסו לעצור אותנו מקסיקנים שירדו ממשאית, צעקו לנו "סטופ, סטופ, סטופ". אמרתי לידיד שלי שנהג בטרקטורון, "תיסע!". היו עליי תכשיטים, טבעות, ושמעתי סיפורים מחברים ששדדו אותם. הוא עקף אותם ונסע, וכל הדרך הגוף שלי ברעידות. שלחתי לחברות שלי הודעה: "אני מפחדת. אני מתחננת, תבואו, תחזרו". ואין קליטה.
הגענו לאתר בנייה, מקום הזוי באמצע היער שממנו אמורים לעבור למסיבה. אמרתי לידיד שלי, "תעצור, אני לא עוברת מכאן, יש גבול". אבל בדיוק הגיעה הודעה מהחברות שלי. מלא ישראלים הגיעו למסיבה, והתברר שהחברות איכשהו תפסו מונית והן בדרך. בינתיים הסתכלתי שמאלה, ראיתי אורות ואמרתי לידיד שאיתי, "כנראה המסיבה שם, בוא נלך".
התחלנו לנסוע, מהירות של כלום, אבל יד שמאל נמשכה לתוך גלגל השיניים של הטרקטורון. אני לא יודעת להסביר איך זה קרה. לבשתי קימונו, וזה התחיל דווקא כשיד ימין נמשכה לאחור. הרגשתי כאילו מישהו תופס לי בכתף ומושך, ודווקא ביד שמאל לא נתפס כלום, אבל כשהסתכלתי עליה ראיתי שהיא בתוך גלגל השיניים. ולא רק שראיתי את זה, אלא שפחדתי שזה יגיע עד למרפק, אז משכתי את היד בחזרה אחורה. ואיך שאני מושכת אני קולטת: אין לי יד.
לא היה לי זמן להיות בהלם. ישר צרחתי לידיד שנהג, "עצור, אין לי יד!". הבחור צעק "אני לא מאמין, אני לא מאמין". הוא בהלם, ואני מתפקדת. חשבתי על זה שצריך לעצור את הדם כמו שרואים בסרטים ואמרתי לו, "תוריד חולצה". לקחתי את הקימונו, הוא החזיק אותי, קשרתי את הקימונו חזק על המקום והוא הוסיף עוד קשר עם החולצה שלו.
הייתי כולי דם. הוא לא הפסיק לנטוף, כל הרגליים שלי התמלאו, אבל כשהלכתי לבקש עזרה משני שוטרים שהגיעו מהמסיבה, הם סירבו. אמרתי להם "הלפ מי, הלפ מי", חושבת שהנה הישועה, והם רק עשו "לא" והתרחקו אחורה, הכניסו ידיים לכיסים. שוטר אחד כן התקשר לאמבולנס, אבל כשביקשתי ממנו לנסות לעצור את הדם הוא פשוט לקח צעד אחורה. אמרו לי שזה כי לא נתתי לו כסף, אבל חברה שלי ניסתה להציע לו והוא לא רצה. אנשים מתים שם כל יום, לא מעניין אותם חיי אדם. יותר מזה, הוא חייך אליי. זה נשמע מופרך, אבל זה מה שהיה: השוטר התרחק וחייך. זה הצחיק אותו, לא יודעת למה. אף אחד לא מבין.
לקח לחברות שלי 7-8 דקות להגיע למקום, לקלוט את הסיטואציה ולהתחיל לצעוק. הן ראו אותי מחזיקה את היד, אבל לא בכיתי אפילו לשנייה. חברה אחת, זוהר, הלכה לתפוס מונית, והשנייה, קורל, ראתה שני ישראלים בגילנו על טרקטורון ואמרה לאחד מהם, "תביא לי את החולצה שלך לעצור את הדם". ההוא לבש חולצה מכופתרת - יפה כזאת, עם פרחים, אני בחיים לא אשכח אותה - וענה לה, "לא, זה של בן דוד שלי, אני לא יכול לתת לך את החולצה". היא ענתה לו "תגיד לי, אתה מפגר?", ותלשה ממנו את החולצה בכוח. הלכה, הרביצה לשוטרים, דפקה להם אגרופים, צעקה "תעזרו לה". לא הזיז להם האגרופים האלה, אבל בינתיים זוהר הצליחה לעצור מונית. הנהג רק ראה אותי וישר צעק "לא לא לא", בגלל הדם. הוא נסע לי בפנים, ואני חשבתי לעצמי, "זהו. אני מתה".
הדבר היחיד שהיה לי בראש זה לחזור חיה לאמא שלי. היא עזרה לי עם קצת כסף לטיסה ואמרה לי, "אדר, זה בתנאי שאת שומרת על עצמך, את לא עושה שטויות". אמרתי לה שאני לא עושה סמים, באמת שמרתי על עצמי כל כך. וברגע ההוא צעקתי, "אני לא אחזור הביתה, אני אמות. אמא שלי תהרוג אותי".
לפני הטיסה אחותי אמרה לי, "אני מתחננת שלא תטוסי. יקרה לך משהו, אני מרגישה את זה". היא בת 33, גדולה ממני, עורכת דין, בנאדם רציני. אני יותר שטותניקית. היא עשתה תואר, הכירה מישהו, הביאה ילד, הכל לפי הספר, ואני כאילו הבעייתית. אוהבת לראות עולם, ללכת למסיבות. כשטסתי זה היה בסוג של ריב. אמרתי לה, "את לא יודעת ליהנות, אני בת 25 ורוצה ליהנות, תפסיקי להטיף לי". גם אני וגם אמא שלי מרגישות כאילו אחותי היא אמא שלנו, אישור ממנה זה חובה. אם היא אומרת לא - אז לא. אבל בכל זאת טסתי.
צעקתי לזוהר, "תצלמי את זה, אני רוצה שאמא שלי תראה שנלחמתי". היא אמרה לי, 'תגידי, את מטומטמת? זה מה שמעניין אותך עכשיו?'. עניתי לה שאני רוצה שאמא שלי תראה שלא מתתי סתם. כל זה - ופתאום אמא שלי מחייגת. אמרתי לזוהר "אל תעני!".
האמבולנס הגיע אחרי קצת יותר משעה. אמרתי תודה לאלוהים, עליתי, והפרמדיקית הסתכלה עליי פשוט בהלם. היא לא ידעה מה לעשות. נעמדה, התיישבה, הלכה, חזרה. הסתכלתי עליה ונהייתי יותר בלחץ. פתאום היא הרימה מזרק, רצתה להזריק לי משהו. צעקתי "לא, תעופי ממני", דחפתי את המזרק. בראש שלי היה את דילן מאשדוד, בחור בן 23 שיומיים לפני כן מת במקסיקו אחרי שרופאים הזריקו לו משהו. אמרתי זהו, אם היא מזריקה לי את זה אני לא חוזרת הביתה.
באמבולנס אמרתי 3 פעמים "שמע ישראל" וחיכיתי למות. הפרמדיקית ישבה לידי ואני החזקתי את היד ואמרתי תהילים. "שמע ישראל", מחכה למות, לא מתה. עוד פעם: "שמע ישראל", לא מתה. באיזשהו שלב צעקתי לקורל, שנסעה איתי באמבולנס: "תגידי לאמא שלי סליחה. אני שמרתי על עצמי".
אחרי חצי שעה הגענו לקנקון, 6 דוקטורים הסתכלו עליי, ומשם אני זוכרת רק הבזקים. זה לא שסמכתי עליהם פתאום, אבל הם פשוט הזריקו לי משהו. עד לאותו רגע, שלוש שעות, העיניים שלי היו פקוחות. כולם אמרו, "היית ערנית, ניהלת את הסיטואציה. אמרתי 'לכי חפשי מונית', 'לכי תעצרי אנשים'".
אבל בקנקון הבינו שאין מה לעשות איתי שם. היו חייבים להטיס אותי דחוף למקסיקו סיטי בגלל שאיבדתי המון דם, עניין של חיים ומוות. אז ישר הטיסו אותי במסוק. בשלב מסוים גם "פספורט" נכנסו לתמונה מהארץ.
מהמסוק התקשרתי לגיסי ואמרתי לו, "מה קורה? אתה לבד? אין לי יד". זה מה שאמרתי לכולם, עשיתי התקפי לב. בעלה של אחותי לא הבין מה אני אומרת, וכשהראיתי לו בווידאו הוא היה בשוק, לא ידע איך להגיב. אמרתי לו שאסור שאף אחד יידע, לא אמא שלי ולא אחותי, ו"רק תתפלל עליי". אחר כך הבנתי שהוא סיפר לאחותי כעבור כמה שעות.
ב-48 השעות הראשונות דיברתי בווידאו עם כל העולם. חברה כתבה בקבוצה שלנו, "תתפללו על אדר", ואני הגבתי, "כן, תתפללו עליי, אדר חיה בת מלכה, אני צריכה את התפילות שלכם חברים", וגם הסתלבטתי קצת. אבל אני לא זוכרת כלום מהשיחות האלה. חברה שלי אמרה, "איזה מזל שדיברת איתי בווידאו, הרגעת אותי", ואני כזה, "מה? מתי דיברנו?".
העליתי המון סטוריז כשהייתי על מורפיום. אף אחד במשפחה חוץ מאחותי עוד לא יודע מה קרה, ואני כבר כותבת באינסטגרם: "חברים, עברתי תאונה קשה, תתפללו עליי". בשלב הזה אחותי אמרה, "טוב, כל העולם יודע, אני מפחדת שאנשים יבואו ויגידו לאמא". שמו ליד אמא איזה 7 כדורי ואבן כשסיפרו לה, ליד כל המשפחה המרוקאית. היו צרחות, היו עניינים.
פתאום אני רואה שיש לי 10,000 צפיות בסטורי, העליתי אחד עם היד חשופה כשהייתי מחוקה מהמורפיום. חברים שלי אמרו לי למחוק, ואם עכשיו הייתי חוזרת אחורה, לא הייתי מעלה את זה. אבל זה מה שעשה את כל הרעש, ככה אנשים הכירו את הסיפור. לפני מקסיקו היו לי 11 אלף עוקבים, היום יש לי יותר מ-31 אלף. אנשים שולחים הודעות, מתפללים עליי, עושים הפרשות חלה לרפואתי.
אני מבינה שאני כותרת, שם חם. התקשרו אליי מלא כתבים, אבל זוהר ניתקה לכולם. היה רק כתב אחד שהצליח לראיין אותי, מאשדוד.נט, כי אמרתי, "אם אני אתראיין אז רק לעיר שלי". הייתי בסטלה, שומעים בריאיון שאני על מורפיום. אני לא יודעת איך דיברתי ככה.
זה מצחיק, אבל אבא שלי לא ידע מהסיפור. כל העולם ידע, אפילו הייתי בחדשות, וממנו הסתירו. בסוף התקשרתי אליו בווידאו, וראיתי ברקע את עצמי מתראיינת בטלוויזיה. אמרתי לו, "אבא, חיים שלי, לא נורא, יהיה בסדר, זה רק יד". הוא היה בשוק, ורק אז הבנתי שעדיין לא סיפרו לו. התחלתי לצרוח עליו, "אבא! אם אתה תהיה חלש אני אהיה חלשה! תהיה חזק, אתה חייב להתאפס על עצמך!". הוא הבטיח לי שהכל בסדר.
אחותי היא הלביאה בסיפור הזה. היא פייטרית, התקשרה מהארץ לכל העולם, אמרה "אני רוצה לבוא לראות אותה עכשיו". בשבת היא כבר עלתה על טיסה, הגיעה אליי. זה היה הדבר הכי מרגש, סוף סוף ראיתי מישהו משלי. התחבקנו שעתיים, לא הפסקנו לבכות. לא הפסקתי להגיד לה "סליחה". היא אמרה, "את מטומטמת? את הצלת את עצמך, המשפחה הייתה מתפרקת אם לא היית עושה את זה". אני מבקשת ממנה סליחה, והיא אומרת לי תודה.
במקסיקו ניסו להחזיר לי את היד בניתוח. אבל כשניסיתי להזיז אותה לא הצלחתי, לא הייתה זרימת דם בגלל איך שהיא נקרעה, וישר צרחתי "תורידו לי אותה". הפחיד אותי שהיא לא זזה, לא יכולתי לראות את זה. אחותי אמרה שאני צריכה לחתום על מסמך שמאשר לכרות אותה, ואמרתי "תביאו, אני חותמת". לא רציתי אותה.
אם זה היה קורה בארץ, הסיפור הזה אולי היה נגמר אחרת. אולי הייתה לי יד, אבל הכל לקח מלא זמן. הרופאים לא הפסיקו לומר שזה נס שאני חיה, ואני רק רציתי לחזור הביתה.
בבית החולים היה לי רגע של אימה. קמתי מההרדמה אחרי הניתוח ולא ידעתי איפה אני, הייתי לבד בחדר התאוששות והכל הסתובב לי. צעקתי הצילו, בא אח, הסתכל, ראה שהמדדים טובים. אמרתי לו "רגע, פליז, שנייה", רק שמישהו ידבר איתי, וכלום. שעה צעקתי שם, הרגשתי שאני הולכת למות לבד. לא אמרו לי כלום, לא הסבירו שאחרי הניתוח הכל יסתובב, ואני פחדתי לאבד את הראייה. זה כאילו לא קשור, אבל העולם לא הסתובב סתם כאילו אני מסטולה, אלא במהירות מטורפת. כשהאח ניגש אליי לא הצלחתי לראות אותו. כבר אמרתי לעצמי "זהו, אני הולכת להתעוור". אחרי שעה זה הסתדר.
הרופאים בכו כשעזבתי. נכנסתי להם ללב, והם נכנסו ללב שלי. רופאה מקסיקנית אחת הביאה לי צמיד שלה עם חמסה ענקית, לשמור את זה למזכרת. הם לא יודעים אנגלית, אבל דיברנו דרך הטלפון ובטלפתיה ודרך העיניים.
אני מבית דתי, חייבים להביא את היד לקבורה פה. שישה ימים אחרי התאונה חזרתי לארץ והיה סיפור מצחיק, כי אחרי שכרתו לי אותה בניתוח, לא היה לנו אישור להעלות אותה לטיסה. אחותי והרופא לא ידעו מה לעשות. הציעו, אולי נקשור לך אותה בסלוטייפ. אולי נחביא את היד. בסוף שמנו אותה בצידנית עם מלא קרח, וככה היד עלתה לטיסה.
הדרך ארצה הייתה 20 שעות של סיוט. איבדתי המון דם, היו לי כאבים וכל הדרך הייתי במחשבות. לא הבנתי למה זה מגיע לי, למה דווקא אני, אבל בטיסה הזאת היו לי גם הרבה הרהורים של 'טוב, מה קורה איתי עכשיו'. אני הולכת להיות בלי יד, איך אני ממשיכה את החיים? מה אני אומרת לאמא שלי, איך אני אתפקד? ידעתי גם שלא יצאתי מכלל סכנה, שיש לי עוד דרך לעבור. פשוט פחדתי למות.
איך שפתחו את האמבולנס בשיבא - הסתערות. כולם חיכו לי: אמא שלי, דודים שלי, אנשים שאני לא מכירה וששמעו את הסיפור. אמא שלי, כפרה עליה, חיבקה אותי חזק ואמרה "תודה, תודה, תודה". דודה שלי התעלפה. היה לא כיף.
הרופאים בארץ ישר אמרו לי "חמודה, צריך לעשות לך ניתוח לאחות את הפצע". אז לקחו אותי לעוד ניתוח, וכשהתעוררתי כולם עדיין היו פה. מסתלבטים, בדיחות, "מי שלא מוחא כפיים בן זונה".
יש לי כאבי פנטום. פעם אני מרגישה שדוקרים לי את האצבעות, פעם שמגרדים, פעם ששורטים. יש לי זרמים, כואב לי כל הזמן, יותר ממה שכאב לי במקסיקו. הרופאים אמרו לי, "תדברי אל היד שלך. תגידי לה, 'אין לי יד'". יש פה לילות שאני צורחת לאלוהים מכאבים, כל המחלקה שומעת אותי. דווקא יש לי סף כאב מאוד גבוה, אבל זה כאבים שאני לא יודעת להסביר. עכשיו אני גם לא על מורפיום, רק אופטלגין. מעדיפה להרגיש את הכאב מאשר לאבד את הראש. גם ככה אני מרגישה שנהייתי זומבי, ולא בא לי. לא רוצה עוד מקסיקו, רוצה לזכור הכל.
היו לי רגעי תסכול מאוד קשים. ביום הראשון קילחו אותי חברה ושתי בנות דודות, ואני התחלתי לבכות ולצרוח במקלחת. לא רציתי שיגעו בי, הביך אותי לשבת שם חסרת אונים ולא להצליח לזוז מרוב מכאב. אבל כל תזוזה כאבה לי, הרוח כאבה לי. והייתי מסריחה מזיעה, כי היו לי בטיסה גלי חום מהכאב. אז ישבתי שם והן סיבנו לי את הגוף.
היה רגע שכאבה לי היד כשאמא שלי הייתה איתי, ונשכתי כרית כדי להחזיק את הכאב. לא רציתי שהיא תראה אותי סובלת, אבל צעקתי עליה המון בשלושת הימים הראשונים. את כל התסכול הוצאתי על אמא.
אחרי כמה ימים הבנתי שאני נס. כשהעבירו אותי למחלקת שיקום אורתופדי יצאתי כבר בלילה הראשון למרפסת שמשקיפה על מדשאה גדולה וישבתי עם אנשים - אחד איבד שתי רגליים, אחת בלי רגל ובלי יד, כל אחד עם סיפור הזייה. הסתכלתי על כולם ואמרתי לאלוהים, "בוא'נה, עשית איתי חסד. זה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע". הבנתי שאני צריכה להגיד תודה שאני חיה, כי יכולתי למות. את דילן מאשדוד לא הכרתי, אבל לפני שהוא מת ראיתי אותו במסיבה והיה לנו כזה הנהון "מה קורה" של אשדודים. הוא לא יכול לחזור להורים שלו. אני חזרתי, ואני צריכה להגיד תודה יום יום.
בזכות מה שקרה הבנתי מה הייעוד שלי בעולם. אני מעצבת שמלות ערב וכלה, וזה סבבה, אבל עכשיו אני יודעת שיש לי משימה הרבה יותר גדולה: להכניס אנשים לפרופורציות. שולחים לי הודעות מדהימות, כותבים לי: "עכשיו אנחנו יודעים מה חשוב". מישהי כתבה, "אדר, אני חודשיים בדיכאון, קמה בבוקר רוצה למות, ובזכותך הבנתי כמה אני עשירה ויש לי הכל". הבנתי שאולי זה מה שאלוהים רצה ממני, שיש סיבה שזה קרה דווקא לי, כי אלוהים לא מעמיד אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. ואני בטוחה שאלוהים עשה את זה איתי בגלל שאני חזקה.
אנשים אומרים לי, "את מתה על כל הפרסום". אני אומרת, אני בנאדם כזה. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, קרה מה שקרה ואני אסחט לימונדה מהלימון. הרי אם זה סתם היה קורה לי בלי שכל העולם יידע מזה, יכול להיות שהייתי נכנסת לדיכאונות ולוקחת את זה קשה. לכל דבר יש סיבה.
אני לא יודעת איך אני אחתל את הילד שיהיה לי. כל מיני דברים בעתיד מפחידים אותי, למשל הקוקו: אני אוהבת ללכת עם קוקו מתוח-מתוח שאני עושה לעצמי, אף אחד לא יודע איך אני אוהבת. אז אני חושבת, איך אני עושה קוקו? אני גם מתה על נהיגה, אחרי שמלות כלה זה החיים שלי. אני חיה את ההגה, מתה על נהיגה ספורטיבית. איך אני אנהג עכשיו?
אני הולכת לריפוי בעיסוק, ובפעם הראשונה שם הצלחתי לקשור שרוך לבד. המטפלת ואני היינו בשוק. יש מלא דברים שהתחלתי לעשות: להתקלח לבד, לפתוח בקבוק. אני ישר קולטת דברים, ובסוף אני אעשה הכל. בגלל זה אני אומרת, אלוהים לא מעמיד אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו.
אני מסתכלת על עצמי במראה ורואה משהו פגום. תמיד היה לי קשה לקבל את עצמי, משהו הפריע - האף, הפה. עכשיו אני רואה את היד ובורחת, מעדיפה לא להסתכל. אולי אני מדחיקה. בתמונות זה נראה לי מוזר, כאילו חסר שם משהו. אבל בבית החולים ראיתי מישהו מונשם עם שתי ידיים ושתי רגליים, והבנתי שהנפש הכי חשובה. אם בנאדם פגוע בנפש, גם שתי ידיים ושתי רגליים זה לא חשוב.
החלטתי שיהיו לי כמה תותבות: אחת עם קעקועים, אחת לאירועים, אחת עם לק. אני מסתלבטת, אני אוהבת מאוד לצחוק. כל החיים שלי אני עם הומור. אני אדם כזה שאם קורה לו משהו עצוב, אז אני הראשונה עם הבדיחה השחורה.
אני לא חושבת שהקטיעה של היד תקטע לי את החלום. התכנון היה לסיים את מקסיקו ולפתוח סלון כלות מקצועי, מגיל 15 אני מתעסקת בשמלות ערב ומגיל 18 יש לי לקוחות קבועות, אימהות של כלות, ובשנה האחרונה גם כלות. נקטעה לי יד שמאל, וברוך השם אני ימנית. חוץ מזה שלא תפרתי לעצמי, תמיד היו לי תופרות, וזה לא יפריע לי לעצב. אני הולכת לחזור לזה בכל הכוח, זה בנשמה שלי, זה הדבר שממלא אותי. ואני מסתכלת קדימה.
אני לא מפחדת מהעניין הרומנטי. זאת אני, ומי שזה מרתיע אותו וקשה לו לעכל ולקבל - שילך אחורה. גבר אמיתי יודע מה יש לי בלב. אני לא צריכה בחיים שלי אנשים שיירתעו, וגם מי שמוכן להתקרב עוד צריך לעבור אצלי מבחנים. מה זאת אומרת?
סייעה בהכנת הכתבה: עינת שחק
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: שי חסן | שיער: גל בן ציון | איפור: מעיין פרץ | הפקה: אור-אל רבינוביץ