קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו החתונה הישראלית הפסיקה להיות פשוטה, אבל כולנו יודעים שהיא כבר מזמן לא כזו. מתישהו בין שנות השבעים להיום הפסיקה הכלה להסתפק בשמלה אחת, החתן החליט להימנע סופית מסנדלים תנ"כיות והבורקס הממולא ורבע העוף הלכו לעולם שכולו טוב. בזמן שהורים והסבים של רובנו התחתנו בבית, על הדשא בקיבוץ או מקסימום באולם חתונות קיטשי, היום כמעט לא תמצאו חתונה שאינה מתרחשת בגן אירועים גרנדיוזי או בלוקיישן אקזוטי, מרחק שעות ארוכות של נסיעה מהמרכז. שמלת הכלה, שפעם נתפרה על ידי תופרת ביתית, ובהמשך הושכרה מסלון הכלות, הפכה בשנים האחרונות לגרדרובה שלמה הכוללת מספר שמלות מתחלפות בעלות אסטרונומית. וזה עוד בלי להזכיר את מספר האורחים, שהכפיל את עצמו, ואת העובדה שהסרוויסים והוואזות הוחלפו בצ'קים, שרק הולכים ומשמינים משנה לשנה. כיום, יודע כל אחד שביקש לחגוג את אהבתו רשמית עם האחת המיוחדת שלו, מדובר בהפקה מורכבת, גרנדיוזית ויקרה מאוד, שואו לכל דבר בעלות של עשרות אלפי שקלים ששואב אליו את כל מי שבסביבה. גם אם אתם זוג צעיר וצנוע, שמבטיח לעצמו לא להשתולל או לאבד פרופורציות, קשה לעמוד מול הבלבול והשפע שמציע הענף. בתוך הפער הזה, בין החתונות של אז ושל היום, מסתתרת כל ההתפתחות התרבותית של ישראל בעשורים האחרונים, לטוב ולרע. מצד אחד, נהיינו מעודכנים, מתוחכמים ואנינים יותר. מצד שני – לפעמים נדמה ששכחנו את המהות: חגיגה של אהבה מבטיחה בין זוג צעיר, הקושר את חייו ביחד, בדרך להקמת משפחה.
הצעירים שבכם אולי יתקשו להאמין, אבל עד אמצע שנות השבעים, החתונות הישראליות היו ביתיות, אינטימיות ומצומצמות ביותר. הכיבוד הוכן על ידי בני המשפחה, כלל לרוב מאכלים פשוטים כמו סנדביצ'ים ועוגות, ובמקרים מסוימים – אף הוכן על ידי האורחים עצמם. "עד סוף שנות השישים נחוגה מסיבת החתונה הישראלית-היהודית באופן צנוע בהרבה", מחזק המשפטן ד"ר צבי טריגר, סגן דקאן בית הספר למשפטים במסלול האקדמי המכללה למנהל, שחקר את השינוי שחל במאפייני החתונה הישראלית במאמרו "בהחלט הייתם צריכים: מבט חוזי על תרבות מתנות החתונה בישראל". "אולם האירועים היה בדרך כלל חדר האוכל של בניין ההסתדרות, בית החייל, או הבית הפרטי של ההורים. רק עשירי המדינה חגגו חתונות באולמות או בבתי מלון".
המגמה הזו החלה להיעלם בתחילת שנות השמונים, כשיותר ויותר אולמות אירועים נפתחו ברחבי הארץ, ואפשרו גם לזוגות ממעמד הביניים לערוך בהם את חתונותיהם. האוכל שבישלה המשפחה התחלף בקייטרינג שמוגש לשולחן על ידי מלצרים; להקות הכלייזמרים וריקודי העם הוחלפו בתקליטן שהכריז "קבלו את החתן והכלה!", והזוג החל לתעד את חתונתו בבוק בסטודיו חובבני, מונצח על רקע מזויף של שקיעה בהוואי. "חתונות הוא תחום של לייף סטייל ובשנות ה-80, ביחד עם כל אורח החיים, הכל השתנה והפך ראוותני ומצועצע יותר", אומר המעצב והמגיש יובל כספין, "האולמות היו קיטשיים כאלה, עם מראות ושושנים. על כל שולחן היה בקבוק יין, ואם היית רוצה יותר - כל האורחים שישבו ביחד בשולחן היו אוספים טיפ, נותנים למלצר מתחת לשולחן ואז הוא היה מביא גם וויסקי". גם שמלות הכלה באותה תקופה קיבלו נפח משמעותי הרבה יותר, תרתי משמע: "עד אמצע שנות ה-70 השמלות היו צנועות יותר – גם בסוג הבדים, גם בגזרה וגם בעיטורים, שהיו בעיקר חרוזים ופנינים", אומרת הסטייליסטית ליאת אשורי. "בשנות ה-80, כשהתחיל השיגעון של סינדי לאופר וג'ון טרבולטה, התחילה אופנה של מחוכים ושמלות קצפת, הכלות חיפשו משהו סקסי וחצוף יותר והיו מוכנות לשבת 12 שעות במספרה רק כדי שיסיימו לרסס אותן בספריי כדי שהשיער יחזיק".
בתחילת שנות התשעים, החתונות הישראליות החלו לצאת משליטה ולהפוך למופע הגובל במגלומניה. את השינוי הראשון אפשר היה לראות בפריחתם של מעצבי שמלות הכלה. "כשחזרתי לארץ אחרי חמש שנים בארצות הברית, פתאום ראיתי שכל רחוב דיזינגוף מלא במעצבי כלות", משחזר כספין, "המעצבים התחילו להבין שזו פרנסה טובה ושיש קהל שמחפש להיות מיוחד יותר. אז התחילו לתפור לפי הזמנה והמחירים קפצו שאין לתאר, 10,000-15,000 שקל לשמחה. פתאום אנשים גם רצו טבעת מיוחדת, שיכינו בשבילם".
במקום אולמות חתונה, החלו לשגשג ברחבי הארץ "גני אירועים", שמוקמו בלוקיישנים ייחודיים והציעו חתונות קונספט – החל מחתונת גולשים על חוף הים, דרך חתונה טבעונית של רוחניקים במדבר וכלה בחתונה סולידית אך יוקרתית באתרים היסטוריים, כמו מגדל דויד בירושלים. "ההיצע נהיה מטורף", אומר כספין. כל אזור השרון נהיה גן אירועים אחד גדול וליד כל אגם קטן, שבקושי קיים, צמח לפתע גן אירועים". בהתאמה לשדרוג, גם האוכל הפך להיות מתוחכם ויקר יותר, כשאת המלצרים החליף, במקרים רבים, מזנון בופה. אפילו הצילומים הפכו ראוותניים יותר: אם בעבר המזכרת היחידה מהחתונה הייתה סדרה של צילומים משפחתיים, היום הזוגות לא מסתפקים בפחות משני סרטים, בוק לכל שלב בחתונה וכמובן - המגנטים. "כל הטירוף הזה הצמיח מקצוע שלא היה קיים לפני כן - מעצבי האירועים והחתונות", אומר כספין, "אם לפני כן הכלה הייתה באה לסלון כלות שהיה מספק לה הכל – שמלה, איפור ושיער - אז היום זה כבר עשרות בעלי מקצוע: תאורה, וקייטרינג, ובר אקטיבי ומאפר וספר. גופים נפרדים שצריך לתאם ביניהם כדי להרים הפקה ענקית ללילה אחד". רוצים להיזכר איך זה נראה בלי סושי והפרחת יונים לבנות? אספנו עבורכם תמונות מחתונות עבר שהתרחשו ממש כאן בישראל, בעידן שבו אנשים עדיין האמינו שאפשר לחיות רק על אהבה.
ז'ק וריקה עבדי, חיפה, 1948
ז'ק וריקה נפגשו בלבנון. ז'ק, לבנוני במקור, הבריח יהודים לתוך ישראל בזמן המנדט הבריטי, כשהגניב אותם דרך מערה בראש הנקרה ומשם לתוך שטחי המדינה דאז. לבסוף תפסו אותו האנגלים והוא נכלא. ריקה, במקור מתורכיה, שירתה באצ"ל. הם עלו ביחד ארצה לפני קום המדינה וחתונתם התקיימה ביום הכרזת המדינה עצמו, בכ"ט בנובמבר. בשנת 1971 עזבו את הארץ והיגרו לארצות הברית. נכדתם עלתה לאחרונה לארץ, מתגוררת בתל אביב, ומחפשת חתן כשר.
מירי ויהודה חכים, המכון לפיתוח חקלאי בבית דגן, 1977
מירי ויהודה החליטו לשבור את שטנץ חתונות האולם שלבלב באותה תקופה, ולחפש לוקיישן מרענן. ראובן ביקש רשות מהמכון החקלאי שבו עבד להתחתן במקום - וקיבל. "האווירה של החתונה הייתה מדהימה", משחזרת מירי, "מה שייחד אותה הייתה האווירה החקלאית: חבילות קש ענקיות עיצבו את הרחבה, ובמקום די ג'יי, הייתה לנו להקה שהעמדנו על פלטפורמה של טרקטור".
שרה (שריקה) אוחנה ואהרון עובדיה, בית הוריה של שרה בצפת, 1957
שריקה, דור שביעי בצפת, הכירה את אהרון בעיר ושם גם התגוררו אחרי נישואיהם. החתונה נערכה בבית הוריה של שריקה, שהיה מרווח מספיק כדי להכיל את כמות המוזמנים הצנועה, אשר עמדה על כמה עשרות אורחים. מי שנכח באירוע עדיין זוכר את ההיי לייט של הערב - עוגת החתונה, שהייתה למעשה עוגת קרוקומבוש מושקעת במיוחד, שנבנתה כולה מפחזניות.
חיים וג'ודי אהרוני, אולמי "הדר" ברמת גן, 1980
האהרונים בדקו מספר אולמות לפני שהחליטו על "הדר", ואפילו פינטזו על חגיגה במלון דן היוקרתי דאז, אלא שכשגילו שיידרשו לשלם 25 דולר למנה, ירדו מהרעיון בזריזות. באולם שבחרו המנה עלתה אומנם רק 7 דולר, אבל גם השירות היה קצת מקרטע: "מעצבת האירוע" שהובטחה הייתה בעצם בעלי האולם, הפרחים הלבנים שביקשו היו לבסוף צבעוניים ובשנדלירים היו נורות שרופות. אבל היי, העיקר האהבה.
ג'ומעה ומוחמד עמאש, ג'אסר א-זרקא, 1984
בתמונה מצולמים ג'ומעה ומוחמד ביחד עם הדוד אחמד, בן הדוד דהוד והסבתא, שגם שמה ג'ומעה. בחתונתם נכחו רוב תושבי הכפר, גם בגלל שמדובר במשפחה גדולה ומוכרת בג'אסר א-זרקא, אבל בעיקר בגלל שהופיע בה שפיק כבהא, זמר וותיק, מפורסם ומבוקש, שלא כל משפחה הייתה יכולה להרשות לעצמה להזמין אותו לחתונתה. כבהא נרצח באוקטובר 2013, ביריות שנורו לעברו מידי שני רוכבי אופנוע, כשיצא מאירוע אחר באום אל פאחם. מותו עורר מהומה במגזר, ולאחר מספר חודשי חקירה נעצרו שלושה חשודים והודו שרצחו אותו עקב סירובו להופיע בחתונה.
לודמילה קוליש וטוליפ אודינייב, העיר צ'ירצ'יק באוזבקיסטן, 1981
בשנות השמונים נדרשו אזרחי אוזבקיסטן, על פי חוק, להישלח, אחת לזמן מה, לאיסוף כותנה בשדות חקלאיים. לודמילה וטוליפ הכירו בעת שאספו כותנה בשדה כזה. בחתונתם השתתפו אורחים ממוצאים מגוונים - אוקראינים, פרסים, גרמנים, טורקים, קוריאנים, טג'יקים ואוזבקים כמובן – והאוכל והמוזיקה היו בהתאם. מסיבת החתונה התקיימה בדירתם בת שלושת החדרים, כיוון שלא נהוג היה אז לקיים חתונה באולם, וכל האורחים עברו בין החדרים, בכל אחד נוגנה מוסיקה אחרת והוגש אוכל שונה.
רותי ונסים בורוכוב, כפר גלים, 1974
רותי ונסים התחתנו על הדשא בכפר הנוער כפר גלים , שבו הוריה של רותי עבדו כמחנכים. היא בשמלה של משכית, הוא בחליפת בית כנסת של אבא שלו. 12 שנים אחרי, באותו המקום ובאותו תאריך בדיוק, גם אחותה הקטנה של רותי התחתנה. ככה זה בפנימייה, יש זמן להתחתן רק בחופש הגדול.
פניה (רוזה) ז"ל ויאן ווייזר, אוקראינה, 1970
בשנות השבעים נאסר על יהודים באוקראינה להתחתן בפומבי. לפיכך, החופה של פניה ויאן התקיימה בסתר, בבית, והוסתרה באמצעות בדים שהונחו על החלונות בקפידה, כדי שאף אחד לא יוכל להציץ. יום למחרת, חגגו השניים במסיבת חתונה עם כל חבריהם.
ניר ודורית בן ארי, אולמי "דליה" ברחוב המסגר, תל אביב, 1980
ניר ודורית התחתנו אחרי שמונה חודשי היכרות בלבד. בחתונה נכחו גם אביה של דורית, נכה צה"ל ממלחמת השחרור, שישב בכיסא גלגלים, וסבה, שהיה אז סנילי ומעט מבולבל. בזמן החופה, כשהרב הניח את הכוס על הרצפה בכדי שניר ישבור אותה, שלח הסבא את רגלו ולתדהמת כל הנוכחים - שבר את הכוס בעצמו. בדיעבד התברר שהתבלבל וחשב שאביה של דורית הוא זה שמתחתן, ורצה "לעזור לו" לשבור את הכוס. אחרי הלם קצר, הורה הרב לניר לעשות "כאילו" הוא שובר את הכוס והחתונה המשיכה כמתוכנן.
מריו ולילי ליבסקי, בואנוס איירס, ארגנטינה, 1974
מריו ולילי הכירו בגיל 16 במועדון החברתי של המכרז היהודי "אמיה" בבואנוס איירס ומאז נצמדו. חמש שנים לאחר מכן התחתנו בבית כנסת ספרדי בעיר, למרות שהם אשכנזים, רק כי דיברו שם עברית יותר ישראלית. אחרי החופה, כולל ארבעה שושבינים חמודים, עברו 250 המוזמנים לאולם אירועים במלון קרוב, וחגגו עד שבע בבוקר. "ההורים החליטו עבורנו על הכל – משמלת הכלה ועד האולם ורשימת המוזמנים", אומרת לילי, "הדבר היחיד שבחרתי זה את המרגניות בשיער". למחרת החתונה נסעו לירח דבש בברילוצ'ה, שנה מאוחר יותר נולדה בתם הבכורה, הראשונה מתוך שלושה ילדים, ושנתיים אחר כך עלו לארץ.
חנה וראובן אדיבי, חיפה, 1953
חנה, ילידת פולין, הייתה אז צעירה יפה ועצובה, ניצולת שואה שהועלתה לישראל על ידי אחותה. ראובן היה צבר מקריית חיים שלמד בטכניון. חנה ראתה בחתונה את פסגת הגשמתה האישית - גם בגלל שנישאה לצבר וגם בגלל שהצליחה להקים משפחה, למרות כל מה שעברה במלחמה. למרבה הצער, שלוש שנים אחרי החתונה נפטר ראובן מסרטן, מותיר אחריו את חנה עם שתי בנותיהם הצעירות.
מאיר ואסתר דהן, אולמי "בון טון" ברמת גן, 1984
"את השמלה תפרתי לבד אצל תופרת פשוטה, בגבעתיים, שעובדת מהבית", מספרת אסתר, "קניתי ז'ורנל של כלות, ידעתי מה אני רוצה ולפי זה היא עבדה. עד היום השמלה אצלי. ביום החתונה עצמו לא הלכתי לסלון כלות ולא כלום. הלכתי לספר שעשה לי פן וזה הכול".
שלום ומרים ועקנין, בית החרושת לקרח בירוחם, 1959
חתונתם של הועקנינים התקיימה בבית החרושת לקרח בירוחם. הסיבה ללוקיישן האקזוטי: בתחילת שנות השישים עדיין לא פעל אף אולם אירועים בירוחם או באזור ולפיכך, החליט בית החרושת להשכיר את החלל לאירועים גדולים כמו חתונות ובר מצוות. מאז החתונה הקרירה חיו בני הזוג ביחד עד שלפני כשנה וחצי, שלום נפטר.
שולה וגדי יוסף, אולמי "גיל" בירוחם, 1976
כ-15 שנה אחרי שהועקינינים התחתנו בבית החרושת לקרח בירוחם, הוקם כבר אולם אירועים בעיר, ושמו "אולמי גיל". שם התקיימו כל השמחות של תושבי העיירה. בחתונתם של שולה וגדי נכחו כ-250 מוזמנים, רובם צעירים, שחגגו עד שעה מאוחרת.
איציק ורותי שמו, בית הכנסת "היכל נתנאל" בחיפה, שלהי שנות השישים
לאיציק ולרותי יש שמונה אחים, מכל צד, כך שחתונתם זכורה כענקית ושמחה במיוחד. על אף הבדל הגילאים ביניהם (רותי הייתה בת 21 כשנישאה, ואיציק היה בן 31), שמה של רותי כבר החל להתפרסם בעקבות בישוליה המשובחים. כבת למשפחה של 12 דורות בארץ, צאצאים לגירוש ספרד, רותי גדלה על מטבח עשיר ורב תרבותי. ב-1992 החליטו איציק ורותי לפתוח קונדיטוריה בחיפה, שבה יממשו את הידע הקולינרי שצברה. כשנה לאחר מכן השתחרר בנם, מיקי משירותו הצבאי והצטרף אליהם. היום "מיקי שמו".
עליזה ומוטי בר לב, תל אביב, 1980
חתונתם של הזוג בר לב היא קלאסיקה של חתונה פולנית מתחילת האייטיז: אולם מעוצב בצבעי חום וצהוב, דודות בשיער מנופח מספריי ותמונות סטודיו של הזוג על רקע עלים בשלכת. אבל בין לבין אפשר למצוא גם את התמונה הזו – רגע טהור של התרגשות וציפייה, זוג צעיר בדרך לחתונה, בטרנטה המקושטת שלהם. שלושים וארבע שנים, שלוש בנות ומי זוכר כמה מכוניות מאוחר יותר - הם עדיין נשואים ומאוהבים כמו ברגע ההוא.
חיות ודני יוגב, קיבוץ נתיב הל"ה, 1985
כל חברי הקיבוץ התחתנו בקיבוץ, וכן – כולם נעלו סנדלים, כולל החתן והכלה. האחראים על ארגון ועיצוב החתונה וגם על התוכנית האומנותית היו חברי הגרעין, שאף בחרו להחזיק את החופה עם ארבעה קלשונים. התפריט התבסס על המטבח הקיבוצי, עם "משה בתיבה", פולקע וסלטי קיבוץ. החופה הייתה כדת משה וישראל ואחריה נערכה חופה קיבוצית, במהלכה הוקרא קטע על האביב.
ציפורה ויצחק ביטון, אולמי "עכו" בעכו, 1974
למורת שמשפחת קריספין היא מראשוני ירוחם, והגיעה לישראל בשנת 1954 ממרוקו, התקיימה החתונה דווקא בעכו, עיר הולדתו של החתן. אחרי חתונתה, עברה ציפורה להתגורר בצפון.
רחל ושלום דן, אולמי "דקל" בדימונה, 1982
רחל ושלום דן הכירו בשנת 1981 בקולנוע "מירה" בירוחם, בזמן הקרנת סרט הודי, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. אצל הקהילה ההודית נהוג להפריד בין טקס הנישואים, שהתקיים בבית הכנסת של קהילה ההודית "שערי רחמים" בירוחם, לבין החגיגות, שהתקיימו באולם. שתיהן, לדברי מי שנכח שם, היו שמחות מאוד.
רותי ודורון תמיר, מועדון "מנורה" לקצינים, ירושלים, 1970
מאחר וגם רותי וגם דורון עדיין שרתו בצבא כשנישאו, החתונה התקיימה במועדון 'מנורה' לקצינים בירושלים, שכבר לא קיים היום. זו הייתה חתונה צבאית, עם רב צבאי - והחתן לבש מדים. "את השמלה השאלתי ממישהי והרגשתי כמו נסיכה", מספרת רותי, "המקום נחשב ליוקרתי מאוד בזמנו בירושלים, והיה מאוד שמח, באו המון חבר'ה מהסיירת".
רוחי (רחל) ויגאל קרסני, אולמי "אומן", ירושלים, 1969
רוחי ויגאל התחתנו מיד לאחר שחרורם מהצבא, והם בני 21. החתן בנה בעצמו את הבמה לטקס החופה, ושמלת הכלה, שכולה תחרה, נעשתה בהזמנה אישית אצל תופרת. התוכנית האומנותית הייתה למעשה אקורדיוניסט, שניגן הורה ושירים של ריקודי עם, והכיבוד היה סנדוויצ'ים ופוטיפורים. בסיום הטקס והסעודה התקיימה תכנית אומנותית: "אופרטה" של כל המשפחה, המציגה סיפור אהבה בעיירה חסידית, והסתיימה ברגע השיא: רוחי עלתה בעצמה לבמה כדי לשיר: "שלא תלך עם ילדונת אחרת שרק תהיה, תהיה עמדי, שלא תקשיב למה שאמא שלך אומרת, שרק תקשיב, רק תקשיב, רק לי".
בתיה עבדי וראובן רובשיץ, אולמי "בית האומן", חיפה , 1978
בחתונתם של בתיה וראובן רובשיץ נכחו כ-150 אורחים, שאכלו תפריט קלאסי לאותן שנים: למנה ראשונה הוגש מושט מטוגן או פחזנית ממולאת בכבד, ולמנה העיקרית בחרו בין רבע עוף לצלי בקר. הצילומים נערכו על ידי "פוטו חנין", שכבר לא קיים. בסוף 1982 קיבל הזוג החלטה לעזוב את חיפה ולרדת לבקעת הירדן כדי להקים מושב חדש – נעמה. הנישואין עצמם החזיקו מעמד עד שנת 2004.
אסתר וחיים נועם, תל אביב, 1951
חיים חיזר אחרי אסתר במשך זמן רב, ונהג להסיע אותה על כידון אופניו ממקום למקום. הם הפכו לזוג כבר בגיל 16 והתחתנו כשהיו בני 23, באולם חתונות קטן ברחוב הירקון בתל אביב. החתונה הייתה מצומצמת כיוון שהתקיימה בתקופת הצנע, והאחריות על הכיבוד הוטלה על האורחים, שהביאו עוגות וסנדביצ'ים. אחרי החתונה, כשהזוג הטרי נפגש עם הצלם כדי לקבל את התמונות מהאירוע, חיים מאוד לא אהב את התוצאה. הם השאירו את כל התמונות אצל הצלם ושתי התמונות היחידות שיש להם מהחתונה הן אלו שצולמו לפני האירוע.
אלי ויהודית גאון, בית החייל הישן בתל אביב, 1967
יהודית גאון הייתה ילדת חוץ בקיבוץ עינת, אליו נשלחה מבית ים, עיר הולדתה, בהיותה בת 12. אלי בן ה-15 גדל אף הוא בבת ים, אבל הגיע לקיבוץ כדי לבקר כמה חברים, ואז נתקל בה - והתאהב. הם יצאו במשך שמונה שנים תמימות, ורק כשיהודית הייתה בת 20 ואלי בן 23 - התחתנו. החתונה הייתה שמחה מאוד, ושמלתה של יהודית היוותה השראה עבור בתה, שהפכה היום למעצבת שמלות הכלה המצליחה, הילה גאון.
איזבלה וקלארק גינדלביץ', ריגה לטביה, 1962
איזבלה וקלארק הכירו כשלמדו יחד בפקולטה לרפואה בריגה. הם נישאו בחתונה אזרחית, מאחר ובאותה תקופה היה אסור לקיים חתונה יהודית בברית המועצות. החגיגה התקיימה בתוך הבית, עם שולחנות מלאי תקרובת, חברים טובים והרבה שמחה. מספרים שכשקלארק היה מלווה את איזבלה הביתה בסוף הלילה, בגלל שכבר היה קשה לה לצעוד בנעלי העקב הגבוהות שלה, וכיוון שהייתה להם מידת נעליים זהה - הוא נהג להחליף איתה נעליים, כדי תוכל לצעוד בנעליו הנוחות, בעוד הוא עצמו צועד בנעלי העקב שלה. הם חיו ביחד 48 שנים, עד שקלארק נפטר בשנת 2010.
בתיה וצביקי (צבי) שטיינברג, קיבוץ מעגן, 1975
במקביל לחתונתם של בתיה וצביקי, התקיימו באותו ערב שתי חתונות אחרות במקביל, על מדשאות אחרות ברחבי המשק, כנהוג בקיבוצים באותן שנים. צביקי, כיאה לקיבוצניק להוט, תכנן להתחתן בסנדלים - אבל אחד מחברי המשק יעץ לו להימנע מכך כי בזמן שבירת הכוס עשויות להיות לכך השלכות מאוד לא נעימות. צביקי, בלית ברירה, נעתר.
רחל וג'ף בראון, תל אביב, 1983
ג'ף הוא אמריקאי שהגיע לישראל להתנדב בקיבוץ והחליט להתנדב גם לשירות בצה"ל. את רחל הוא הכיר כשלימד את אחיה אנגלית – ומאותו רגע הניצוצות עפו. הם נישאו ביולי, באחד מהימים הכי חמים שזכורים כאן מאותן שנים. ההורים והחברים של ג'ף הגיעו מארה"ב במיוחד לחתונה ולא הכינו את עצמם למזג האוויר הישראלי. הם התעקשו להופיע לאירוע בחליפות מחויטות מלאות, כנהוג בארה"ב, וסרבו להוריד אותן למרות החום הכבד ואגלי הזיעה הניגרים.
