ברגע אחד הבינה אביגיל שהדברים שהחביאה כל השנים בתוך קופסה סגורה יוצאים החוצה. הילדות המעוותת, אביה הפדופיל, החברים שלו שנגעו בה והחברות שלה שנפלו קורבן למעשיו המפלצתיים של האב. אי אפשר היה להדחיק את זה יותר.
"לפני שלושה חודשים סיפרה לי חברה שכל החברות שלי מפעם עושות שבת ביחד", נזכרת אביגיל. "שאלתי למה לא הזמינו אותי, והיא ענתה: 'את זוכרת את מיכל? היא לא רצתה שתבואי כי אבא שלך נגע בה כשהיא הייתה ילדה'. התקשרתי אליה, ביקשתי ממנה לספר לי מה הוא עשה לה. היא סיפרה שכשהיינו ילדות והיא ישנה אצלי, אבא שלי נכנס לחדר, הרים את השמיכה שלה, נגע בה ודחף אצבעות. קיבלתי את השוק של החיים שלי. משהו שהדחקתי כל כך הרבה שנים התפרץ. לא הפסקתי לבכות. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי שיש לי אבא פדופיל. זה היה חודש של דיכאון. דמיינתי איך אני הולכת ומרביצה לו. הפסקתי לדבר איתו והפסקתי להגיע להורים".
בתחילת נובמבר התקשר אל אביגיל אחיה, ישראל, והטיל עליה עוד פצצה. "אחי התקשר וצעק עליי, 'אבא אונס את בתיה כל לילה ואת לא מגיעה ולא שומרת עליה. איך את עושה דבר כזה?". כל האמת סטרה עכשיו ישר בפרצופה של אביגיל. גם אחותה בת ה-10 היא קורבן למעללי האב.
במצב של מצוקה נפשית התקשרה אביגיל לאחותה, שרה. "אביגיל סיפרה לי ואני התחלתי לכעוס. צרחתי עליה, 'איך לא אמרת לי את זה עוד קודם?'", מספרת שרה. "לא ישנתי דקה באותו לילה. בבוקר התקשרתי ואמרתי לה שאני הולכת לעשות משהו, שבתיה לא תישן עוד לילה אחד נוסף בבית. זה לא יקרה לה יותר".
"הוא התענג מהמעשים שעשו בנו החברים הפדופילים שלו"
"אפשר להציל אותה". זה המסר שבו בחרו האחיות, אביגיל בת ה-19 ושרה בת ה-26 (השמות בדויים, וכך גם השמות האחרים בכתבה), כשהחליטו לבקש מהציבור תמיכה כספית שתסייע לחלץ את אחותן ולהרחיק אותה מאביהן לצמיתות. כדי להסביר מה עומד מאחורי מיזם מימון ההמונים יוצא הדופן הזה הן חושפות כעת סיפור משפחתי קשה מנשוא, מקומם, מעורר קבס. סיפור על ילדות שעברו פגיעה קשה ועל קהילה חרדית שידעה ושתקה. הדברים שנשפכים משתי הנשים המרשימות והחזקות הן לפעמים מבולבלים, קטועים, זיכרונות מודחקים שחלקם הוצפו רק לאחרונה בטיפולי היפנוזה, אבל אי אפשר לטעות בגודל הזוועה. זה המקום להזהיר שהכתבה מכילה תיאורים קשים לקריאה.
שש בנות ושני בנים נולדו לשאול (56). שרה, שנולדה שלישית, תמיד הכירה את הצד האפל של אביה. גם היא הייתה קורבן לפגיעות מיניות מצדו, נחלצה בעור שיניה והחלה לבנות את חייה מחדש. כבר למעלה מחמש שנים לא ראתה את הוריה.
חווית את מה שבתיה כנראה עוברת.
"אני הייתי כפר השעשועים. אבא שלי נגע בי לאורך השנים, חבר שלו נגע בי".
איך נראים החיים בבית?
"היו לו תקופות שהוא הצליח לא לגעת בנו, כנראה נלחם בעצמו. אבל כשהוא היה מסתובב בבית עם החולצה הלבנה הארוכה של הדתיים מחוץ למכנסיים, כשמתחת הריצרץ' של המכנסיים פתוח, ידעתי שצריך להיזהר. הוא היה נוגע בעצמו כשהייתי מתקלחת. היו פעמים שלקח את היד שלי וליטף את עצמו".
כשידעת שהוא שוב בתקופה כזו, מה עשית?
"זה היה לזוז ממנו כשהוא מתקרב או להתנחל אצל חברות שגרו לידנו. שתי האחיות הגדולות שלי ואני היינו ישנות אצלן לילה לילה בתקופות האלה".
ההורים שלהן לא שאלו אתכן אם הכל בסדר בבית?
"אצל החרדים מאוד נהוג שחברות ישנות אחת אצל השנייה. אבל מעבר לזה, אצל חרדים לא שואלים יותר מדי שאלות כדי לא לדעת דברים שלא רוצים לדעת".
האב, שאול, נהג לפתוח את הבית בפני ערב רב של אנשים. "תמיד התגוררו אצלנו טיפוסים משונים, סטלנים, חסרי משפחה או כאלה שיצאו מהכלא", מספרת אביגיל. "זה היה בית פרוץ, בלי גבולות. היה קל להישאר אצלנו כי אף אחד לא פיקח והכל היה מותר. חבר אחד של אבא התחבא לאחותי רחל, שהייתה אז בת תשע, מאחורי הארון בחדר שלה. כשהיא נכנסה להתלבש אחרי המקלחת, הוא הוריד את החולצה וניסה לחבק אותה".
שרה נזכרת באחד מהדיירים הזמניים האלה: רונן, פדופיל מורשע שבדיוק סיים לרצות את עונשו, התגורר עם המשפחה במשך חודשים ארוכים. "הוא היה אורב לנו בלילות. פעם אחת תפסתי אותו על חם מפשיט את אביגיל כשהיא ישנה. היא הייתה אז בת שש. הוא התחיל לגעת בה ולהוריד את המכנסיים שלו. נתתי מכה חזקה על הדלת של החדר שלה והוא ברח בחזרה לחדר שלו. לילות שלמים נשארתי ערה כדי להשגיח. הוא היה מתחיל את הלילה בחדר של אביגיל, שהיה הראשון במסדרון. אז הוא היה ממשיך לשאר החדרים. הייתי מתחילה לעשות רעש מהחדר שלי, שיידע שערים פה ושיחזור לחדר שלו.
"באחת הפעמים הוא הגיע לחדר שלי. התעוררתי מיד. אני ישנה קל, מתעוררת מכל דבר, תמיד בהיכון. אבל עצמתי עיניים ועשיתי את עצמי ישנה. הוא הוריד לי את השמיכה, הרים לי את החלוק שישנתי איתו, הוריד לי את התחתונים, נגע בעצמו. כשסיים הוא החזיר את הבגדים שלי בחזרה ויצא מהחדר. בוקר אחד סיפרתי לאמא מה קרה והיא הסתכלה עלי במבט זועם וקראה לי שקרנית. זו מילה שחזרה בכל פעם שניסינו לספר לה מה קורה אצלה בבית".
"אבא שלי היה אומר שאני לא הטעם שלו", מספרת אביגיל. "הוא נגע רק בבנות הבלונדיניות שלו. אבל חברים שלו נגעו בי. רונן היה מתיישב בכיסא מאחוריי יום אחרי יום ומנסה להושיב אותי עליו. אני זוכרת שיום אחד נמאס לי, הרמתי את הגרביונים והלכתי. הייתי ילדה חרדית תמימה ושנים חשבתי שהוא מנסה להכניס לי את האבזם של החגורה שלו. כשגדלתי הבנתי שזה היה איבר המין שלו. בהיפנוזה שעשיתי עכשיו שחזרתי את הסיטואציה הזו ואמרתי למטפל, 'איפה כולם? הבית ריק'. הוא אמר לי לטייל בבית ואז ראיתי את אבא שלי עומד בפינת החדר, מסתכל מלא עונג על רונן שמבצע בי מעשה מגונה. אני גם מבינה היום שהוא הביא את החברים הפדופילים שלו בכוונה, כדי להתענג דרך המעשים שלהם בנו".
"אמא שאלה את אבא אם היא יותר יפה מאחותי"
עם הזמן התרחבו מעגלי הפגיעה של שאול גם לחברות של בנותיו שהיו מגיעות אליהן הביתה. "למדתי למבחן עם חברה שאבא שלי מאוד אהב, קרא לה 'היפה הזו'", מספרת אביגיל. "קראתי לו שיעזור לנו עם משהו והוא הגיע והתחיל לצחוק איתנו. היום אני יודעת להגיד שזה צחוק של חרמנות. הוא נצמד אליה ופשוט התחכך בה. ראיתי אותו נוגע בעוד חברות שלי. הייתה לי חברה שישנה אצלי שהוא הפשיט אותה לגמרי וביצע בה מעשים מגונים".
שרה מספרת על מקרה של חברה שעשתה אצלם את הלילה כשהמשפחה התגוררה בצפת: "נעמה הייתה בת בית אצלנו. היא הייתה רק בת 12 אבל היא ואבא שלי היו ממש בקשר. היא הייתה מחכה שכל הבנות יירדמו והולכת לסלון. ראיתי אותם מתנשקים ואת אבא שלי מפשיט אותה לחלוטין. בסופו של דבר היא סיפרה להורים שלה. לפני כמה זמן שמעתי שהיא ראתה אותו מחוץ לבית הכנסת ביישוב אחר והיא פשוט התעלפה".
מה קרה כשהחברות שלכן היו חוזרות הביתה?
"הן היו מספרות להורים שאבא שלנו נגע בהן, ההורים היו הולכים לרב ואז היו מעיפים את כל המשפחה מהקהילה".
פעם אחר פעם היו מגיעים אברכים לבית, נכנסים בלי לדפוק, אורזים למשפחה את המטלטלים ומעלים אותם למשאית שחיכתה מבעוד מועד. "עברנו יותר מ-18 דירות", מספרת אביגיל. "הספקנו לגור באופקים, נתיבות, גדרה, רחובות, בית שמש, ירושלים, צפת. הייתה פעם שהוציאו אותנו בשלג, את זוכרת שרה?".
כן, היא זוכרת. "כשנעמה סיפרה להורים שלה, הועפנו מהבית ב-12 בלילה", מספרת שרה. "אברכים בריונים נכנסו ואבא שלי אמר: 'צאו מהמיטה, תתלבשו. קחו את מה שאתם יכולים'. ארזנו כמה בגדים, העמסנו מזרנים ושמיכות ונסענו בטנדר לחבר של אבא שלי שתמיד היה אפשר ליפול עליו. כל הדרך מצפת למרכז הארץ אמא שלי בכתה. מאז לא העזתי לדרוך בצפת".
"אבא שלי היה אומר שצפת הייתה תקופה גרועה", אומרת אביגיל ושרה עונה: "כי מהר מאוד עלו עליו. היינו שם רק תשעה חודשים. בירושלים נשארנו יותר. שם לקח 4-5 שנים עד שעלו עליו והעיפו אותו מהעיר. בכל זאת עיר גדולה, אז פשוט עברנו בין השכונות. העיפו אותנו משכונה אחת, עברנו לשכונה אחרת. אבא שלי שינה גם את הביגוד שלו בהתאם לקהילה ששהינו בה".
שמונת הילדים של שאול גדלו בבית שמעולם לא תפקד. האם מאובחנת כדו-קוטבית; האחיות מספרות שכשהמציאות הייתה קשה לה מדי, היא הייתה מפסיקה ליטול את הכדורים שלה ונותנת למאניה או לדיפרסיה להשתלט עליה. "היה כאוס בבית. ההורים מסטולים מגראס או שאמא בהתקף. כשהיא בדיכאון היא לא מדברת. שבועות לא שומעים אותה. במאניה היא הופכת לילדה. פעם אחת היא שאלה את אבא אם היא יותר יפה משרה", נזכרת אביגיל.
"היא רבה איתי על סוכריה על מקל", מספרת שרה. "ויתרתי לה ובכיתי. היא אף פעם לא הסכימה להתאשפז ובגלל המצב שלה היינו נשלחים לבית הספר בלי אוכל. אבא היה מנסה להחליף אותה ולדאוג לנו, ותוך כדי מקלל אותה שהיא במצב הזה. כל השנים ההורים לא עבדו. הקהילה מימנה אותם או שחברים עזרו. בכלל, אבא שלי תמיד מוקף בחברים. הוא אדם חכם, כריזמטי, מוכשר בטירוף. הוא יודע את התורה בעל פה ומנגן בכל כלי שתתני לו. כשתראי אותו את לא תאמיני. יש לו פנים מלאכיות, עיניים ירוקות ויפות".
"בפעם הראשונה הרגשתי מה זה להיות אהובה"
ההורים הגיעו מרקע חילוני, חזרו בתשובה ושייכו את עצמם לזרם הברסלבי. "הם הכירו בפנימייה בקיבוץ ששניהם נשלחו אליה בגיל 15", מספרת שרה. "אמא שלנו נשלחה מהבית כי אביה החורג נגע בה ובאחותה. היא סיפרה לנו שהייתה גוררת את המיטה שלה לדלת של החדר כדי שהוא לא יוכל להיכנס. בבנות שלו הוא לא נגע. אמא שלה, הסבתא שלנו, העדיפה להרחיק את הבנות מהבית ולהשאיר את הבעל החדש".
למה שאול נשלח לפנימייה?
"כי הוא היה מרדן ומוזר".
לאחר הלימודים חזר שאול בתשובה ופגש באמם במקרה בתל אביב. "היא ראתה אותו עם פאות, חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. היא הייתה מאוהבת בו בטירוף במשך השנים, אז היא אמרה לו שהיא רוצה לפגוש אותו שוב", מספרות שתיהן. "הוא אמר לה 'להתעלות על מידותיה' ולבוא איתו לשיעור תורה. שרק ככה זה ילך ביניהם. למחרת היא כבר הגיעה לשיעור תורה עם חצאית. הם סידרו ששדכן ישלח אותם לפגישה והתחתנו. כל השנים, אימא שלנו הייתה תלותית מאוד באבא שלנו. היא מעולם לא הציבה לו גבולות. הוא מודעת להרס שהוא גורם לה ולבנות שלה. כשזה גובר עליה, היא מפסיקה לקחת את הכדורים ונכנסת לשיגעון".
"אני גדלתי בתקופה שהם היו מאוד אדוקים", נזכרת שרה. "למדתי בבית ספר חרדי שמדברים בו רק אידיש והייתי הולכת עם קוקו, אבל אבא שלי היה אומר שזה לא צנוע, שאני מפתה".
אביגיל: "לפתות, מפתה. אלו מילים ששמענו הרבה מאוד. הוא היה רואה בבית הכנסת ילדות קטנות עם גרביונים שקופים ואומר שלא פלא שאנשים אונסים כשהילדות הולכות כמו פרוצות".
"הייתה פעם שאבא אמר לי לעשות צמה", נזכרת שרה. "אמרתי לו שכל הילדות בבית הספר הולכות עם קוקו. גם ככה הייתי שונה, כי ילדות של בעלי תשובה זה אות קלון מראש. הוא התחיל לרדוף אחריי בסלון. אמא עמדה בצד אחד, תפסה אותי, ואבא גזר לי את כל הקוקו. נשארו אניצי שיער. בימים הראשונים התחבאתי אצל השכנה המבוגרת מלמטה. קראתי לה בובע. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, של ילדה בת שמונה. היא אהבה אותי וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי מה זה להיות אהובה".
היא ניסתה להתעמת עם שאול?
"אחרי שבוע, כשהתקשרו מבית הספר שאני לא מגיעה, הוא הגיע ובובע אמרה לו שיתבייש על מה שהוא עושה לילדה קטנה. הוא גרר אותי משם בזרוע וכל הדרך אמר 'אני אראה לך מה זה. את מדברת עליי אצל אנשים אחרים?'".
אלא שלחיים בבית אחד עם שאול היה גם פן אחר. "תמיד הייתה בבית מוזיקה", אומרת שרה. "שמענו ביטלס, לד זפלין ואהוד בנאי. לא משנה מה הוא עולל ביום, בלילה אבא היה יושב ומנגן בחדר על הפסנתר לאונרד כהן. אמא לפעמים הייתה מצטרפת אליו ושרה. לרגע אחד הכל היה נעלם וכל הכעס שלך היה עובר".
"חרטתי על הגוף בסיכה. זה להחליף כאב בכאב"
בגיל 13 וחצי ברחה שרה מהבית. "לא יכולתי יותר לעמוד בסירחון הזה", היא מספרת. "אמא שלחה אותי להוריד את הזבל ופשוט לא חזרתי. לקחתי טרמפים לתל אביב, לדנה, אחותה החילונית של אמא. כמה ימים קודם התקשרתי אליה ואמרתי שאני רוצה להכיר אותה. לא סיפרתי לה שאני בורחת מהבית. לא רציתי שתיבהל".
דנה מספרת: "בשבוע הראשון שהייתה אצלי, שאול היה מתקשר אליה ומדבר איתה שעות. לפעמים חבר שלו היה לוקח את הטלפון ומפלרטט איתה. התכנים היו מיניים - יש לך חבר? לאן את יוצאת? לא הסכמתי לשיחות האלה יותר".
איך הגיב שאול כשהטלת וטו על השיחות?
"הוא אמר לי ששרה זונה, מפתה, שהיא שקרנית. גם אחותי, אמא שלה, אמרה עליה שיש לה אופי של זונה. עמדו לי האוזניים. מה זה אופי של זונה? הם איימו עלי שכל המשפחה תמחק אותה ואותי".
מספר חודשים לאחר שעברה לגור אצלה, שרה בלעה כדורים מכל הבא ליד מארון התרופות של דנה. בסופו של דבר היא סיפרה לדודתה על ניסיון ההתאבדות שלא צלח. "נבהלתי ועירבתי עובדת סוציאלית", מספרת דנה. "הוחלט ביחד שהיא תעבור להוסטל של 'מקום אחר', שם תתחיל הליך טיפולי ושיקומי ותלך לבית ספר באופן סדיר".
בפני הצוות ב'מקום אחר' החלה שרה לדבר על פגיעות מיניות מצד אביה. הצוות החל להכין אותה נפשית לתת עדות במשטרה. במהלך שהותה במקום ניסתה שרה לחתוך ורידים, ברחה שוב ושוב, ישנה בחוף הים. שוטרים היו מגיעים לאסוף אותה ולהחזיר אותה להוסטל.
בליווי הצוות הגיעה לבסוף שרה לתחנת המשטרה והגישה תלונה. בשלב הזה ביקשו הוריה לבקר אותה בהוסטל. "יצאתי אליהם הכי חילונית שיש, במופגן. שיער ארוך פזור ומכנסיים עם פתחים בצדדים. אבא שלי מיד אמר 'תסתכלי איך את נראית' ואמא שלי ישבה ושתקה. היא לא דיברה כל הפגישה. אבא שלי אמר שעשיתי הרבה טעויות, אבל הם מוכנים לקבל אותי אם אכתוב מכתב התנצלות ואפרט שאני סובלת מדמיונות, שכל מה שאמרתי זה שקר גמור ושאני בסך הכל רוצה נקמה. הוא אמר לי שאבטל את התלונה. ביטלתי, אבל לא כתבתי לו מכתב התנצלות".
למה הסכמת לבטל את התלונה?
"פתאום ראיתי אותם ורציתי בית. אבא דיבר בצורה עדינה ואמר שהוא סולח לי, זה בלבל אותי. חשבתי שאם אבטל את התלונה הכל יימחק. שגם ככה הפרק הזה בחיים נגמר. באתי לתחנת המשטרה ואמרתי להם ששיקרתי, שאני רוצה נקמה. כמו שהוא הנחה אותי".
המתח בין הרצון של הצוות שתספר לבין המחיר שתשלם משפחתה גרמו לשרה לברוח בפעם האחרונה מההוסטל ולא לחזור לשם יותר. היא החלה לחיות ברחוב. "שנה ישנתי בזולות, בבתים נטושים. לפעמים גנבתי אוכל מסופרמרקטים. התגלגלתי. בגיל 15 מצאתי את הכתובת של ההורים ובאתי לבקש כסף. אבא נעל אותי בחדר צדדי, שהילדים הקטנים לא יראו אותי, והביא עובדת סוציאלית. הם סיפרו לה שאני משוטטת, לא הולכת לבית הספר ומתפרנסת מזנות. זה היה שקר מוחלט. הגיעו שני שוטרים ואזקו אותי כמו פושעת. נערך דיון בבית המשפט ועל בסיס מה שההורים שלי סיפרו, השופט קבע שאכנס למוסד הסגור 'צופיה' שנועד לשיקום נערות בסיכון. שם חרטתי על הגוף בסיכה. חתכתי את עצמי ברגליים להרגיש כאב. זה להחליף כאב בכאב".
ואז שאול הגיע שוב לביקור. "אבא שלי, כמו אבא שלי, הפך את זה שלא הוא אשם בכך שהוכנסתי לצופיה אבל הוא יהיה זה שיבריח אותי מפה. הוא אמר לי 'תתנהגי יפה בשבועות הקרובים ואבקש שייתנו לך לצאת לחלאקה של אחיך. יצאתי לחלאקה ולא חזרתי".
שאול חשש ששרה תתלונן עליו שוב ודאג להבריח אותה לצרפת. לאחר ששהתה שנה בכפר נידח, אב המשפחה שאירחה אותה קנה לה כרטיס טיסה בחזרה לארץ. בגיל 17 כבר הייתה נשואה ואם לבת. מאוחר יותר התגרשה, נישאה מחדש לגבר שהביא איתה לעולם ילד נוסף, והתגרשה שוב. "היום אני מגדלת את שני הילדים שלי בכוחות עצמי", היא אומרת. "אני עובדת, שוכרת דירה בשכונה טובה ומקפידה שהילדים ילכו למסגרות חינוך טובות".
אביגיל התחתנה בגיל 16 עם בחור חרדי. הם הביאו לעולם ילדה אחת ונפרדו השנה. "אחרי נתק עם ההורים, בעלי לשעבר עשה סולחה ביני לבינם", היא מספרת. "בשיחה ההיא, אבא אמר לי שפעם אחת היה לו ניסיון בצפת עם בחורה בת 14 וחצי ושהוא עמד בו. הוא לא נתן ליצר לשלוט בו".
"אם לא מוציאים את הילדה מהבית היום, אני חוטפת אותה"
עצימת העין של קהילה החרדית והאכזבה מהרשויות חוזרות שוב ושוב בשיחה עם האחיות. בעיקר כשאנחנו מדברות על מצבה של בתיה. שרה מספרת שכבר לפני כחמש שנים התלוננה אחת מאחיותיה במשטרת בית שמש, במסגרת חקירה של אדם אחר, כי יחסו של שאול אל בתיה - אז בת חמש - מעורר חשד. "המשטרה לא עשתה כלום עם התלונה", אומרת שרה. "אף אחד לא הגיע אלינו ואף אחד לא דיבר עם בתיה".
המצב רק הידרדר בחמש השנים שעברו מאז. "בתיה הייתה במצב קטסטרופלי. היא לא יצאה מהבית חצי שנה, היו לה חרדות איומות והתקפי זעם", מספרת אביגיל. "כדי שתלך לבית ספר, אמא שלי הייתה צריכה לקחת אותה ולהישאר שם.
"יום אחד ראיתי אותה שוכבת מתחת לשמיכה ורואה משהו בטאבלט. התחלתי לחטט וראיתי בהיסטוריה שהיא צפתה ב-30 סרטונים של פורנו קשה ואלים. אבל לא העזתי לחשוב שמשהו קורה עד שישראל הטיח בי את האמת".
שרה, כאמור, החליטה לעשות ברגע ששמעה מה עובר על בתיה. בבוקר שלמחרת השיחה עם אביגיל היא נסעה למשטרת בית שמש והגישה תלונה. "אמרתי להם שאני מבקשת שאחותי תוצא מהבית עוד היום. החוקרים צחקו עלי: 'מה נראה לך, שכל אחד שיבוא לפה ויגיד משהו ישר נלך ונפעל?'. אמרתי להם שאם הם לא מוציאים אותה היום, אני חוטפת אותה".
מהמשטרה המשיכה שרה אל שירותי הרווחה. "שרי בן דוד (שם אמיתי – ת.ב), עובדת סוציאלית בבית שמש, סיפרה לי שבדיוק שבוע קודם לכן הם קיבלו פנייה מבית הספר שבתיה לא מגיעה והיא הלכה לעשות ביקור בית אצל הוריי. היא אמרה שאבא מאוד מגונן ושאמא נראית משוגעת. ביקשתי שתוציא צו חירום ושהילדה תצא עוד היום מהבית, אבל גם היא אמרה לי שהיא לא יכולה לפעול מהיום להיום".
מה עשיתן?
"אביגיל ביקשה מאבא שלי להביא את בתיה אליה ושלחה אותו הביתה באיזו אמתלה, ואז הודיעה לו שבתיה נרדמה והיא תישאר לישון אצלה. למחרת המשטרה שלחה חוקרת ילדים לבית הספר. בתיה החלה להילחץ, לצרוח ולבכות שיעשו משהו לאבא שלה. רצנו לבית הספר וניסינו להרגיע אותה. היא צעקה: 'תצילי אותי, אל תתני שייקחו אותי'. סיפרתי לה שגם אני סבלתי ושהיא לא צריכה לסבול. נתתי לה להבין שאני יודעת מה היא עוברת. התיישבתי איתה על הרצפה ושתינו בכינו. בסוף היא נרגעה".
בסופו של אותו יום לימודים הגיע שאול לאסוף את בתיה. חוקרת הילדים לא הספיקה לדבר איתה. "שרי יצאה אליו ואמרה לו שבגלל ההזנחה של בתיה היא רוצה להוציא את הילדה לכמה ימים. אבא שלי אמר לה שלא תוציא צו חירום, שהוא מסכים, אבל שהילדה לא תלך אליי. שרי הודיעה לי שהיא חייבת לכבד את זה ושהיא לוקחת את בתיה לדירת חירום בירושלים".
איך הגבת לזה?
"ביקשתי שוב שהיא תבוא אליי, אבל העובדות הסוציאליות אמרו לי שאי אפשר כי הייתי במוסד לנערות בסיכון לפני 12 שנה. הסתכלתי עליהן המומה ואמרתי: 'אתן יודעות מה קרה? איך נכנסתי לשם? מה קורה איתי מאז? באיזו זכות אתן שופטות אותי?'. התחיל ויכוח והגענו למבוי סתום. הן הבטיחו לי שבתיה תשהה בדירת החירום 4-7 ימים, עד שחוקרי ילדים יסיימו לחקור אותה".
בינתיים עבר למעלה מחודש ובתיה עדיין בדירת החירום, חיה עם ילדים אחרים בסיכון ומחכה לביקורים של האחיות. "מה שמדהים זה שמהר מאוד גילינו ילדה חדשה", אומרת אביגיל. "מילדה עם התפרצויות בכי וזעם היא הפכה לילדה שמחה ודברנית". אבל זמן קצר אחר כך נעלמו החיוכים.
"איש אבוד שחי בתוך בועה"
אחד הביקורים המתוכננים של האחיות אצל בתיה נדחה. כששאלו למה, סיפרו להן ששרי בן דוד אישרה ביקור של שאול אצל בתיה על חשבון שעת הביקור שלהן. "הייתי מזועזעת", מספרת שרה. "שאלתי איך זה יכול להיות שהאבא הפוגע מגיע לבקר, והם ענו לי שאלו ההוראות שקיבלו משרי".
לא ברור מה קרה במפגש בין שאול לבתיה, אבל האחיות מספרות שהגישה שלה השתנתה. "בתיה קרה אלינו מאז שהוא ביקר אותה. היא הורידה את הטבעת עם הכתר שנתתי לה כדי שתזכור שהיא מלכה", אומרת שרה. "בביקור האחרון שלנו הצטלמנו איתה והיא נכנסה להיסטריה שיידעו שהיא בקשר איתנו. היא בכתה וביקשה שנמחק את התמונות. היא כתבה לאבא שלנו מכתב שיסלח לה ושיגיד עליה תהילים".
עד מתי היא תשהה במקלט החירום?
שרה: "אנחנו לא יודעות. הקהילה החרדית בבית שמש בוחשת בסיפור הזה. גיסי ואחותי שגרים לא רחוק מהוריי רוצים שבתיה תשהה אצלם. הם אומרים שההורים שלנו נהדרים. אם בתיה תגור אצלם, הקשר שלה עם אבא שלנו יימשך ולא עשינו בזה שום דבר. נראה שגם הרווחה בבית שמש מעדיפה את הפתרון הזה. למזלנו, השופט רואה בנו אופציה וביקש שהרווחה תעשה ביקור בית גם אצלי. ההחלטה יכולה להיות גם פנימייה או משפחה חרדית אחרת. כל החלטה שזה לא יהיה אנחנו, אביגיל ואני נצא למלחמה".
בזירה המשטרתית, למרות שהאחיות מסרו עדות על מה שעברו (אביגיל אף סיפרה שאביה הכריח אותה לבלוע כף של שמן מריחואנה, "דבר שהטיס אותי ליומיים"), החקירה לא התקדמה. הן החליטו לקחת יוזמה ולאסוף עדויות בעצמן. "זאת הייתה עבודת בילוש רצינית", מספרת שרה. "התחלנו להתקשר לחברות מפעם שידענו וראינו שאבא נגע בהן. התקשרתי לאחת שקישרה אותי לעוד אחת. היו כאלה שאמרו לא, אז התקשרתי אליהן שוב והסברתי להן שאני עושה את כל זה רק בגלל אחותי הקטנה, ילדה שאי אפשר לשלוח אותה לעזאזל. בסוף כולן הלכו להעיד".
השבוע נעצר שאול בחשד לעבירות מין בקטינות. התיק נגדו מכיל כיום עשר עדויות, שלוש מהן של בנותיו. מעצרו הוארך כבר פעמיים וגורם במשטרת ירושלים אומר לנו שמדובר ב"תיק חזק". במקביל נמשך המאבק על בתיה מול לשכת הרווחה בבית שמש, שמעוניינת להשאיר את הילדה בקהילה. שתי האחיות - יוצאות בשאלה, אימהות לילדים קטנים משלהן, ללא תמיכה משפחתית וללא גב של קהילה - מוצאות את עצמן מול הוצאות הולכות וגדלות. "לקחנו עורכת דין שמלווה אותנו בהליכים וזה עולה עשרות אלפי שקלים", מספרת שרה. "שתינו גם עוברות תהליך טיפולי על מנת לייצר עדות משמעותית נגד אבא. אנחנו גם צריכות לעבור לבית גדול יותר שיכיל את כולנו, בית בריא ומוגן שלא היה לנו אף פעם. לא לנו ולא לבתיה".
מתוך המצוקה נולד הדף "אפשר להציל אותה" באתר מימון ההמונים "Giveback". בתחילה לא הבינו האחיות לכמה כסף יזדקקו; הן ביקשו 10,000 שקל וגייסו מעט יותר, כ-13 אלף. כשהתברר שגם זה רחוק מלהספיק פתחו דף חדש, הפעם בפלטפורמת "מימונה", במטרה לגייס 70 אלף ש"ח בתוך 33 ימים. "אביגיל ואני לקחנו הפסקה מהעבודות ומהחיים שלנו", אומרת שרה. "אני כל היום מתרוצצת בין המשטרה לרווחה לבתיה. העבודה שלי עכשיו זה להביא את בתיה אלינו. עד שזה לא יקרה, לא אשב בשקט".
בימים האחרונים נערכו עימותים של המתלוננות מול שאול. באחד העימותים הוא התנצל ואמר ש"יש לו נפילות", אבל בעימות מול שרה הוא נקט בטקטיקה אחרת: היא בכתה והוא גיחך. "אחד מול השנייה, אבא וילדה, שנים של זעם ובדידות", כתבה לי שרה לאחר העימות. "הוא כועס והיא מבינה, היא בוכה והוא מגחך. כלום לא יעזור לו, איש אבוד שחי בתוך בועה. ילדה אבודה שמצאה את עצמה ושוב איבדה. אבא די".
לפניות ישירות אל הכתבת תחיה ברק: tiabarak@gmail.com
>> לתמיכה באביגיל ושרה - קמפיין גיוס ההמונים אפשר להציל אותה
תגובות
עיריית בית שמש מסרה בתגובה: "עניינה של הקטינה מטופל ע"י אגף הרווחה באופן מקצועי ושקול. החלטות בעניינה מתקבלות תוך התייעצות שוטפת עם משרד הרווחה בירושלים. מפאת חובת הסודיות וצנעת הפרט לא ניתן לפרט, אך נעשים כל המאמצים לפעול ברגשיות הראויה ולהביא לשיקום הקטינה והמשפחה".
מהמשטרה נמסר בתגובה: "בעקבות תלונה שהוגשה במשטרה שעניינה עבירות מין בקטינים, נפתחה חקירה שבמהלכה נגבו מספר עדויות. עם התקדמות החקירה נעצר חשוד מרכזי כנגדו הוגשה התלונה, והוא נחקר בחשד לעבירות המיוחסות לו. בית המשפט האריך את מעצרו של החשוד. בשל החקירה שעודנה מתנהלת ומפאת צנעת הפרט, לא נוכל לפרט מעבר לכך בשלב זה. באשר לתלונה שהוגשה לפני כחמש שנים כנגד אדם אחר, משטרת ישראל פתחה בחקירה, במהלכה נחקר החשוד וכנגדו הוגש כתב אישום. משטרת ישראל פועלת ברגישות יתרה בחקירות שעניינן עבירות מין בקטינים וזאת לצד חקירה מקצועית שמטרתה להגיע לחקר האמת ולהביא החשודים לדין". לא נמסרה תגובה לשאלתנו בנוגע לתלונה של אחת האחיות על שאול באותה חקירה לפני חמש שנים.
את תגובתו של שאול, שנמצא במעצר נכון למועד פרסום הכתבה, לא ניתן היה להשיג עד לשעה זו. עורך הדין שייצג אותו, אהרון הלוי, מסר כי אינו מייצג אותו עוד. עד עתה לא עלה בידינו לברר אם הוא מיוצג על ידי עורך דין חדש, ועל כן לא נתקבלה תגובה מעורך דין כלשהו. גם תגובתה של העובדת הסוציאלית שרי בן דוד לא נתקבלה עד עתה. כשפנינו בנושא לעיריית בית שמש נמסר לנו כי נאסר עליה לשוחח עם התקשורת. אם יגיעו תגובותיהם, נפרסמן בכל עת.