אודישן מספר 1
האח הגדול, עונה שנייה
המטרה: להוכיח שאני אינטליגנטית
הסתדרתי על הכיסא ובהיתי דרך המראה הגדולה בזו שישבה לצדי. היא הייתה כבר בשלב האחרון של ייבוש השיער. הספר לא חיכה לסיים איתה וצעק לי מעל הפן מה בא לי היום. "חשבתי אולי לצבוע לשחור, ולעשות קארה. עם פוני ישר כזה". "כמו שפרה כאילו?", "מה קשור שפרה? אני פשוט אוהבת את המראה הזה. מלא פעמים הייתה לי את התסרוקת הזאת. מה הקשר שפרה עכשיו?"
בחיים שלי לא היה לי קארה שחור עם פוני, ולישיבה במספרה, ימים ספורים לפני הגמר הראשון של "האח הגדול", היה הרבה מאוד קשר לשפרה. הייתי אובססיבית. קניתי אפילו משקפי פראדה עם מסגרת כהה בכל כך הרבה תשלומים שאפשר לקרוא לזה ליסינג.
בגיל 25 את לא אמורה שיהיו לך מודלים לחיקוי, בטח ובטח שלא משתתפי ריאליטי מקומיים, אז הערצתי אותה בסתר. סימסתי לה בטירוף בכל הדחה ואפילו הסיסמה שלי במייל הייתה SHIFRA123. אם אני לא ממציאה לעצמי זיכרונות, נראה לי שמתישהו גם הצעתי חברות בפייסבוק לצבר. דווקא היום זה כבר נראה לי פחות מוזר. שפרה הייתה דמות ייחודית. דתל"שית, פמיניסטית, היפסטרית, אינטליגנטית, בוכייה. היא סימנה את התקופה האחרונה שבה מותר היה להתגאות באשכנזיות שלך. ועניין הסריגה סביב העץ? טוב נו, אז לא ידענו כמה זמן מת יש בריאליטי. כולנו היינו תמימים.
אז כמו שבהמשך ג'קי הלך בדרכו של אלירז (וקותי ניסה ללכת בדרכו של ג'קי), אני הייתי בטוחה שאני הולכת להיות השפרה של עונה שתיים. רק שאף מלהקת לא ידעה את זה ונאלצתי כאחת העם למלא את הפרטים האישיים שלי ברשת. תוך שבוע כבר קיבלתי זימון לאודישן. אני לא חושבת שאי פעם בחיים שלי חווייתי דיסונס כל כך עמוק כמו זה שתקף אותי כשעמדתי בתור עם כל הבובלילים של החיים. אני לא מתכוונת למזרחים, אל תסקלו אותי. אני מתכוונת לאנשים, מכל העדות, שבאו עם סלנג מוכן מהבית ופצצות עשן של אותנטיות אותן השליכו לעבר קהל בלתי נראה, למצלמות נסתרות שלא היו שם. השתדלתי לא ליצור איתם קשר, ובמקום זה ליכסנתי מבט לעבר החברות החדשות המדומיינות שלי, עובדות ההפקה. גייסתי כל שריר בפנים כדי להביע משהו שאומר "אני לא איתם" ו-"ממני באמת יצא משהו".
אחרי כמה תרגילי דינמיקה קבוצתית, שהיו אמורים לקרב בינינו, הגיע השלב לסימולציית הדחה. רב המשתתפים גמגמו אחד לשני שהם פשוט לא התחברו, ו"סליחה". אבל אני הרי באתי לתת עבודה, אז הסברתי למועמדים שלי בקור רוח למה הם אנשים מרגיזים שאיני מתכננת לבלות במחיצתם ולו עוד רגע אחד, ואז כולנו יצאנו להפסקת סיגריה. לא זוכרת כמה שלבים עברתי, מספיק כדי שיתקשרו לעדכן אותי שאני לא ממשיכה. ההורים שלי היו אקסטטיים. את יעקב אילון הם לא אוהבים, אז את האח הגדול? "חבל רק על המיליון", אבא שלי אמר. "לא חבל על שום דבר", אמא שלי לחשה באנחת רווחה.
אודישן מספר 2
הישרדות, עונה שנייה
המטרה: להוכיח שאני כוסית
לכל אישה צעירה מגיע היום שבו פתאום היא מגלה את הכוח המיני שלה (וזה די קשה לצפייה). לי זה קרה בגיל 26, כשפתאום הבנתי שאני יכולה להשיג המון דברים אם רק אתמתח בזווית הנכונה בציבור. האווירה הכללית הייתה "אני יכולה להגיד כל מה שבא לי, כי אני ילדונת טיפשונת, אני לא מתכוונת לכלום חה חה חה מציצה". גברים מבוגרים יותר הפכו לסמרטוטים כי הבנתי שאני יכולה לסבך אותם. מעולם לא מימשתי את האיומים, אבל השתעשעתי איתם. מרבית סיפורי ההטרדה המינית שלי הם בדיוק מהגיל הזה, כשביקשתי את תשומת הלב - אבל לא את המגע הממשי. אז קראו לזה טיזריות, היום למזלן של הצעירות זה נכלל תחת הסללה, תרבות האונס וסלאט שיימינג.
זו כמובן הייתה התקופה שבה התלבשתי הכי מזעזע. מחשופים עמוקים ובוגרים שסיפקו הצצה לשדיים רעננים, ועקבים גבוהים שהבליטו את הישבן וסייעו במלאכת הטיווס במשרד. טוק טוק טוק על הפרקט. בגיל שבו אמא שלי כבר הייתה אישה עם ילדה, אני רציתי להגשים את הפנטזיה להיות אישה-ילדה. תודה לאל שלטלפונים היו אז מצלמות גרועות למדי ולא נשאר אף זיכרון ויזואלי מהדמות הזולה-אך-מתוחכמת הזאת.
את הטלוויזיה אז הובילו שתי נשים מיניות ודומיננטיות בביקיני. נעמה קסרי (שזכתה בגמר), שהגיעה גם מכרמיאל ונטעה בי את האשליה שיש לי סיכוי; ומרינה קבישר, שהייתה מודל לחיקוי - רוסיה קשוחה, שכמו כל הרוסיות הבאות אחריה, זללה עיניי שור מבלי למצמץ. רציתי להיות תוצר הזיווג שלהן: הישראלית הכוסית אך טובת הלב והחמודה שתאכל גם לב של סוס אם עתיד המחנה יהיה תלוי בה.
האודישן נערך באחד ממגדלי עזריאלי. הגעתי לבושה בשמלה פרחונית מקסטרו ששימשה אותי כמדים ליום של ביטחון עצמי. הבוחנת שאלה אותי איך אני חושבת שאתרום לשבט או לתוכנית או משהו כזה, ואני אמרתי באפס מודעות עצמית שאני הבחורה המגניבה. "לא סתם עוד כוסית", היה משפט שבוודאות יצא מפי. היא גלגלה עיניים וחשבתי שהיא בטח סתם עייפה או מקנאה בי. חיכיתי שיחזרו אלי מההפקה שבוע ועוד שבוע ועוד חודש, ובשלב מסוים העונה התחילה והבנתי את הרמז.
אודישן מספר 3
מחוברות, עונה שלישית
המטרה: להוכיח שאני מעניינת
הזוגיות הראשונה המשמעותית בחיי הסתיימה, התפטרתי מעבודתי כתקציבאית במשרד פרסום ועברתי להתגורר עם הבחורה הכי מגניבה שהכרתי בתל אביב בבניין באוהאוס משופץ לא רחוק משדרות רוטשילד, מעל מסעדת החומוס "מי ומי" (הייתי בטוחה שזה סימן). אם לא היינו מסיימות את הערב בבר השכונתי (מושג שפריפריאלים אוהבים להשתמש בו כי הוא מעיד על שייכות, מגניבות והתרחשות), היינו מארחות חברות רווקות הוללות במרפסת שהייתה גם סלון. ואם לא זה ולא זה - היינו בפייסבוק.
זו הייתה תקופה של פריחה בחיי. חבר טוב אמר אז שסוף סוף יצאתי מהחנייה. התחלתי להכיר כל מיני אושיות בעיר, ומישהו מהם המליץ לבמאית "מחוברות" שניפגש. היא התקשרה והציעה שנשב לדבר באיזה בית קפה מרופט ומכוער בשינקין-אחד העם, שרק אחרי כמה שנים הבנתי שהוא מוסד מיתולוגי. נכנסתי למקום וראיתי אישה יפה עם שיער אדמוני שופע עסוקה בטלפון שלה, על רקע אפור של זקנים עצובים. אחרי הנעים-מאודים, היא ביקשה שאספר על עצמי ואני שלפתי פרטי ביוגרפיה שבזמנו נראו לי שיא האקזוטיות. "נולדתי בברית המועצות ז"ל (חיוך), וגדלתי בכרמיאל. גרתי כמה שנים בירושלים (יש לי ערכים), ועכשיו אני מגלה את תל אביב. עיר מדהימה. לא מאמינה שפעם שנאתי אותה".
היא שאלה על המשפחה שלי, ולא רציתי לספר שום דבר אישי כי ידעתי שהורים שלי מאוד חרדים לפרטיות (אמא שלי חושבת שפופיק זה איבר פרטי); היא שאלה על בן זוג, אבל לא היה לי. העבודה שלי? אני כותבת תכנים שיווקיים לאתר של טיפולים פלסטיים ("הרגשת פעם שאת לא מתחברת לגוף שלך?"). "שמעי, נראה שכל החיים שלך זה פייסבוק ואינטרנט, אני לא בטוחה שאפשר לספר כאן סיפור", היא אמרה ברגישות שאותה אני זוכרת עד היום. הסכמתי איתה כדי לספק אותה, וחוץ מזה גם בלי התוכנית הרגשתי שאני מחוברת. מעגל חברי הפייסבוק שלי הלך והתרחב, מי צריך אותה? אני אעשה את זה לבד.
כשהעונה עלתה, שיר נוסצקי, שהייתה חברה שלי בפייסבוק (והיום גם בחיים האמיתיים, למען הגילוי הנאות), העלתה לינק לאחד הפרקים. פגועה בדיעבד מהעובדה שנדחיתי על ידי ההפקה, כתבתי לה תגובת פאסיב-אגרסיב בסגנון: את מעניינת רק חבל שההפקה עשתה לך עוול ויצאת קקי גדול ומסריח בתוכנית. חיצי הוונדטה כוונו כמובן לבימאית האדמונית, אבל פגעו בשיר. ניסיתי להתנצל אבל רק הסתבכתי עוד יותר במערבולת של חוסר פירגון וקנאה. שנה לאחר מכן קיבלתי טלפון נוסף מההפקה. ניסו לברר אם עכשיו כבר יש לי חיים, משברים שלא קיימים רק בראש, סיפור לספר. גם הפעם לא היה לי.
אודישן מספר 4
המירוץ למיליון, עונה שלישית
המטרה: להוכיח שהזוגיות שלי טובה
יפתח לא רצה ללכת לאודישנים. הוא בקושי חוגג ימי הולדת מרוב שהוא נבוך מתשומת לב שלא מגובה במעשה או יצירה, כך שתוכנית טלוויזיה שתחשוף את דפוסי המריבות שלנו בטח לא באה בחשבון. אבל הייתי מובטלת תקופה ארוכה, וכתוצאה מכך גם מאוד מתוסכלת ואומללה, והוא כנראה הרגיש שהוא חייב לי את זה. כבודו העצמי תמורת האושר הפוטנציאלי שלי.
עד האודישן כבר הספקנו לטוס לכמה מדינות במזרח ובמערב, ורבנו רק לעיתים רחוקות. הרגשתי שאם יש ריאליטי שבו יש לי סיכוי לנצח, זה "המירוץ". אחרי הכל הייתה לנו שיטה מדהימה שעבדה בכל הטיולים שלנו: הוא עשה הכל ואני הגעתי. אז הפעם אני עשיתי הכל: דיברתי עם עובדות הפקה שהכרתי וביקשתי שימליצו עליי, שלחתי מיילים וקבעתי פגישה - והוא נגרר אחרי לווק אוף שיים של הנבחנים. את זמן ההמתנה הארוך, שמסמרטט אותך עוד יותר, העברנו בהקראה של הסעיפים המופרכים בחוזה, שלפי דעתי אוסר עליי לכתוב טקסטים מסוג זה. אני מקווה שלא אסתבך.
בראיון המצולם יפתח היה מקסים. המבוכה שלו כפתה עליו ענווה מושכת. השאיפה שלו למזער את עצמו בסיטואציה אמנם גרמה לו לדבר מעט, אבל כשדיבר היה מצחיק ומעורר חיבה מידיית. לא אתפלא אם הבוחנת חשבה לעצמה מה בחור חמוד כזה עושה עם המפגרת הזאת. אני לעומתו הייתי בט מידלר. כל כך התאמצתי להרשים ולהצחיק שבשלב מסוים נאלצתי לברוח לשירותים כדי לספוג את זיעת בית השחי עם טישו לניגוב ידיים.
הבוחנת, שראתה בטח אלף כמוני, שאלה אותי למה אני בכלל רוצה להשתתף בתוכנית, ואני עניתי את המשפט שהתכוננתי אליו בראש כל הדרך לשם כי הייתי בטוחה שהוא מוציא אותי הכי נחשקת לטלוויזיה: "כי זה הריאליטי היחיד שהוא לא צואה. אין מצב שהייתי הולכת לאודישנים של ריאליטי אחר. בכל זאת, יש לי קצת כבוד עצמי".
לא התקבלנו.